חד"ש הוקמה ב-1977 מתוך הכרה עמוקה בצורך בבניית חזית מאבק רחבה. בסיס המהלך לא היה מופשט: נצחונה ההיסטורי של חזית נצרת בבחירות המקומיות והחזית הרחבה שכונן הועד להגנה על האדמות, ששיאה במאבקי יום האדמה ב-1976, הוכיחו, כי חזיתות מאבק רחבות יכולות להשיג הישגים משמעותיים ולחזק את השמאל הנחוש. אבל יש טעם לחזור ולחשוב על ההגיון הפוליטי החברתי העמוק שמאחורי בניית חזיתות, דווקא עכשיו כשחד"ש מתכוננת לבחירות ברשויות המקומיות. החזית אינה רק אמצעי חירום שבו משתמשים כוחות שמאל כדי לאחד שורות נגד סכנה דחופה. איחוד כזה הוא אכן לפעמים כורח המציאות. הרעיון לאחד בנקודה מסוימת את כל הכוחות המחזיקים בעמדה משותפת כדי לבודד את היריב הוא הגיוני ובסיסי; הוא אחד מאבני היסוד של כל פוליטיקה.
אבל הגיון הפעולה שמאחורי הקמת חזיתות שמאל הוא עמוק יותר, ואינו מוגבל לזמן חירום. הוא אינו מסתכם בהתגוננות אלא הוא מהלך התקפי המנסה לפרוץ דרך לליבם של ציבורים חדשים. עיקרו בנסיון לגייס אנשים לפעולה משותפת סביב האינטרסים החברתיים שלהם. כריתת בריתות בין גופים פוליטיים כדי לבודד את היריב היא מהלך עתיק יומין. אבל בניית אחדות מאבק מקומית סביב אינטרסים קונקרטיים היא אחת מאסטרטגיות היסוד של הפוליטיקה השמאלית.
פוליטיקה שמאלית שואפת להביא שינוי חברתי, להיאבק באי-שוויון, להעצים את המדוכאים ולחבר את מאבקיהם – בלי לטשטש את זהותם והתנסותם השונות. לכן יש בה חשיבות עצומה לבניית אחדות מאבק בין אנשים ממשיים, סביב אינטרסים חברתיים מוחשיים. אחדות המאבק היא עצמה מרכיב בתהליך השינוי החברתי – כי המאבק החברתי משנה את גם את אלה שמשתתפים בו.
המאבק הוא חלק מתהליך שינוי פוליטי: אנשים שהשתייכות שונה לארגונים פוליטיים הפרידה ביניהם, מגלים את האינטרסים המשותפים להם, ומגלים את שותפיהם החברתיים. ארגונים פוליטיים מתגלים במאבק בכל יכולתם ובכל חולשתם: ארגון המוכיח עצמו במאבק, המחזק אותו, מוצא את עצמו מחוזק. האינטרסים העמוקים המשותפים לקבוצות מדוכאות הולכים ומתבהרים בתוך התהליך – לא הודות להטפה, אלא כתוצאה מההתנסות במאבק. לכן, אחדות המאבק לא נבנית מהסוף – ממשא-ומתן מראש שנועד להבטיח כי כל מי ששותף למאבק קונקרטי כבר מסכים מראש לכל העקרונות ופריטי החזון; אחדות המאבק נבנית מלמטה, מתוך האינטרסים העמוקים, מתוך המטרות הקונקרטיות. ההסכמה בשאלות ה"כלליות" נבנית מתוך העבודה המשותפת סביב השאלות המוחשיות. השאלה החשובה כאשר בוחרים שותפים בחזית מאבק איננה מהיכן מגיע השותף או עד כמה הוא כבר שותף להנחות הרעיוניות שלנו – אלא לאן הוא הולך ומה עמדתו במאבק המסוים שעומד לפנינו.
לכל הדברים האלה יש משמעות מיוחדת עבור פעילות ופעילים בארץ המשוסעת הזו. אין שום חידוש בנסיונות לפלג בין המדוכאים בעזרת נאמנויות מסורתיות וחלוקת טובות הנאה. אפשר למצוא אותם בכל מקום. אך בארץ, עומק הגזענות והאפליה מקלות לפלג ולרסק מאבקים: להציע מעט זכויות-יתר אפילו ליהודים "רעים", שהם לא מספיק יהודים – כדי שלא יחברו לערבים; להציע ל"ערבים טובים" קצת הנחות והקלות, כדי שלא יזדהו כחלק מהמיעוט הלאומי. ולא פחות חשוב: הפוליטיקה של הפחד מאפשרת להשתמש באיום החיצוני, ובסכסוך הלאומי בכלל, כדי למנוע התפתחותם של מאבקים, שיכולים לערער על עצם תשתית ההפרדה הלאומית, שעליה מבוסס החברתי בישראל. פעם אחר פעם מזכירים לפועלים שובתים לא "לשחק לידיים של האויב"; מזכירים למי שמבקש קצבאות ילדים הגונות לכולם שאין מספיק – וחס וחלילה ייהנו מהן משפחות חרדיות ומוסלמיות.
