עמית בוטבול על המתיישבים החדשים וה"איכותיים" בדימונה, והמאבק הסיזיפי ביחסי הכוח בין המרכז לפריפריה




ביום חמישי האחרון התקיימה "אסיפת צעירי הנגב" השנייה, במסגרתה ישבו צעירים וצעירות מרחבי הנגב סביב שולחנות עגולים ושוחחו על דיור, תעסוקה, חינוך וצדק חלוקתי. כל זה כאשר בדימונה, העיר שאירחה את האסיפה, עדיין לא נרגעו הרוחות מסערת החודשים האחרונים שהתנהלה בפייסבוק ובעיתונות המקומית על צדק חלוקתי והאופן שבו המונח מיתרגם בתוך העיר עצמה. בדרך כלל כשחושבים על דימונה בהקשר של צדק חלוקתי, חושבים על העימות מול המועצה האזורית תמר, אולם מאבק נוסף מתקיים מזה זמן בין חלק מהקהילה המקומית לבין "החלוצים" החדשים: תיאטרון "מעבדתרבות", שהוקם בעיר בין היתר כדי ללמד את הדימונאים תרבות מהי, ועמותת איילים ל"חיזוק ההתיישבות והמעורבות החברתית בנגב ובגליל" בשיתוף עם גרעין צעירי דימונה – שחלקם נהנו ונהנים מדיור ציבורי בעיר.

קואליציה "נאורה" זו, המורכבת בעיקר מאלה שזה מקרוב באו אך גם מתושבים מקומיים, מאמינה בין השאר שהדרך לגרום לשינוי בדימונה עוברת בהבאתה של אוכלוסייה "איכותית" מבחוץ, אולי מתוך הנחה שהבעיה היא באוכלוסייה המקומית עצמה (וזו מגמה שניתן לראות במקומות נוספים, קראו למשל מה שרותי לביא כתבה על לוד, רנן יזרסקי על באר שבע ואסף רז על הנגב באופן כללי). אל כל אלה מצטרפת גם עדת מעריצים דימונאים מהאסכולה הפרובינציאלית "יש תל אביב בעיר". היה מדהים לשמוע במתחם הדיור באסיפה את הנציגים של המתיישבים החדשים, מלאים בחשיבות עצמית ובפריבילגיות, מספרים על הניסיון של איילים לעזוב את הדיור הציבורי בדימונה, אך ללא הצלחה כי חברת עמידר מבקשת מהם להישאר – כל זאת בזמן שאנו שומעים בכל הארץ על פינויים של דיירי הדיור הציבורי. כל זה בנוסף להסברים שלהם על מיהו "איכותי", וכן עלבונם לנוכח התנגדותנו לנתינת הטבות לאוכלוסייה החדשה כדי שרק יסכימו להיות השכנים שלנו.

על פי נתוני התמ"ת, במרץ השנה אחוז האבטלה בדימונה הגיע לכ-15%. האוכלוסייה החדשה שמיובאת לעיר לא ממש מסייעת לנתון החמור הזה. בנוסף לפריבילגיות מטריאליות כמו קורת גג, התושבים החדשים גם זוכים לעתים להעדפה בתפקידים נחשקים שבאופן "טבעי" ניתנים לאלו שנושאים בגאון את מדבקת מלח הארץ. יש לציין כי התיאטרון אמנם סיפק מספר מקומות עבודה חדשים למקומיים, אך רוב בעלי המשרות בו לרבות תפקידי משחק וניהול אינם דימונאים; וחוץ מזה, כאשר התפיסה הבסיסית היא שהבעיה טמונה בתושבים המקומיים, אז לשחקנים הדימונאים זה לא כל כך עוזר.

כך, חלקם מנסים את מזלם הרחק בעיר הגדולה, בעוד חלקם ממשיכים למלא את התפקידים שיועדו להם: למשל לתקן מכוניות, להגיש בירות ולהכין אוכל במסעדות המקומיות (הפעם אולי גם לכמה שחקנים תל אביבים שהחליטו לבוא ולעשות טוב לדימונה). אותו תיאטרון עם ייצוג דימונאי דל משעתק את ההיררכיה ביחסי הכוח בין המרכז לפריפריה; אותה היררכיה, שאנו כדימונאים נמצאים במאבק סיזיפי מתמיד מולה. לא משנה עד כמה ננסה לשנות את התדמית שלנו, בעיקר בעיני עצמנו, המציאות ויחסי הכוח הלא-שוויוניים מוצגים לנו מול העיניים, גם על הבמה המקומית. כאשר ילד או ילדה דימונאים יגיעו לתיאטרון, הם מיד יבינו את מקומם, זאת גם ללא מילים. כי ככה זה דיכוי – לעתים הוא הכי אפקטיבי כשהוא ויזואלי. כאשר אותם ילד או ילדה יראו מי נמצא על הבמה, מי מספר את הסיפור ומי מכונן את האיכות התרבותית, הם יפנימו גם מי לא.

ההתרפסות הזו בפני המרכז אינה מקרה חד-פעמי בדימונה. אירועי הלילה הלבן שהתקיימו לפני מספר חודשים, יוכלו אולי להסביר את הפתולוגיה העמוקה. באותו לילה חולקה דימונה לשני חלקים לא-שווים, כאשר מנגנון הדרה מתוחכם דאג להפריד ביניהם והזמין למתחם אחד "זמרים מזרחים" ולמתחם השני "זמרים ישראלים"; אותו מנגנון קרא למתחם השני בשם "מתחם הצעירים", ובכך סימן במסר לא חינוכי בעליל מי הם אותם צעירים, מה הם צריכים לאהוב, איזו מוזיקה הם צריכים לצרוך ומהי התרבות הנכונה. ההחלטה הסמלית להזמין את שלומי שבן להופיע בסיום "אסיפת צעירי הנגב" מיישרת קו עם המדיניות הזאת ומלמדת שסלקציה יכולה להתקיים גם בלי סלקטור בכניסה.

ולמרות זאת, יש מקום לאופטימיות. אופטימיות זהירה, אך עדיין אופטימיות. במקביל לחשיפה תקשורתית רחבה בעיתונות המקומית, פעילות של קבוצת צעירים דימונאים בעלי תודעה חברתית בשיתוף פעולה של חבר מועצה אחד, הצליחה למנוע עיוות בחלוקת המשאבים בעיר. אחרי שנמאס לצעירים מגרעין צעירי דימונה להתגורר בדירות הדיור ציבורי במרכז העיר הם החליטו כי יקבלו עכשיו קראווילות. רצו – קיבלו, ככה זה אליטות. אבל לא בדיוק. כלומר עדיין לא, אחרי המאבק הציבורי, הפרויקט פונה בחלקו מאדמת דימונה. מי ייתן ואותו פינוי צודק שהסיר חלק מהבושה שבהתרפסות הפריפריאלית מסמן את תחילתה של דרך חדשה.

הכותב הוא תושב דימונה