טרקטורים בשירות המדינה באו ב-5.4.2009 לחרוש את היבול של משפחת אל-טורי בכפר אל-ערקיב, השוכן דרומית מהעיר רהט. מלווים באנשי הסיירת הירוקה, מג"ב, משטרה ופקחים של מנהל מקרקעי ישראל – 30 כלי רכב, באו לשמור על הטרקטורים במלאכת ההרס. הטרקטורים לא נשאו מספרי זיהוי. שייח סאייח ביקש מהכוחות שהגיעו שימציאו את המסמך המשפטי המתיר להם לזרוע הרס כזה; הם לא הציגו כל מסמך כזה. בני המשפחה נעצרו בתוך ביתם. יום לאחר מכן, הגיעו טרקטורים לחרוש את אדמותיה המעובדות של משפחת אבו-מקירח, מהכפר אום רתאם, בדרך דימונה.

אל-ערקיב

מטרת החריש: למנוע יבול מן השדות. בעיני המדינה, אין לאזרחיה הבדואים זכות לשימוש בקרקעות הנגב. פעם אחר פעם העבירה אותם מדינת ישראל, צמצמה את תחומי היישוב שבהם מותר להם להימצא – ועתה היא מנהלת מערכה על 3% האחרונים של קרקעות הנגב שנותרו בידיהם. היא מציגה אותם, שהשכילו משך מאות שנים להשתמש במשאביו הדלים של הנגב כדי לחיות ולשרוד, כפולשים. אכן יש מי שפולש לקרקעות בנגב, מנשל ודורס: המדינה היא הפולשת.

למי היא משמידה את היבולים? הרי מים כפי שמקבלים חקלאים יהודים – אין. עם הבצורת בנגב בשנה האחרונה, הצטמצמו היבולים. העבודה קשה, התוצרת דלה ועוני גובר בקהילות הבדואיות. את היבולים האלה יוצאת המדינה להשמיד. גם העוני אינו מן הטבע: מניעת זכויות מירעה ושימוש במים החמירו אותם. והכל – בשם הציונות: מים חקלאים בנגב – רק ליהודים; פיתוח ענף המירעה בארץ – כמכשיר המופנה נגד הערבים.

שתי כתבות מן השבועות האחרונים מבהירות במה מדובר. האחת מודיעה, שעומדים להקים בצומת שוקת מפעל להשבת מי קולחים בהשקעה של 50 מיליון ₪:

חברת "מקורות" מקימה מפעל להשבת קולחים … בצומת שוקת. מי הקולחים של... מיתר, כרמית, לקייה וחורה… יוזרמו … להשקיית הגידולים החקלאיים ביישובי האזור.

עד כאן נהדר.

אני מכירה יישובים רבים באזור שוקת: אל-קרין, א-סייד, סאעווה, עמרה תראבין, אל-באט, אל-מקימן, עווג'אן, אום אל חיראן, עתיר, טוויל אבו-ג'רוואל, אל-מסעדייה, ח'ירבת אל-וטן, תלאע רשיד, אל-ע'ארה, אום בטין – כולם במרחק של לא יותר מ-10 ק"מ מצומת שוקת, ובכולם רוב התושבים חקלאים. סוף סוף יוכלו לקבל מים במחיר חקלאי, ויוכלו להשקות את שדותיהם.

אבל המשך המאמר מסביר:

מפעל השבת הקולחים ייקרא "מפעל שכ"ל", על שם היישובים שומריה, כרמיה ולהב, הצרכנים העתידיים של המים המושבים.

למה רק ליישובים יהודיים? ואם לא הבנו את ההגיון, מסבירה כתבה אחרת את מדיניות שר החקלאות בנושא המירעה: 51 מיליון ש"ח יושקעו כדי

לממן הכשרת 350 אלף דונם של שטחים פתוחים לרעייה מסודרת של בקר וצאן, לניהול ואחזקה שוטפת של תשתיות המירעה כגון גדרות, דרכים ושקתות, לפינוי וכילוי פגרי בקר משטחי המירעה ואכיפת חוקי הרעייה על פלישות עברייניות לשטחים המיועדים למירעה לבעלי ההיתרים.

נשמע טוב? שימו לב למשפט האחרון. ארגון מגדלי בקר בירך על האישור, המבטא "הכרה חשיבותו ותרומתו של ענף גידול בקר לבשר במירעה כשומר שטחי הלאום".

ואם עדיין לא הבנו, ממשיכה הכתבה:

גורם בכיר במשרד החקלאות אמר, כי מאחרי הניסוחים המרומזים, מסתתרת מגמה אותה מוביל משרד החקלאות לעצירת השתלטות הערבים על השטחים הפתוחים של ישראל. לדבריו, מדובר במאבק לאומי על רכישת חזקה בשטחים הפתוחים המעטים שנותרו בישראל.

לדבריו, המאבק העיקרי המתנהל בנגב, בגליל ובאיזור ואדי ערה שבשומרון, מתבטא בניסיונות חדירה בלתי פוסקים לשטחי מדינה של רועים מקרב אוכלוסיות המיעוטים, הקמת מבנים בלתי חוקיים ותפיסת חזקה בהם.

משרד החקלאות אינו מתיימר אפילו לשרת את כלל האזרחים. הוא עסוק ב"משימה לאומית", הוא נאבק בחזית מול "השתלטות הערבים" על השטחים הפתוחים. האם אין לאזרחים הערבים לפחות אותה זכות להשתמש במשאבי הקרקע של כמו לאזרחי המדינה היהודים? עד מתי תמשיך המדינה להפלות ולפגוע באזרחיה בשם הציונות?

גידול עדרים עדיין משמש מקור הפרנסה העיקרי של כ-20% מאזרחי הנגב הערבים. הסיבות לכך קשורות גם למדיניות: מערכת החינוך של הקהילה הבדואית היא החלשה ביותר במדינה, אין מקורות פרנסה בנגב, ובווודאי לא לתושביה הערבים-בדואים שלא זכו להשכלה. ייבוא עובדים תאילנד לשירות החקלאות היהודית מפחית עוד יותר את אפשרויות התעסוקה.

והמדינה טוענת שנה אחר שנה – אין לנו שטחים למירעה. אבל הפלא ופלא – יש. אבל רק ליהודים, כדי למנוע מן הערבים להשתמש בהם לאפשר לכבשים הבדואיות ללחך עשב ישראלי.

והעוני והאבטלה גוברים...