אודה ולא אבוש: לא ידעתי על היוזמה של ח"כ שלי יחימוביץ להציע תיקון לחוק חובת המכרזים. למדתי על יוזמתה זו מכתבתו של רענן שקד, "כל הכבוד לצ'יינה" שהתפרסמה ב-5.3.2010 במוסף ידיעות אחרונות. כתבה מצויינת החושפת נדבך חשוב בהרס השיטתי שחוק חובת המכרזים מכניס בשיטתיות לתוך שוק העבודה הישראלי.

הפגנה

הפגנת עובדות ועובדי הדואר, יולי 2007

הכתבה מבליטה את החלמאיות שבשיקולים לטווח קצר, של שרים במשרדים ספציפיים, שאין להם שום תמונה מערכתית על תפקידה של המדינה כ"לקוחה" ביחס לשוק העבודה בכללו. במיוחד אפשר ללמוד מהכתבה, כמה הגלובליזציה הכלכלית קריטית להחלשת הסיכוי להעסקה הוגנת בישראל: השאיפה להפחתת עלויות במשרדי ממשלה וברשויות מקומיות הופכת את פרקטיקות ה"רכש" הממשלתי (מילת הקוד להעסקת עובדים באמצעות קבלני שירותים וספקי סחורות) לכלי מרכזי למלחמה ישירה בכל עובד – ובמיוחד עובדת, שתנאי השכר שלה מייקרים את עלויותיה של הצעת מכרז ספציפית.

כשקראתי שח"כ שלי יחימוביץ מגישה תיקון לחוק חובת המכרזים בעניין העדפת תוצרת הארץ, הלכתי לחפש את ההצעה באתר שלה ובפרסומי הכנסת להצעות חוק.

לא מצאתי את הנוסח. מה כן מצאתי? שיש כמה הצעות חוק לתיקון חוק חובת המכרזים. כלומר, מספר חברי הכנסת שמבינים את העוצמה שיש לחוק חובת המכרזים (1992) בהסדרת שוק העבודה והמשק בכללותו עולה בהדרגה.

אז מה מבקשים חברי הכנסת? מירי רגב למשל מבקשת, שיעדיפו במכרזים תאגידים המעסיקים יוצאי צבא. אומנם אין לה אפשרות להפעיל ממשל צבאי כדי להדיר ישראלים-פלסטינים משוק העבודה, אבל היא בודקת אפשרות להפעיל לאותה מטרה את חוק חובת המכרזים.

אבל אני כאן לא כדי למחות על הפעולה הגזענית – למרות שאני כמובן מוחה עליה. אני רק רציתי לשאול על תנאי העסקה: מה, לא משנה לה למירי רגב, באילו תנאים יועסקו יוצאי הצבא האמורים? היא לא היתה רוצה להכניס איזושהי התייחסות לשאלת תנאי ההעסקה של המועסקים אצל זוכי המכרזים? מה בקשר לאפשרות להתנות זכייה במכרז בהתארגנות עובדים? "לא יזכה במכרז גוף כלכלי המעסיק עובדים שאין להם ועד אותו בחרו והוא המייצג אותם לצורך משא-ומתן על תנאי ההעסקה שלהם ולצורך פיקוח על עמידת המעסיק בתנאים עליהם התחייב?" מה, לא חשוב לה באילו תנאים מועסקים אותם יוצאי צבא? האם ברצונה לכפות עליהם חיים של עובדים ועניים?

אבל מירי רגב אינה היחידה שעלתה על הכוח של חוק חובת המכרזים. דב חנין למשל חתום על הצעה, שלפיה יועדפו הצעות מכרזים של גופים, העושים שימוש במוצרים ממוחזרים מצמיגים. לא משנה לו (זה יכול להיות?) באילו תנאים יועסקו העובדים של אותם גופים, העושים שימוש במוצרים של צמיגים ממוחזרים – וההצעה שהוא חתום עליה לא אומרת מילה על הצורך להעסיק בכל גוף ממשלתי או רשות מקומית אדם, שיהיה אחראי באופן פעיל ושיטתי לבדיקת תנאי ההעסקה של העובדים המועסקים על-ידי זוכי מכרזים לאורך זמן ובמיוחד לבדוק את היחס בין שכרם, תנאי ההעסקה שלהם, הניסיון המקצועי שרכשו וההשלכות שלהם. כל אלו, יוק. הכי חשוב שהמדינה תקנה מוצרים מצמיגים ממוחזרים – ואני לא נגד אגב.

לחייב את המדינה לרכוש מוצרים שיוצרו בתנאים של העסקה הוגנת ומאורגנת בארץ ובעולם

דניאל בן סימון, יולי תמיר ורבים אחרים חתומים על הצעה אחרת לתיקון חוק חובת המכרזים: הם מבקשים שכוח ההחלטה לגבי "רכש שירותים" של משרד החינוך יהיה נתון בידי שר החינוך ולא בידיו של שר האוצר. משרד החינוך ויולי תמיר הם המצטיינים שבמתייחסים לנושא ההעסקה דרך מכרזים, שכן ביוזמתה של יולי תמיר בתפקידה כשרה, משרד החינוך מעסיק עורך-דין, שתפקידו לפקח על זוכי מכרזים עתירי כוח-אדם ולבדוק שהם עומדים לאורך זמן בתנאי ההעסקה הנדרשים.

