על הדרך: סימטה ראשונה

יום חמישי בחיפה, עיר שתמיד נראתה לי גדולה מדי, מפוזרת מדי, מסורבלת מדי וכפרית מדי. אבל הכל בסדר – יש להם את חג החגים! פלסטינים אוהבים יהודים, יהודים אוהבים פלסטינים, העירייה מקדמת דו-קיום (דוקי), והים בתורו עושה את הכל לאפשרי ובלתי אפשרי בעת ובעונה אחת.

ע', משתתף בקבוצת השיח הדו-לאומית שהקמנו בחיפה, אומר למשתתף פלסטיני בקבוצה: "אם אני חרא וכל מה שאני עושה זה כוחני, משפיל ומדכא, למה אתה מדבר איתי? למה אתה צריך אותי כאן?" הוא ממשיך בנחרצות ואומר: "תהיה צד, לעזאזל! קח אחריות על המציאות!" א', משתתף פלסטיני, אומר: "אני לא צד. המדינה שלך לא רואה בי צד, היא לא מכירה בי כצד. לא שותף ולא משתף פעולה." נ' אומרת למשתתפת פלסטינית: "די עם החד-צדדיות שלכם, שלא רואה שום דבר חוץ מהכאב שלכם." ואז שתיקה אופפת את החדר – שתיקה כבדה, מעיקה וקשה. העיניים בוהות בחלל שאין בו חלון לבריחה, למנוסה ולתקווה.

בקבוצה אחרת ל' אומרת למשתתפת פלסטינית: "בואי תתקדמי, קומי מסיפור הנכבה שלך! מתי תפסיקי לספר את הסיפור המלוכלך שלך על המחסום עם החייל, הביטחון באוניברסיטה ובקניון!" ב', משתתפת פלסטינית, עונה לה: "מה את רוצה – זה החרא היום-יומי שלי. זה קרה אתמול, זה קורה עכשיו וזה יקרה גם מחר. אז איזה סיפור את רוצה שאני אספר?!" באותו שבוע, בהקרנת הסרט של פורום המשפחות השכולות, אמו של רז, חייל שנהרג באינתיפאדה הראשונה, אומרת: "אתם הפלסטינים מספרים את הכל עד לפרטי פרטים. אני לא סיפרתי בקבוצה את הפרטים הקטנים של מסע הייסורים והכאב שלי, לא שיתפתי אותכם בייסורים ובגהינום שעברתי בזמן משפטם של המחבלים שרצחו את בני. אני אומרת לכם בני נפל – נקודה!" אב שכול אחר אומר: "אני מרגיש שהם מנסים להיות מסכנים."

מלים על גבי מלים, משפטים ועוד משפטים, ואני כאילו הולכת בתוך סערה, מנסה לכסות את פניי מהבזקי ברק חזקים, שמכים בחוזקה בכל מה שאני והדור הפלסטיני – מבוגרים כצעירים – ידע, הכיר והאמין. תתקדמי! תהיי צד! תהיי שותפה! קחי אחריות... אני לא מבינה מה אתם רוצים. וכשאני מבינה, אני תוהה, אם אתם בעצמכם כיהודים קמתם מחלום הבלהות שלכם – "קמים עלינו לכלותינו". אני תוהה, אם אתם רוצים לקום מחלום המדינה היהודית, ששוללת את קיומי. חנוקה, לכודה מבולבלת בתוך השאלות ומחשבות רצות בראשי ושאלות נפערות בתוכי כתהום ששום מילה, שום חיבוק לא יצליחו לגשר עליהם. פתאום צעדיי כבדים וקולי אבוד ואני מוציאה שטויות מפי. שטויות כדי להפיג את המתח, לחוש את גופי, להיות נורמלית, להיות אנושית, להשתיק את השאלות הארורות שלא מרפות.

בעבר אמירות כאלה היו מקוממות, משגעות ומכעיסות אותי – אותו כעס ראשוני ואימפולסיבי, שרק קורבן יודע לצעוק אותו מתוך שבר, שהוא כל מה שקורבן יכול. בקלות הייתי שולפת את המשפט שא' או ב' הפלסטינים אמרו. בקלות זו יכולה היתה להיות אני, שתזכיר לצד האחר כמה זה כוחני, משפיל ומדכא. בקלות הייתי ממלאת את חובתי הלאומית הנרטיבית להזכיר ליהודי את מה שצריך – לא כדי לנהל איתו שיחה אלא כדי להמשיך להזכיר לו יומם וליל מה עשה ומה גזל, ושלא יעז לשכוח!

בקלות אני אומרת, משום שקל מדי להיות קורבן, קל להיצמד אליו בטנגו קטלני. פניו, קולו המלחשש וגופו הקשה כל כך מוכרים, כל כך חרוטים במעמקי נשמתנו כפלסטינים, שבעל פה אנחנו יודעים את מתארי גופו ורגילים לנשימותיו הכבדות בתוכנו – קורבן, כי קל להיות אותו.