בתנאים כאלה, לא ניתן לצפות מכל השותפים האפשריים למאבק שיבואו כשהם כבר מסכימים מראש על ה"דברים הכלליים". מי שמחפש רק את מי שמסכים איתו מראש עלול למצוא את עצמו שוב ושוב מדבר עם עצמו – או עם אלה, שמסכימים על ה"דברים הכלליים" אבל לא מוכנים לסכן שום דבר בשבילם, כי מדובר בדברים רחוקים, בכל מיני עמדות והצהרות – לא משהו שיש לו משמעות מיידית בתנאי חייהם הממשיים.
אם הפוליטיקה השמאלית מצטמצמת בכריתת בריתות, נחפש לנו בני-ברית מוכנים מראש, כאלה שכבר מסכימים על הדברים הנכונים. הם יהיו מעטים. וחשוב מכך: אלה שיסכימו על הדברים הכלליים הם אלה שמשלמים פחות מכל את מחירה פוליטיקת המוות שאנחנו חיים בתוכה, שמשלמים פחות מכל את מחיר ההפרטה והריסוק של רשתות חברתיות, כלומר: שיכולים להרשות לעצמם להציג עמדה "נאורה" בעניינים ה"כלליים" בדיוק משום שהחם נהנים מרווחה יחסית, מריחוק מקשיי הקיום היומיומיים. במלים פשוטות: פוליטיקה שמאלית כזו פונה כל הזמן לחפש אצל היהודים בני-ברית במעמד הבינוני הנאור, אשכנזי ומשכיל ברובו.
אינני מזלזל בכך. בנושאים דחופים ובוערים של זכויות אדם, בניסיון לצמצם נזקים ולמחות – אלה הם הקרובים ביותר לעמדות השמאל. אבל מאבק חברתי אינו החתמה על עצומת הזדהות, הוא אינו מתמצה ב"הבעת עמדה" או במחאה. למאבק חברתי יש פוטנציאל אמיתי לשינוי בדיוק משום שאנשים מביאים לתוכו את כל מה שיש להם, את מה שעבר להם, ההיסטוריה שלהם – וגם את העתיד שיש להם. אם הוא מקום של שינוי חברתי, מקום שבו אנשים מגלים מחדש את עצמם ואת בני-בריתם. ומה שעבר בארץ המשוסעת הזו על אנשים שבאים למאבק אינו נחמד, אינו יפה: אלה הצלקות של תהליך קולוניאלי, של השפלה והתכופפות, של היבדלות והתנשאות – עקבות עמוקים שאפשר למצוא אצל יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים. העקבות שונים אצל חלשים וחזקים, אצל בעלי זכויות-יתר ומופלים – אך הם עמוקים בחברה כולה.
פוליטיקה שמאלית שמבקשת לבנות אחדות מאבק צריכה להציע מקום לבני-אדם ממשיים כאלה, על ההיסטוריה החרותה בחייהם, על הזכרונות והפחדים שלהם. אם תחכה לכך שההיסטוריה הרשמית תייצר אותם, שמדינת ישראל תנפק אנשים חופשיים מגזענות ושנאת זרים, סולידריים ובוטחים בעצמם וביכולתם – תצטרך לחכות לנצח. לכן יש חשיבות מכרעת לבניית מאבקים מקומיים, המציעים לבני אדם סיכוי לשינוי, וגם להשתנות בעצמם. אין שום ודאות שכך יהיה הדבר. יש סיכון אמיתי בכל מאבק, בדיוק משום שהוא מתרחש במציאות החברתית הממשית, ולא במציאות הוירטואלית של הכרזות ודיבורים. במאבקים המשותפים יחושו המשתתפים והמשתתפות את כל מה שההיסטוריה חרתה בהם. הם יגלו, שקל לדבר על עתיד משותף, וקשה לבנות הווה משותף. אבל שינוי פוליטי אמיתי בתודעה, אם הוא מתרחש, מתרחש בהם.
וזה בדיוק יתרונו של המאבק המקומי. המקומיות שלו פירושה שיש סיכוי לגבש סביב אינטרסים מוחשיים, שקרובים לחייהם של בני-אדם ממשיים, אחדות מאבק שאותה מנסים לפורר כל הזמן השלטונות ברמה הגלובלית.