אבל בהצעת החוק שלהם הם לא חשבו להתייחס לנושא תנאי ההעסקה. הם מבינים את ההרס, את הזליגה המתמדת משלב ההצהרה על תנאי העסקה עתידיים – לבין מה שקורה בפועל ולאורך זמן, אבל הם לא יכולים לקחת על עצמם לעגן את זה בחקיקה.

ישנן יוזמות חקיקה נוספות, אבל נראה לי שכותרת ההצעה של שלי יחימוביץ' צריכה היתה להדליק אצלה עצמה איזושהי נורה אדומה. אסביר.

ראשית, "העדפת תוצרת הארץ" מנוגדת להסכמי GATT (הסכמי הסחר הכלליים על מכסים ומסחר), עליהם חתומה מדינת ישראל ובהם התחייבה לא להעמיד חסמים בפני סחורות ומציעי מכרזים מחו"ל; בדומה לכך התחיבה, ישראל בהסכמי GATT לא להציב חסמים בפני רכישת שירותים מחברות לא-ישראליות. לכן קשה להאמין שיש להצעה סיכוי מבחינת מחוייבותם הממשית של משרדי התמ"ת והאוצר.

שנית, האם אין לנו אפשרות לומר מילה יותר אוניברסלית על חובתה של המדינה לרכוש מוצרים שיוצרו בתנאים של העסקה הוגנת ומאורגנת בארץ ובעולם? האם לא נהיה אז במקום טוב יותר?

ואני רוצה להדגיש את עמדתי: התיקון שמציב במרכזו את העדפת תוצרת הארץ, שהוא חשוב לגבי מקומה של המדינה כלקוחה של יצרנים מקומיים, לא מבליט מספיק את הבעייתיות ביחס לתנאי העסקה של המועסקים – שהם לעיתים קרובות נשים המועסקות – ב"שירותים" הנרכשים במכרזים באופן כללי.

כיום מתבצע רכש "שירותים" (כלומר – כוח עבודה) מטווח רחב על-ידי המדינה בתחומי הרווחה, החינוך והבריאות שלא לדבר על השתלטותו על תחומי הניקיון, האבטחה ובהקשרים ספציפיים גם בתחום המינהל, כגון מזכירות וקלדנות. כל המועסקות (וגם המועסקים) במסגרת מכרזים במה שמכונה "רכש שירותים" חשופים לאפשרות, שתנאי ההעסקה שלהם ייפגעו בשל השאיפה של ספקי השירותים לנצח במכרז על-ידי הצעת השירות במחיר נמוך, גם במכרזים בהם נרכשים שירותים מבוססי מיומנות.

לפיכך התיקון לחוק חובת המכרזים אינו צריך להתמקד בהעדפת תוצרת הארץ אלא בהעדפת הצעות של גופים, שיכולים להוכיח תנאי העסקה הוגנים ואנושיים בארץ ובחו"ל. אם תנאי העסקה הוגנים, המבוססים על משא ומתן עם נציגי עובדים, יהיו תנאי לזכייה במכרזים, לא יהיה שום תמריץ להעדפה פועלות סיניות על פועלות המתפרה במצפה רמון.

לסיכום אזכיר, שהיום יום האשה הבינלאומי. ביום זה נשים בכל העולם נאבקות על זכותן לפרנס את משפחותיהן בכבוד ומבלי שערך מיומנויותיהן, השכלתן וניסיונן יופחת כחלק מהמאמץ להפחית עלויות ולהפחית את מחיר ההצעה המוצעת במכרז.

הגיעה העת שגם בישראל, נבין את הפגיעה השיטתית באפשרותן של נשים להתפרנס בכבוד, כפי שזו נוצרת במסגרת חוק חובת המכרזים ונקרא לתיקון אותו חוק – פרי תרגומם של הסכמי GATT, כך שהמדינה בישראל והרשויות המקומיות לא יוכלו להפחית את עלויות התפקוד שלהן על ידי העברת סיכונים לעובדות.

המדינה והגופים הממומנים על ידיה לא יכולים להניח, כי זוכי המכרזים מכוונים להעסקה ראויה – לא בשלב בחירת הגוף הזוכה במכרז להפעלת שרות או אספקת סחורה ולא לאורך זמן אחרי שכבר זכה. המדינה בישראל וכל הגופים הממומנים על ידיה צריכים לקחת על עצמם מחויבות לקנות סחורות ושירותים רק מגופים שיש בהם ועד עובדים פעיל ויציג, המגן על העובדות והעובדים מפני ניצול ציני של חולשתם היחסית בשוק העבודה – לא רק כשחותמים על הסכמים אלא גם לאורך זמן.


לקריאה נוספת: