"תהיה צעיר ותשתוק" - כרזה ממאי 68'
"אני נוזף בך על שהמרת את פיו של עובד אוניברסיטה והבאת את האנשים המפגינים לאחר ההפגנה להמשיך וללכת לבית הסנאט ולהניח על שולחנה של הנשיאה פתקים, המבקשים העסקה ישירה לעובדות הניקיון. בכך פגעת בלגיטימציה שקיבלת, ורצוי שלא תפעל כך בעתיד. אני מחזק את ידיך בעשייתך החברתית החשובה".
כך סיכם פרופ' אביעד ישראלי, יו"ר הוועדה באוניברסיטת בן גוריון, את דיון ועדת המשמעת בעניינו של טל בהרב – סטודנט פעיל בתא צ"ח, תא סטודנטים הפועל מעל 4 שנים לקידום הזכויות ותנאי העסקתן של עובדות הניקיון באוניברסיטה. בעודו אומר דברים אלו ניכרה בעיניו הנעימות שמחה, שיש בעולם עוד אנשים כמו האיש היושב מולו.
היכן תתקיים הפעילות הפוליטית?
לגבי מקומה של פעילות פוליטית בקמפוס כבר קבע בית המשפט, כי כוחה של הפגנה טמון במידה רבה בעוצמת הסמלים המלווים אותה. אחד הסמלים הללו הוא אתר ההתאספות או תוואי התהלוכה. רק אם מוכחת ודאות קרובה לפגיעה בביטחון הציבור תיאסר הפגנה באזור הידוע כמקום מועד לפורענות. (Kretzmer, D., "Demonstration and the Law," Israel Law Review, vol. 19 (1), 1984, pp. 47-153). אחת מצורות הביטוי הבולטות בחברה דמוקרטית הינה ההפגנה. היא מאפשרת ליחיד או לקבוצה לבטא את עצמם על-ידי נוכחות פיזית במקום ובמועד מסוימים (דוד קרצ'מר, "הזכות להפגין", עיונים בזכויות האזרח בישראל, התשמ"ד, עמ' 5–6).
האירוע שנדון בוועדה מייצג אירועי מחאה דומים שמוקמו במקומות שונים באוניברסיטה, שהיו אומנם יפים, אך לא רלוונטיים. ההפגנה הנוכחית הופנתה לנשיאה ולמנכ"ל בדרישה לברר באופן מעמיק מקרה אלימות מצידה של לאה שלום, נציגת הקבלן איתן שמיר (לכאורה), כלפי עובדת ניקיון ונגד החלטה פנימית של מחלקת המשק להטיל על העובדות לבצע את עבודתן של חברותיהן, הנעדרות מסיבות שונות מהעבודה, בלי לקבל על כך שכר נוסף .
ההפגנה אושרה מול הספרייה באוניברסיטה, ושם התקיימה. אכן הספרייה היא ליבת האוניברסיטה. אין ויכוח על חשיבותם של הספרים בעולם האקדמי. בהפגנה הביטו בנו הספרים מהמדפים, חייכו ואמרו: "רבותי, אתם צודקים: אנחנו, ספרי הפילוסופיה, הספרות, הכלכלה, יודעים זה מכבר את טענותיכם, אבל פנו שמאלה, המשיכו ישר כמה עשרות מטרים ותגיעו לבית הסנאט. שם יושבים המנכ"ל והנשיאה – תפגינו מולם."
האירוע השני, הקורא לנשיאה להעסיק את עובדות הניקיון העסקה ישירה, אושר אף הוא במקום הכי נידח באוניברסיטה, המקום בו בוחרים זוגות אוהבים לשבת על הדשא ולהיפרד לכמה רגעים מעיניהם של אלפים. גם לאחר ניסיונות שכנוע נותרו המשתתפים ב"חצר האחורית".
הנימוק המגוחך שהוצג בוועדת המשמעת על-ידי מחלקת הביטחון, שהפגנות מול בית הסנאט מפריעות למהלך הלימודים, מתנפץ לרסיסים קטנים נוכח אירועים המוניים ורועשים במיוחד, המתקיימים באותו מקום בדיוק בפתיחת כל שנת לימודים – חברות מסחריות מעמידות דוכנים, בובות ענק ורמקולים רבי-עוצמה סמוך לאותם חדרי לימוד, בהם נלמדו נושאים לא פחות חשובים מאלה הנלמדים בזמן הפגנות.
יו"ר הוועדה וחבריו נקלעו למצב בו הם נאלצים לשפוט אנשים על-פי תקנון שהוכתב להם. אין להם ברירה הם חייבים, או יותר נכון נאלצים, לשפוט אנשים על-פי כללים מאד נוקשים וברורים. במסגרת כללים אלו לשיקול דעתם מקום מוגבל; חריגה קלה מהכללים המוכתבים תאלצם לפעול בזירה מורכבת יותר, בזירה פוליטית, שבמרכזה נידונה הסוגיה של חופש הביטוי באוניברסיטה, זירה הנמצאת מעבר להישג ידם במסגרת השיפוט. כך הם נקלעים למצב אמביוולנטי מובנה, נטולי יכולת להתבסס על הקונטקסט הסובב את המקרה הספציפי שמולם. האמביוולנטיות מתעצמת בשל היותם עובדי אוניברסיטה, וככאלה סביר שיידרשו במסגרת מאבקיהם לפעול לקידום זכויותיהם ומעמדם. אם יידרשו לנקוט באמצעים חוצי גבולות התקנון כמו התבצרות בבית הסנאט, כפי שקרה בהפגנת המרצים ב-2008, מה תהיה אז ההצדקה האתית למעשים אלו?
