כולנו שלמה מעוז?

העיתונות הישראלית חגגה על פרשת שלמה מעוז. בהרצאה שנשא מעוז במכללת ספיר הוא חזר על ניתוחים מקובלים בסוציולוגיה הביקורתית על החברה הישראלית – על התפתחות המבנה המעמדי-עדתי שלה וחלוקת המשאבים בין מרכז לפריפריה. הוא הדגים את הדברים בדוגמאות אקטואליות והוסיף מטעמים משלו. אין מה לומר: האיש אמר דברי טעם.

בצדק טען מעוז, שבשנות החמישים החברה הישראלית היתה "חברה שוויונית בעיני אשכנזים", והוסיף, שזו היתה תקופה "שכדי להתקדם באוניברסיטאות היה צריך להיות קרוב של מישהו מהאוכלוסייה השלטת". הוא גם הזכיר, שיחס המשטרה למפגינים בשד' רוטשילד שונה לגמרי מזה של מפגינים בפריפריה. תוך כדי כך מעוז כינה את מערכת המשפט נפוטיסטית, קרא לבנק לאומי "בנק של לבנים", ותקף את בנק ישראל, הקיבוצים והמושבים וכו'.

מיד לאחר מכן מסרה חברת אקסלנס-נשואה להשקעות, בה מכהן מעוז ככלכלן ראשי, לעיתונות, ש"מדובר בהתבטאות גסה ואומללה שאין הדעת סובלת. אקסלנס מתנצלת ומתנערת מאמירות אלו ומתכוונת לנקוט בצעדים חריפים בנושא". מעוז משמש ככלכלן ראשי ויו"ר הדירקטוריון בחברה, ואולם, למרות ההודעה לעיתונות בית ההשקעות הודיע לרשות לניירות ערך, כי העניין עדיין אינו סגור ואם וכאשר יוחלט לפטרו תצא הודעה מסודרת בנושא (גלובס, 16 בינואר 2012).

המכונה המוכרת – מכונת ההכחשה – נכנסה לפעולה מייד: גזענות? בארץ? יש דבר כזה?

המנגנון מוכר: טבואיזציה מיידית, כמעט טקסית בכל כלי התקשורת ה"מכובדים" ובפוליטיקה הממוסדת בארץ של כל דיבור על גזענות נגד מזרחים. זה מאפיין מרכזי של משטור השיח בארץ: בכל פעם שמעזים להשתמש במילה גזענות בארץ ביחס לגזענות אנטי-ערבית, ובמיוחד ביחס לגזענות בתוך החברה היהודית, גזענות כלפי מזרחים, מופעלים הבלמים כדי להרתיע אנשים אפילו מלחשוב בכיוון.

מול המשתיקים והמזוע-ז-עים, צריך להגן על הדברים שאמר מעוז על האפליה השיטתית בארץ. אבל שווה לשאול: מי האיש שפתח את ההרצאה שלו באמירה: "אני הולך להיות לא נחמד". האם הוא מאלה שחשבו אולי שאם רק יהיו "נחמדים" – יהיה טוב? מאיזה מקום חברתי מדבר מעוז, ואיזו פוליטיקה הוא מציע?

כיום מעוז הוא חבר דירקטוריון של 14 חברות במשק בנוסף להיותו יו"ר הדירקטוריון באקסלנס השקעות. מעוז משרת בדירקטוריון של מפעלי ים המלח, חברת הכשרת היישוב (בה הוא משמש יו"ר הדירקטוריון), צי"ם ועוד. בשתי חברות הוא דירקטור יחיד – שלמה מעוז השקעות תל אביב, ושלמה מעוז השקעות אירופה (המחזור של כל אחת מהחברות הללו מעל לחמישה מיליון שקל). מ-2004 עד אוקטובר 2010 היה חבר בדירקטוריון "מעריב" (בימים שבהם העיתון היה של הכשרת היישוב). עסקיו מתפרשים על מספר תחומים, ביניהם בנייה וחומרי בניין, השקעות פיננסיות, כימיקלים והובלה ימית.

ראשיתו של מעוז היתה צנועה למדי. הוא נולד בעירק ב-1946, למד כלכלה באוניברסיטה העברית, והיה כתב כלכלי בג'רוזלם פוסט. גורלו השתנה, כאשר נשלח ככתב בעיתון בו הוא עבד ללימודי תואר שני בלונדון. ב-1985 מעוז מונה ליועצו הכלכלי של שר האוצר דאז, איש הליכוד יצחק מודעי ולאחר מכן מונה לציר הכלכלי בלונדון והיה גם נציג משרד התקשורת בעיר. בתחילת שנות התשעים מונה ליועץ כלכלי בחברת הברוקרים נשואה-זנקס, שנרכשה לאחר מכן על ידי חברת אקסלנס.

