הפחד הזה והכאב, כמו אבן גדולה שמונחת על כל הגוף וחונקת.

כמו אגרוף בבטן, שמוציא את כל האוויר בבת אחת ואין יותר כוח לנשום.

הפחד הזה והכאב שכבר אי אפשר למיין אותם ולשקול אותם ולהחליט מי כואב יותר, מי מפחד יותר.

הפחד הזה של מי שהמרחב המוגן הפך להיות תקוותם היחידה. מי שלא יודעות כיצד ישרדו ויאכילו את ילדיהן – בתוך המרחב המוגן ומחוצה לו – כשזה ייגמר. שלא נשארה להם כל תקווה לחיים שאינם מלחמה בלתי פוסקת על הלחם של היום ואולי אף הוא לא יהיה מחר.

הפחד הזה והכאב של כל המתים, והבורחים, שלא נשארה להם כל תקווה לחיים שאינם בריחה בלתי פוסקת.

הפחד הזה והכאב הכל כך גדולים שאי אפשר כבר לחיות אתם.

הפחד הזה מהצורך הדוחק להפסיק להרגיש, כדי להפסיק לכאוב, כי אחרת אי אפשר לחיות.

הפחד הזה והייאוש, מכל מי שלא נשארה להם ברירה אלא להפסיק להרגיש.

הפחד הזה והייאוש מאבדן התקווה. תקווה לבנות עתיד אחר, לשנות את המדיניות הרומסת את כולנו.

הפחד משלטון, המגייס גם את מי ששלח אל מותם לחיזוק שלטונו.

שלטון, המגייס את הפחד שלנו – שהוא עצמו יצר – לחיזוק שלטונו.

הפחד מהצורך להשלים עם זה שיהיה פה רע, רע, רע לכולנו.

הפחד הזה – שמעורר בי כל כך הרבה זעם ושנאה – כלפי מי שיצרו אותו.

ואם להמשיך לחיות, אז אינשאללה שמה שידחוף אותנו לכך לא יהיה הצורך הזה להפסיק להרגיש אלא להפך – להרגיש יותר ויותר את השנאה כלפי מי שיצרו אותו, מי שניזונים ממנו.

על השנאה הזו, כלפיהם, יצרני הפחד, אסור לוותר. השנאה הזו, כלפיהם, היא השנאה היחידה שמותר לנו להרגיש – כדי שנוכל להמשיך לחיות.

 

טקסט וציור: רותי לביא