דיור ציבורי הוא מנגנון שמטרתו לאפשר קורת גג לאנשים ומשפחות שאינם יכולים להרשות לעצמם לשלם שכר דירה בתנאי שוק. מאז 1997 ממשלות ישראל ביצעו סדרת פעולות שפוגעות בזכאים לדיור ציבורי. ביום רביעי האחרון נפגשו נפגעות ונפגעי מנגנוני הדיור הציבורי מיבנה, יפו, ירושלים, בית שאן, רמלה, רחובות ופרדס כץ על מנת לתכנן כיצד הם הולכים להיאבק אל מול הכוונות והמעשים אשר שוללים את זכותם לדיור.



ביום רביעי, 6.7.2011, התקיימה בקטמון בירושלים פגישה עם נפגעי הדיור הציבורי (או העדרו של דיור ציבורי) בערים שונות בישראל. לפגישה הגיעו אנשים – בעיקר נשים – מיבנה, יפו, ירושלים, בית-שאן (!), רמלה, רחובות, פרדס כץ, שדיור, מקום לגור בו, הוא מאבק יומיומי עבורם. הם סיפרו את סיפוריהם האישיים (שהתבררו במהלך הערב כסיפורים שאינם רק אישיים), והסכימו על תכנון פעולות משותפות אל מול התנהלותו של מנגנון הדיור הציבורי, שכרגע מתמקד, באופן אירוני, בניסיון לצמצם את מספר הדירות המוקצות לדיור ציבורי ומוגן, בפינוי דיירים, בהפחתת מספר הדיירים המוגנים (לעתים באמצעים מניפולטיביים ותוך ניצול יחסי הכוחות בין נציגי המדינה לבין האוכלוסיות שגרות בדיור ציבורי), ובהעברת השטחים שברשותו לידיים פרטיות.

למי שייך הדיור הציבורי?

לפני תיאור הפגישה עצמה, כמה מילים על דיור ציבורי: דיור ציבורי הוא מנגנון שמטרתו לאפשר קורת גג לאנשים ומשפחות שאינם יכולים להרשות לעצמם לשלם שכר דירה בתנאי שוק. ב-1997 המדינה החלה בפעולות לייבוש המנגנון (ראו נתונים מאירי-עיניים על צמצום הדיור הציבורי והפרטתו). בתגובה נחקק בשנת 1998 "חוק הדיור הציבורי", שמטרתו להגן על הזכות לדיור ולשמר את קיומן של דירות ציבוריות בשאיפה לדאוג שכל איש ואישה יוכלו להרשות לעצמם קורת גג.

מאז ועד היום ממשלות ישראל מקפיאות את החוק ופועלות בניגוד גמור לו. החוק מחייב שכל ההכנסות ממכירת הדירות בדיור הציבורי יוקצו לקניית דירות ציבוריות חדשות. משנת 1998 לא נבנתה או נקנתה אף דירה לטובת דיור ציבור. בתקופה זו נמכרו דירות ששימשו לדיור ציבורי בשווי של לפחות 2 מיליארד ש"ח. כלומר, בתקופה של גידול בפערים הכלכליים בישראל ועליה מתמשכת באחוז העניים והלא-מועסקים, מספר הדירות הזמינות לאנשים שלא מסוגלים לשלם שכר דירה ירד באופן ניכר (ראו תחקיר מקיף מאוד). נקודה נוספת חשובה: לא ניתן לדעת מה השימוש שנעשה בכספי המכירות: אין פיקוח על החברות הממשכנות והנתונים הכספיים שלהן חסויים בפני הציבור...

ייאוש ומאבק: החיים בצל הפינוי

פגישת הדיור הציבורי, יולי 2011

בזו אחר זו סיפרו המשתתפות בפגישה, אנשים שמצבם הכלכלי קשה, אלה שמסתתרים מאחורי הסטטיסטיקות של עבודה מתחת לשכר מינימום ("בעלי עובד במשרה מלאה ומרוויח 3,500 ₪ בחודש אני עובדת במשרה מלאה ומרוויחה 2,000 ₪ בחודש ויש לנו שלושה ילדים", ואלה נתונים מפיה של אשה שכרגע אינה זכאית לדיור ציבורי ועל כך היא נלחמת), את סיפורם.