ליבי יוצא לסטודנטים הפלסטינים, שלוקחים חלק בפרויקט ההידברות האוניברסיטאי של סדאקה–רעות כיום, מסיבה אחת עיקרית והיא שזהו מסע ארוך, מכאיב ומטלטל, שצריך להחליט אם יוצאים אליו או לא, וברגע שמחליטים, יש צורך באומץ להתמודד עם הכאב של ההתפכחות. לי לקח שנים ומסע אישי-נשי פוליטי-חברתי ארוך ומכאיב להקשיב לשפת האחריות, השותפות ולקיחת האחריות, ושנים רבות עד שנתתי לשפה הזו לחדור אליי, ועוד שנים כדי לפעול לפי השפה החדשה הזו. אני זוכרת את עצמי שואלת: על מה בדיוק אני מוותרת, כשאני מתקדמת, כשאני זוכרת, אבל לא נתקעת? מה אני משתיקה בתוכי, מה בדיוק אני שוכחת ואו משכיחה בי? ולמה בדיוק אני מסכימה, כשאני הופכת להיות שותפה ליהודי? מה זה להיות צד כשאתה חי עם תודעת קורבן? ומה אתכם לעזאזל – על מה תוותרו? האם אתם מוכנים להיות שותפים שווי זכויות, לוותר על הפריבילגיות? ואם אתם מוכנים – וזה לא מעט, הרי בפועל עדיין יישארו הפריבילגיות, יחסי הכוחות? האם אתם מוכנים אז ללכת הלאה, מעבר לוויתור בדיבור, לבנות מקומות, בתים, הקשרים, שבהם אין פריבילגיות?

כשהייתי סטודנטית, שפת האחריות והנכחת הקול הפלסטיני בשותפות פוליטית שוויונית היתה סינית עבורי, ואני מתארת לעצמי שלהרבה סטודנטים פלסטינים באוניברסיטאות כך היא עדיין. האמירה "תתקדמי, נועי הלאה" נשמעה לי אז, ואני מניחה שהיא נשמעת כך לסטודנטים פלסטינים כיום בקמפוסים שונים ברחבי הארץ, כוויתור מוצהר מראש על הזיכרון, על הזכות לזכור, על הקול שהושתק דרך תהליך האזרוח האגרסיבי של הפלסטינים תושבי ישראל, תמורת מה? כלום! זה היה ויתור על מה שאני – כי הנרטיב הפלסטיני ההיסטורי הוא חלק ממני. איך אפשר להפריד בינינו? איך אפשר לחשוב, שאפשר להפריד בינינו, ומה אהיה בלעדיו? מה אהיה מחוצה לו? הזיכרון הכואב, הקטסטרופלי, העקוב מדם, הינו ועודנו הדרך היחידה בה אנחנו תופסים, מתקשרים מנהלים את הדיאלוג אתכם, והוא הדרך היחידה בה אנו לא רק תופשים אתכם אלא את עצמנו כדי לא ללכת לאיבוד בתוככם. הוא הדרך היחידה לחצוץ בינינו לביניכם. ואנחנו צריכים את המחיצה הזו כדי להזכיר לעצמנו, שאנחנו מה שאנחנו ואתם מה שאתם, ושאף פעם האנחנו הזה לא יהיה אתם. זהות היא התנאי המוקדם לדיאלוג אמיתי – והיא מתפתחת מתוכו.

אתם מקבלים צורה, קול וייצוג רק דרכו ובאמצעותו, ואין לכם וגם לנו קיום וצורה ממשית מחוצה לו, הוא הדבר היחיד שיש לנו אתכם, עמכם, נגדכם ובתוככם. אתם כל כך יודעים מי אתם – יש לכם מדינה יהודית, צבא, דגל והמנון, שאתם לא צריכים את האישור שלנו כדי להתקיים ולהמשיך להיות מה שאתם. בתפישה שלנו, אתם קיימים בלעדינו, מחוצה לנו – זוהי הדרך היחידה בה אנו אומרים לכם: "תתקדמו, קחו אחריות על עוולות העבר וההווה!" הזיכרון הזה, שבו אנו נאחזים נואשות, הוא העדות היחידה, שאנחנו קיימים, שאי פעם במקום הזה אכן התקיימנו. אנחנו לא יודעים איך להיות מחוצה לו, כי מעולם לא העזנו ולא ניסינו, אנחנו לא יודעים איך להיות בתוכו, בלי שיהפוך להיות הכל, כל מה שיש וכל מה שיהיה.

אנחנו לא יודעים איך "להיות צד", כי כל הזמן היינו בצד, בשולי החברה דיברו עלינו ולא אלינו, דיברו בשמנו ולא בקולנו. שנים על גבי שנים הממשלה בחרה בערוצים ייחודיים, כוחניים ומדכאים, כדי לתקשר איתנו, ובעצם לרסן ולהשתיק אותנו. זו לא כל התמונה כמובן. באקט מאוד קורבני, אנחנו הפלסטינים שתקנו, הסכמנו, שיתפנו פעולה והרכנו ראש ושידרנו עסקים כרגיל.