אין ספק, מעוז הוא איש חכם, שטרח לקרוא תחום שעדיין נמצא בשוליים של האקדמיה הישראלית. זוהי תופעה מפתיעה מאוד בין הבירוקרטים של ההון בישראל ובכל מדינה אחרת. אבל ישנן מספר אמיתות נוספות, שידועות לכולנו, שאליהן מעוז לא התייחס בהרצאתו. מבט קצר על החברות בהן מעוז משמש כדירקטור מגלה שהבירוקרטיה של ההון בישראל היא גברית, אך לא בהכרח לבנה.

כמה דוגמאות. במפעלי ים המלח, למשל, יש 16 דירקטורים; רק אחת מהן אישה, ופחות מחצי הם מזרחים. בצי"ם יש שבעה דירקטורים, אף לא אישה אחת ומחצית הדירקטוריון הם ממוצא מזרחי. גם בדיסקונט חיתום והנפקות בע"מ יש שבעה דירקטורים ורק אחת מהם אישה, שלושה מהדירקטורים הם ממוצא מזרחי. בדירקטוריון של בנק לאומי, בו מעוז לא משמש כדירקטור, יש 14 אנשים, ארבע מתוכם הן נשים ואכן לא נראה שיש בו מזרחים, אבל קשה לזהות לפי השמות. ברור שבאף אחד מהדירקטוריונים האלה, ובכלל ב-15 החברות בהן מעוז משמש כדירקטור אין אף לא חבר ערבי אחד (כל הנתונים לקוחים מאתר D&B – ניהול סיכונים ומידע עסקי).

אפשר להמשיך הלאה, אבל התמונה לא בהכרח תשתנה; הרכבי הדירקטוריונים בחברות הגדולות במשק הישראלי דומים למדי זה לזה. למשל, מבין החברות הנסחרות בבורסה לניירות ערך ונכללות במדד ת"א 100, רק 15% מחברי הדירקטוריון הן נשים. רק 5.5% מחברי הדירקטוריונים של כל החברות הנסחרות בבורסה לניירות ערך הם ערבים, 1% נשים ערביות (לא מצאתי נתונים על מספר חברי דירקטוריון מזרחים, ואני מאמין שזה לא במקרה). אבל לא מדובר בשאלה מספרית, כי אם פוליטית: מה המשמעות של נתונים אלה?

אם ניקח לדוגמה את בנק לאומי, או את בנק הפועלים (15 חברי דירקטוריון, מתוכם 5 נשים ו-4 מזרחים) הנמצא, שבראש שני הבנקים עומדות מנכ"ליות, ובשניהם אחוז הנשים בדירקטוריון גבוה מהממוצע במשק. האם זה אומר שהבנקים הללו יותר ידידותיים לנשים? האם זה אומר שהם ישקיעו חלק מהונם במתן אשראי נוח לנשים כדי שיוכלו לממש את עצמאותן? לא. שני הבנקים מאמצים את הדורסנות האופיינית להון, ובעיקר להון במדינות מתפתחות כמו ישראל.

להון יש תכונה כימית דומה מאוד לאקונומיקה: הוא יכול לעמעם את כל הצבעים ולפעמים אפילו למחוק אותם – בתנאי שמדובר ברווחים של ממש. המטרה היחידה של חבר דירקטוריון הוא לייצר רווחים עבור בעלי המניות בחברה ולהתנהג כך שלא ייפגעו רווחי החברה. מצד שני, זה לא אומר שההון עיוור למיגדר, לצבע, למוצא: בחברה קולוניאלית קפיטליסטית כמו ישראל יש העדפה ברורה שחברי הדירקטוריון יהיו גברים לבנים.

כפי שראינו, מעוז הגיע לבירוקרטיה של ההון מבחוץ. המסלול שלו הוא מן העיתונות הכלכלית במסלול המקורבים הפוליטיים למשרד האוצר, ומשם – לשוק הפרטי. האידיאולוגיה שלו נשמעת בהתאם, ניאו-ליברלית, מבית היוצר של רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר בתחילת שנות השמונים: ללא רגולציה או התערבות מצד המדינה, הדלת אל העושר והאושר פתוחה עבור מי שמתאמצים להצליח. הנכשלים יכולים להאשים רק את עצמם.

בהרצאתו במכללת ספיר הביע מעוז בבירור את התנגדותו למעורבות המדינה על מנת להבטיח שוויון בין האזרחים. יתרה מזו: צמיחת המשק (לשון נקייה לעלייה בשיעורי הרווח של המניות), כך טען, מחייבת גידול באי-שוויון. היו לו גם הוכחות: הנה, מדינות שבהן גדל השוויון הן מדינות שכלכלתן קורסת, כמו יוון ופורטוגל. הוכחה מארץ ההוכחות! מעוז בחר בדוגמאות הנוחות לו, שהרי דווקא במדינות כמו ברזיל וארגנטינה ראינו בעשור האחרון גם צמיחה כלכלית וגם עלייה במדדי השוויון. אבל זה לא העיקר: ברור שכך לא באמת אפשר להוכיח משהו. כך מביעים אמונה – אמונה עמוקה במדיניות כלכלית ניאו-ליברלית.