הסיפור של הנשים והגברים החיים תחת איום של פינוי מביתם (או אלה שאוימו בפינוי והצליחו לבטל אותו, וגם אלה שפונו בעבר ובאו להיאבק לצד מי שעכשיו מאוימים בפינוי) הוא סיפור של אנשים שהמדינה רואה בהם נטל, אויב. אחד המשתתפים שבעבר פונה מדירת עמידר אמר בעיניים לחות: לא משנה מה, אל תגיעו למצב של פינוי. אי אפשר לתאר את התחושה כאשר יס"מניקים נכנסים אליך הביתה, מוציאים אותך ואת ילדיך בכוח מהבית ואתה לא יכול לעשות כלום. הוא דיבר על חוסר אונים, על המבט של ילדיו שלא הבינו למה זרקו אותם לרחוב ולמה אבא שלהם נתן לזה לקרות.

מפונה-לשעבר נוספת סיפרה, כיצד בזמן שגרה במאהל מול ביתה ממנו פונתה (כשאני קורא את זה, המילה פינוי נקראת סטרילית מידי; אני חושב שגירוש זאת מילה נכונה יותר) וניהלה מאבק בדרישה שידאגו לה לדיור. חברת עמידר השכירה את הדירה בה גרה עשרות שנים לאנשים חדשים. הסבב המשיך, כאשר סיפורי גירוש או איום בפינוי או סוגים שונים של שלילת זכות לדיור נערמים בזה אחר זה. כאשר הגיע תורה של אחת המשתתפות מקטמון, היא לא יכלה לדבר. יום לפני הפגישה היא קיבלה הודעה שעליה להתפנות מדירתה. היא ישבה ובכתה, ובמשך כדקה חיכינו בשקט מצמרר שתסדיר את נשימתה ותוכל לדבר. אז קמה אחת המשתתפות האחרות, גם היא מאוימת בפינוי (שכרגע, באופן זמני, הדרישה לפינוי הוסרה), ואמרה, שבהתחלה גם היא הייתה ככה, לא הייתה מסוגלת להגיב אל מול האיום, ישבה בבית ובכתה, אבל אז החלה להיאבק, וכשהמאבק הניב תוצאות, משהו השתנה, היא כבר לא מרגישה חסרת אונים.

בעקבותיה סיפרו אחרים כיצד נאבקו נגד פינוי והצליחו. נראה היה שהסיפורים האלה על איומי פינוי שבוטלו משפרים את הרגשתה, נותנים תקווה (מן הסתם שיפור חלקי - הרי ברור לה ולכולנו שהאיום עדיין קיים). כשהם מתרבים, הסיפורים האישיים מתאספים לסיפור קולקטיבי. מדובר בקבוצת אנשים שגרים עשרות שנים בבית או בשכונה ומצווים על ידי עמידר, חלמיש או אחד הגופים האחרים לפנותה, כאשר לא מציעים להם שום חלופה (ואם כבר מציעים, היא לא ריאלית, לדוגמה, דיור חלופי בעפולה, מקום שהאנשים לא היו בו מעולם ושהסיכוי למצוא בו עבודה שואף לאפס).

בחלק מהמקרים הגירוש נעשה באלימות מזעזעת, לפעמים ברשעות (אחת המאוימות בפינוי סיפרה איך מנהל סניף עמידר אמר לה שהוא ידרוך לה ולכל אלה שכמוה על הראש), ובחלקם בהגנת נהלים בלתי-אישיים ואטומים של הבירוקרטיה. אבל בכל המקרים האלה, ובעוד אלפים כמותם, מדובר באנשים שכל רצונם הוא לגור בשכונה בה חיו כל חייהם (ויש לציין שאף אחד מהם לא גר בשכונת יוקרה). המדינה, שהייתה אמורה להתאמץ על מנת לאפשר זאת ולהציב זאת כיעד מרכזי במדיניותה, מנסה לגרש אותם על מנת להעביר את הקרקע ליזמים (ראו אמירות מפורשות).