"כאן נעלם לרוב כל היגיון וניצח הסעיף: הסעיף חנק, הסעיף טימטם, הסעיף נשף, הסעיף צחק, הסעיף איים, הסעיף רצח – ולא סלח. היו אלו להטוטי החוק, זוללי אותיות, טורפי הנאשמים, נמרי הג'ונגל האוסטרי, שהיו מודדים את המרחק לזינוקם על הנאשם לפי מספר הסעיף.
היו קצת אדונים יוצאים מן הכלל ( כפי שהיו גם במטה המשטרה) שלא נהגו כל כך בכובד ראש בחוק, שהרי בכל מקום אתה מוצא שושנה בין החוחים." (ירוסלב האשק, החייל האמיץ שוויק, פרק 3: שוויק לפני ועדה רפואית, עמ' 29)
בעודי צופה בדיון ועדת המשמעת עלתה בי הבנה כואבת, הבנה כיצד מוסד יכול להפעיל את כוחו ולאלץ את יושביו לפעול לפי הצו שקבע באופן חוקי לגמרי .
ביד אחת יכול המוסד להתעלם מאלימות שהופנתה (לכאורה) כלפי עובדת ניקיון, להחליט באופן שרירותי, לא חוקי ולא שקוף החלטות פוגעניות שישפיעו על ציבור רחב של 200 עובדות ניקיון. ובידו השנייה לפתח מנגנון בירוקרטי, שמקבע כל יכולת התנגדות רלוונטית באמצעות יכולתו לקבוע, היכן תמוקם ההתנגדות הדמוקרטית, המוכתבת לו מבג"ץ, ובכך לרוקן מתוכן את יכולתם וזכותם של האנשים להשפיע במקומות בהם הם חפצים להשפיע. כלומר, המוסד מפתח מנגנונים ששומרים על החלטותיו באופן חוקי. וכל החוצה את הגבול הניתן בהגדרת המגבלות הללו דינו להישפט בוועדת משמעת. עובדיו של המוסד המושך בכל החוטים באופן מתואם ומסונכרן פועלים ע"פ חוקים ותקנות, שבדל"ת אמותיהם נשמעים הגיוניים, אך בקונטקסט הרחב מקבלים משמעות ציבורית, המשליכה והפוגעת במרכיב הבסיסי והמהותי של חברה דמוקרטית.
יתרה מכך: הפעלת כוח זה מופנית גם כלפי עובדות הניקיון, מעצם דרך העסקתן הנוכחית. העובדות נתונות ביחסים חברתיים פטריארכליים עם המעסיק, קבלן כוח-האדם, שהוא הכוח המניע של מנגנון פרנסתן. מנגנון זה פועל תוך ניצולן, ושותפים לו המדינה, מערכות הכלכלה הציבוריות שלה, והאוניברסיטאות המצויות עמו בהסכם ומאפשרות את הניצול בחסותן. במצב זה הפועלות לא מצליחות לשרוד אלא תוך ויתור על זכויותיהן ותחת איום מעורר אימה, שאם יפצו את הפה יאבדו את מקום העבודה.
ההסדרים ומבני הכוח הכלכליים והחברתיים מעניקים כוח רב עוצמה למעסיקים, ושוללים במקביל את הכוח מקבוצה גדולה של נשים המועסקות בתעסוקת עוני. שלילה זו של הכוח, של הצרכים, של האינטרסים ושל הרצון החופשי היא שממקמת אותן כחפצים או כסחורה עוברת לסוחר. שלילה זו נעשית באופן ישיר ועקיף, באופן חוקי ובאמצעות פרקטיקות עוקפות חוק. ההחפצה – הפיכת האישה לחפץ – אינה סטטית אלא יוצרת תנועה דו-כיוונית של העצמה והחלשה מתמדת: הגברת תחושת הכוח אצל המעסיק, ומנגד החלשת העובדת, מִשטורה, הקטנתה, שלילת עצמאותה ומחיקת תחושת הערך העצמי שלה. (מתוך נייר העמדה מעובדות קבלן לעובדות מן המניין - העסקת עובדות הניקיון באופן ישיר על-ידי אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2010)
לשמחתי, קיימים אנשים מסוגו של טל בהרב אשר אינם יכולים לפסוח בין הסעיפים לנוכח חשיבות השינוי הנדרש והכורח המוסרי בביצועו.
אורנה עמוס היא חברת כוח לעובדים; המאמר התפרסם לראשונה באתר עבודה שחורה