וזה לב משנתו של מעוז בהרצאה: אי-שוויון זה טוב. זה טוב שאנשים ישלמו 40 אלף שקל ללמוד (כמו במכללות הפרטיות), כי רק אז הטובים באמת יצליחו. אלה הישנים במאהלים בגנים ציבוריים פשוט לא ראויים לישון בדירה, כי לא התאמצו מספיק.

מעבר לשקר הגדל, מאחורי הפילוסופיה הפשטנית הזו ישנו גם השקר הקטן, שנוגע למי שאומר את הדברים. שלמה מעוז הגיע ללימודיו בלונדון בעזרת פרוטקציה מההסתדרות, שהרי הג'רוזלם פוסט ששילמו את לימודיו היה אז בבעלות ההסתדרות. אבל, לאחר שהגיע הוא טורק את הדלת בפני אלפי צעירים, בעלי יכולת אך חסרי אמצעים, במקום להציע ביטול שכר לימוד הוא מהלל את המכללות הפרטיות בהן שכר הלימוד הוא בלתי אפשרי. המהגרים הרוסים אותם הוא מהלל הם בוגרי מערכת חברתית, שבה החינוך מהגן ועד הדוקטורט היה חינם (כך היה לפחות עדיין בראשית ההגירה הגדולה).

מעוז, שבהרצאתו אמר ובצדק, שהמעמד הבינוני הישראלי בנוי משודדי אדמות, לא מתנגד לשוד משאבי הטבע של המדינה — כל עוד שוד זה משרת את בעלי המניות שאותם הוא משרת. ניקח לדוגמה את מפעלי ים המלח, בה הוא חבר דירקטוריון.

בסוף דצמבר משרד האוצר ומפעלי ים המלח הגיעו להסכם סביב שאלת ניקוי המלח באגן הדרומי של האגם ולהעלאת התמלוגים שהמדינה מקבלת. שר האוצר שטייניץ הגדיר הסכם זה כהצלחה, כי התמלוגים שישולמו למדינה יעלו מ-5% ל-10%. אבל זו לא ממש הצלחה. להיפך: 10% זה מה שמפעלי ים-המלח היו אמורים לשלם כתמלוגים על פי חוק זיכיון ים-המלח מ-1961, על כל כמות שמעבר למיליון טון האשלג הראשונים. סעיף זה בהסכם הזיכיון לא מומש מעולם. השרץ הוכשר בשנת 1995 ב"מכתב השרים" של בייגה שוחט (אז שר האוצר והיום חבר בדירקטוריון החברה) ומיכה חריש (אז בתמ"ס והיום עוסק במזון טבעי). במכתב הובטח כי המדינה לא תדרוש העלאת התמלוגים ל-10%, לפני שתפוקת האשלג תעלה על 3 מיליון טון. אבל התפוקה הגיעה ל-3 מיליון טון בשנת 2009, וכיום התפוקה שלה עומדת על קרוב ל-4 מיליון טונות, בעוד שמפעלי ים-המלח המשיכו לשלם תמלוגים של 5% בלבד. בתוך כל זה בימים אלו מתבררת תביעת המדינה על 260 מיליון שקל חוסרים בתמלוגים שהועברו למדינה. על מנת לסבר את האוזן, נזכור שגם 10% התמלוגים רחוקים מאוד מגובה התמלוגים שדורשות ומקבלות מדינות מחברות פרטיות על ניצול המרבצים בשטחן.

שלמה מעוז מתנגד לשיטת הפרוטקציה ולהתערבות המדינה -- אלא אם כן הן לטובתו האישית או לטובת בעלי המניות שלמען הבטחת רווחיהם הוא פועל. הוא יכול היה למשל להציע בהרצאתו, שתמלוגי מפעלי ים המלח יעלו ל-12.5% (זה ממש נמוך) וה-2.5% הנותרים יושקעו בחינוך, בדיור ובריאות לשכבות החלשות. אבל הוא מתנגד להעלאת השוויון, כי זה "פוגע בצמיחה", וממלא מי שאינם יכולים לממן דיור, חינוך ובריאות עבור ילדיהם אשמים בכך. לטענתו של מעוז, "ישראל היא מעצמה כלכלית ואנחנו נמצאים במצב הטוב ביותר שהיינו בו אי פעם. יש לנו כלכלה מפותחת וחזקה יותר ממה שהציבור מרגיש ורואה" (כלכליסט, 9 לנובמבר 2010). עובדה: האנשים שהוא משרת מתעשרים בקביעות, בעוד רוב האוכלוסייה הישראלית יורד לעוני.