אנחנו מבועתים מעצם המחשבה לקום\להתקדם מהזיכרון שלנו, לקום מהקול הקורבני הפסיבי שלנו, כי אז לא רק נצטרך לחשוב: מי ומה אנחנו אחריו ומעבר לו? נצטרך להמציא את עצמנו מחדש בנוכחותו של הזיכרון, בלי למחוק אותו, ולפעמים גם מחוצה לו, בלי לשכוח, בלי לבטל את עצמנו בתוכו ובגללו. רציונלית נטישת עמדת "ההיתקעות" בזיכרון, מצריכה קפיצה פוליטית תודעתית. אנחנו כקולקטיבי פלסטיני שקועים בתוך הזיכרון הזה עד כדי כך, שעצם החשיבה על חלופות למצבנו או העלאת שאלות בקשר אליו יכולות להיתפס כבגידה בנרטיב, בזהות ובהגדרה העצמית שלנו. אנחנו ניצבים אל מול הדרישה שלכם "לקום", חשופים לגמרי בלי חלופה, מחשבה רעיון על כיוון, על דרך. אני לא בטוחה שלכם יש!

יש לכם מושג, מה אתם דורשים מאיתנו? יש לכם מושג ברור, מה עלינו לעשות כדי "להתקדם"? עם איזה שאלות נהיה חייבים להתמודד כדי לשקול את האתגר הזה? נצטרך משהו אחר, שונה ממה שהכרנו, כדי להיאחז ולהאמין בו, מזכיר אבל דומה, נוגע שם, אבל מגיב כאן.

מרחב שבו נוכל לסרב לכך שזיכרון העבר יהיה העיניים היחידות שדרכן אנחנו רואים, מפרשים ותופסים את עצמנו, מרחב, שבו הזיכרון אינו הייצוג הבלעדי של המחר שלנו כפלסטינים. נצטרך לעמוד מול שאלות קשות, המעמתות אותנו עם סוג האחריות, המנהיגות והשינוי הפוליטי, שנרצה לקחת בו חלק. נצטרך להאמין, שנוכל להיות צד, נצטרך לבחור צד – חלקנו אולי בפעם הראשונה בחיינו. נצטרך סדר יום פוליטי בו לא נרגיש שבגדנו בעצמנו, בזיכרון שלנו ובשאיפות הלאומיות שלנו כעם יליד. נצטרך תודעה פלסטינית אחרת, שמבינה שזיכרון העבר הפלסטיני הוא חלק מהנוף הזהותי שלנו כקולקטיב, אבל באומץ נהיה מוכנים לחשוב על המקום והתפקיד התודעתי שהזיכרון תופס: מה הוא משמר? מה הוא משתיק?

כן, נצטרך גם אתכם כדי להאמין שאפשר אחרת אתכם, שיש דרך, ושאותה דרך יכולה להכיל את שנינו. אתם תצטרכו להפיל את תודעת העליונות והרדיפה וההישרדות, כי גם היא תודעת קורבן ותודעה מקרבנת. אנחנו צריכים תשובות ברורות, כי הגיע זמן התשובות הברורות בסוגיות הכי מורכבות – הכיבוש, הפליטות, צביון המדינה... הרשימה ארוכה.

יש הטוענים, שכדי לקום מהקורבנות חייבים קודם כל להודות, שאנחנו כפלסטינים קורבנות. להם אני עונה, שלי אין בעיה עקרונית להכיר בכך. אבל יש לי בעיה עם שניתקע כקולקטיב בתוך הקול הזה בלבד; יש לי בעיה עם הדומיננטיות של הקול הזה; יש לי בעיה עם הפיכתו למרכיב יחידי בתוך הזהות והקול הפלסטיני שלי. יש לי בעיה עם קו המחשבה שאומר ש"אין אפשרות אחרת" ו"אין לאן", שרומז לצעירים פלסטינים ומלחשש להם: "זה מה שאתם וזה כל מה שאתם מסוגלים להיות!" מזמן היכרנו בכך שאנחנו קורבנות. הגיע הזמן להודות, שקורבנות יכולה להיות תחנה בתוך הזהות הפלסטינית – והזהות היא דרך, תהליך, לא קופסה סגורה – היא לא יכולה להיות כל המסע.



  • תצלום: ילד על אופניו, יפו 2009. המקום הוא מקום השוק הישן ברחוב האתרוג, שנהרס ב-2005. במקום נשתלו "עצים זמניים" לקראת הקמתו של מתחם ליהודים בלבד מטעם עמותת המתנחלים "באמונה". תודות על התצלום לקרן מנור | אקטיבסטילס.