מה זה אומר? שיש חשיבות אסטרטגית למאבקים מקומיים שמערערים על ההפרדה הגלובלית. שאחדות המאבק בכל מקום – לא אחדות לשמה, אלא אחדות המבוססת על מטרות מאבק משותפות – היא מרכזית בפעולתנו. אחדות מאבק רחבה ביישובים ערביים הנאבקים על זכויותיהם מול אפליה ממוסדת היא לא מותרות: היא כורח המציאות. היא מחייבת להתעלם לפעמים מפילוגים ארגוניים ומחלוקות מפלגתיות, יותר מכך: כמו כל חזית מאבק, היא מחייבת לתת קדימות לאינטרס המשותף שנאבקים עליו – תקציבים או חינוך, גישה להשכלה גבוהה או תכנון סביבתי – על חשבון עמדות בשאלות כלליות וגלובליות. כאשר יש הריסות בתים, לא צריכה להיות משמעות לשייכות המפלגתית: החל בחברי חד"ש, דרך התנועה האיסלאמית ובל"ד ואחרים צריכים להתאחד סביב המאבק. על הבדלי העמדות צריך להמשיך להתווכח; אחדות הפעולה אינה מונעת זאת; אדרבא – לפעמים היא יוצרת את התנאים המוקדמים הטובים ביותר לויכוח כזה. יש לדוגמא כמובן מקום למאבק כלל הסטודנטים הערבים, לאחדות לאומית פלסטינית בישראל, מול הדרתם ממערכת השכלה הגבוהה, מול הנסיון לחסום בפניהם את לימודי הרפואה, מול הנסיון למשטר אותם באוניברסיטאות.
אחדות מאבק כזו אינה עומדת בסתירה לשותפות יהודית-ערבית: זכותה של כל קבוצה להתארגן להגנת האינטרסים המשותפים שלה, להתאחד סביב ההתנסות המשותפת שלה, של הדיכוי המשותף. לשלול את זכותם של מדוכאים להתאחד במאבקם נגד דיכוי משותף בטענה שמדובר בבדלנות זוהי טעות, טעות המבוססת בחלקה על אי-הכרה בדיכוי המשותף. נכון: כל דיכוי כזה פועל באופן שונה על אנשים שמעמדם שונה; הוא פועל אחרת על נשים ועל גברים, על מבוססים יותר כלכלית ועל מנוצלים. לכן כל מאבק משותף הוא גם דיון מתמיד על ההבדלים בין הנאבקים; אך בלי שותפות כזו לא יוכלו כל אלה שנתונים לדפוס משותף של דיכוי להתאחד.
לדברים האלה יש השלכות מיידיות לבחירות המקומיות המתקרבות. יש חשיבות עצומה לבריתות רחבות ברשויות המקומיות, היוצרות אחדות מקסימלית במאבקים מקומיים צודקים, הן בקרב ציבור האזרחים הערבים והן בקרב היהודים. התארגנויות כאלה יכולות לכלול פעילי מפלגות אחרות, שמוצאים את מקומם במאבק. מה שחשוב הוא סדר היום של המאבק – מאבק במנהל מקרקעי ישראל, ברשויות התכנון הציוניות ובשליטה שלהן על משאבי פיתוח וקיום. יש משמעות פוליטית כללית למאבקים המקומיים האלה, וכל נסיון לנתק אותם מהפוליטיקה הארצית נדון לכשלון. יש משמעות פוליטית כללית למאבק תושבי יפו נגד ייהוד העיר, נגד הפיכתם (בשנית!) לפליטים במולדתם. יש משמעות פוליטית כללית להכשלת הברית בין רשויות המדינה והאליטה העירונית לאילי הנדל"ן המשתלטים על בתיהם של תושבי כפר שלם. אבל הדינמיקה של מאבקים כאלה יכולה לפרוץ ברמה המקומית חלק מהחומות והמכשולים שבפניהם ניצבים פעילי חד"ש.
במאבקים המקומיים המבחן האמיתי הראשוני לרצינות בני הברית אינו בשאלה למי הצביעו בבחירות הקודמות – אלא באיזה צד של המיתרס הם נמצאים במאבק: עם תהליך הנישול או נגדו, לצד הנאבקים או נגדם. התיצבות ועד כפר שלם נגד נישול תושבי יפו היא מהלך אמיץ ברמה החברתית הרבה יותר מאשר חתימות על עצומות מצד אנשים נאורים היושבים בחלקי תל אביב האחרים, ואינם משלמים את מחיר ההתמודדות עם הנישול היומיומי, עם קשיי הקיום – וגם את ההתמודדות עם ההיסטוריה שלהם, עם דיכויים. מאבק נכון של פעילי חד"ש, המשלב חתירה לחזית רחבה ככל האפשר בכל מקום עם מאבק חסר פשרות נגד תהליכי הנישול ומדיניות האפליה, יוביל בסופו של דבר רבים מן המשתתפים בו – גם אנשי התנועה האסלאמית, בל"ד, גם אנשי מרצ וליכוד – אל חד"ש.