בעיני מעוז חלק מהבעיה היא הערבות ההדדית, למשל קיומם של איגודים מקצועיים. מעוז טען ש"הארגונים המקצועיים ביוון חוצפנים ולא מוכנים להוריד רמת חיים, לא מוכנים לצנע, ואזרחי גרמניה לא רוצים לעזור לעצלנים האלה, בלי שהם ייקחו אחריות" (גלובס, 29 באפריל 2010). האם יתנגד לאיגודים מקצועיים בישראל, שבעיניו מקדמים עצלות, כפי שהוא מתנגד לאיגודים המקצועיים ביוון?

מעניין ב"פרשת מכללת ספיר" גם שלמרות ששלמה מעוז,שהוא יו"ר הדירקטוריון ב"חברת הכשרת הישוב ישראל" שבבעלות נמרודי, וחבר בדירקטוריון "מפעלי ים המלח", בנוסף להיותו יו"ר דירקטוריון באקסלנס-נשואה השקעות, הוצג מלכתחילה רק ככלכלן ראשי בחברה זו על ידי העיתונות ומכללת ספיר. הודעת פיטוריו בעקבות דבריו מאקסלנס-נשואה הם נתעבים. עד כה לא פורסם בשום מקום שהוא פוטר משאר תפקידיו.

אבל דבריו נגד תנועת המחאה, כלומר נסיונו להסיק מהאפיונים הסוציולוגיים הנכונים אל הפוליטיקה, מעניינים דווקא בהקשר של מפעלי ים המלח. פוטנציאלית מפעלי ים-המלח יכולים להוות מטרה נוחה לפעולה מאוחדת של תנועות המחאה בישראל. זהו המקום בו משתלבים האינטרסים של הפריפריה (האם מפעלי ים המלח ישלמו ארנונה לעיירות הפיתוח?), של תנועת המחאה האשכנזית (מהו המיסוי הראוי לניצול משאבי הטבע?), של התנועה האקולוגית, גם היא אשכנזית בהשקפתה (היחס בין ניצול משאבי הטבע לבין השמירה על ערכי הטבע בישראל) ושל האיגודים המקצועיים.

אבל במכללת ספיר תרם מעוז להעמקת חוסר האמון בין המרכיבים השונים של תנועת המחאה, שהאיחוד ביניהם – על בסיס שוויוני וללא פטרונות – יכול היה לסכן את בעלי המניות של מפעלי ים המלח. צריך לזכור: פעילות חברתית, איגוד מקצועית ואקולוגית נחשבות לגורם בעל משמעות בעת הערכת ערכה של מניה. מי שרוצה יכול היה לנסות לחשב מה היתה התרומה הכלכלית של בהרצאתו של מעוז לבעלי המניות במפעלי ים המלח רק משום שתרם להפחתת גורמי הסיכון.

אבל תגובות הדוברים המרכזיים של המחאה בתקשורת – דפני ליף ואיציק שמולי -- היתה אופיינית: הכחשה, הכחשה, ועלבון. אנחנו? מה פתאום. למה הדיבור הזה על מזרחים? האם לא קבענו כבר בקיץ, שכל ההבדלים נעלמו – ממקום בטוח ועדיף?

תגובה זהה היתה בתקשורת, שעיקר מטרתה היתה לתייג את הנאום במכללת ספיר כ"נאום בלהות" (ראה למשל באתר גלובס, 11.1.12) ולהרחיב את תיוג הגזען לכל מי יעז לומר אמיתות פשוטות ומקובלות בתולדות החברה הישראלית.

האם שלמה מעוז לא נחמד? הוא היה תמיד מאוד נחמד לבעלי המניות של מפעלי ים המלח, משפחת נמרודי, צים ואחרים, שרווחיהם באים על חשבון המזרחים, הנשים והעניים בכלל בישראל ובמקומות אחרים, ושהתארגנות משותפת שלהם תהווה פגיעה באותם הרווחים. ודווקא בתור מזרחי שהסתנן אל מסדרונות הכוח, הוא חש את כובד ידה של הגזענות בארץ.

ההיסטריה של המעמד הבינוני האשכנזי, הנוסטלגיה של מעמד זה לימים הטובים, כשהמזרחים והערבים ידעו מה מקומם, הם נושאים למאבק פוליטי, חברתי ואינטלקטואלי. מול הנסיון להשתיק כל דיבור על קיפוח, על הסללה, על גזענות – חייבים לעמוד להגן על מעוז. אבל נושא הדגל במאבק הזה לשינוי לא יהיה שלמה מעוז.