ובצד המאוימים בפינוי נמצאים רבים שבכלל אינם נחשבים כיום זכאים לדיור ציבורי. אמא חד הורית לארבעה מתארת מה זה להיקלע למאבק סכום אפס מול אחרים שזקוקים גם הם לדיור ציבורי. היא מתארת כיצד ירדה במיקום בתור לזכאות לדיור ציבורי, כיוון שנכים נכנסים לרשימת ההמתנה במקומות גבוהים יותר מאשר זכאים שאינם נכים. הקיצוץ וההפרטה מפוררים ומפרידים. כשהחלה לדבר על כך שזה לא צודק שנכות היא קריטריון שמקדם זכאות לדיור ציבורי יותר מאשר עוני, השיבה לה אשה אחרת שאיום פינוי מרחף עליה (במקרה שלה האיום כבר הוסר כתוצאה מפעולות מחאה שהלחיצו את ראש העיר שבה היא גרה), שמאבק בין הזכאים לדיור אינו הכיוון הנכון: גם היא וגם הם זכאים! לא, אלה לא היו הדיבורים הרגילים של השמאלנות הרגילה, זה היה דיבור אחר: סולידריות שבבסיסה דיכוי משותף. אולי אני רומנטי, אבל נראה היה שזה גם עבד אחרת, שזה שכנע. היא תיארה גם איך זה לבדוק כל הזמן את המקום שלך ברשימת הממתינים, להרים טלפון ולהתחנן לקבל את המידע, שהגופים האחראים על הדיור הציבורי לפעמים מעבירים ולפעמים לא. היא סיפרה גם על האופן בו נקבע מקומך ברשימת הממתינים: לאחר כתבה עיתונאית שיזמה אותה משתתפת בעניינה, התקשרו אליה מעמידר והודיעו לה בחגיגיות שהיא בחמישייה הפותחת. מאז עברו חודשים והיא עדיין לא קיבלה זכאות לדירה, ובעמידר מסרבים לומר לה מה מקומה הנוכחי ברשימה.

שיטת החובות לשבירת הדיירים

בזמן הישיבה (שהתקיימה בגינה ציבורית) הופיע אדם שלא הוזמן אליה מראש - איש חרדי שעיסוקו לימודים והוראה. לאחר הסבב בו דיברו כל משתתפי הישיבה גם הוא ביקש לדבר וסיפר סיפור דומה. הוא גר בשכירות וקיבל הבטחת הכנסה. הוא נמצא זכאי לדיור ציבורי ואכן קיבל דירה ואפילו מהר, אבל כשנכנס אליה, הוא מתבקש לשלם שכירות בסך 2800 ₪ לחודש (עבור דירתו הקודמת, במחיר "שוק", שילם 2600 והיה זכאי להבטחת הכנסה של כ-1200 ₪, כלומר המעבר לדיור ציבורי במצב זה היה הרעה של כ-1500 ₪ בהכנסה החודשית). לאחר דין ודברים שונה שכר הדירה ל-250 ₪ לחודש. שנתיים אח"כ שוב שונה שכר הדירה ל- 2400, והפעם מחאות לא הועילו. כיום הוצא נגדו צו פינוי; לטענת עמידר הוא חייב להם 60,000 ₪ והם החלו להפעיל צעדים נגד חבריו שחתומים על ערבות. הוא דרש מעמידר שישיגו לו דיור בתנאים שקדמו למתן ה"דיור הציבורי", ולא זכה לכל התייחסות.

עניין החוב עלה כמעט בכל המקרים. זו שיטת החובות של עמידר (עליה אפשר לקרוא גם בכתבה על אורי וליאת זוהר מבית שאן. לעתים קרובות עמידר מציבה בפני הדיירים שתי אופציות: תשלום חוב של עשרות אלפי שקלים או פינוי הדירה (ובחלק מהמקרים – דרישה לחוב מופחת וגם לפינוי). דיירים שמבקשים להבין איך נקבע הסכום ובגין מה הם חייבים את הכספים, לא נענים. אחת הנאבקות נגד הפינוי סיפרה שלאחר קמפיין תקשורתי סגנית מנהל עמידר באזורה הודתה בפני התקשורת, שאין ביכולתה להסביר את החוב שעמידר דרשה ממנה לשלם. נראה שמדובר במנגנון לחץ, שמטרתו לדכא התנגדות לפינויים וגירושים (בין בפעולות ישירות ובין באמצעים משפטיים – ושווה לציין שבתי המשפט משתפים פעולה עם הפינויים), כדי לגרום לאנשים להתפנות בשקט ובלי להתנגד מביתם בו חיו עשרות שנים.

פגישת הדיור הציבורי, יולי 2011

"דיור בר-השגה" – למי?

לקוראים עירוניים ממעמד בינוני קל לזהות גם את עצמם בסיפור הזה. הם נאלצים להגר מהקהילה שלהם כיוון שאין ביכולתם לממן שכר דירה במחיר שוק. לדוגמה, אנשים רבים שגדלו בת"א מוצאים את עצמם מגורשים ממנה כיוון שאינם יכולים לממן שכר דירה. מאבק למען זכות לדיור אינו מוגבל למעמדות נמוכים. דיור בר השגה חשוב גם בערים על מנת לשמור עליהן נגישות לא רק לעשירים ביותר – זה חלק מאותו מאבק. עם זאת, צריך לזכור ש"דיור בר השגה" הפך לסיסמה שפוליטיקאים מאמצים אותה וחשוב לבדוק בדיוק למה מתכוונים.

לעתים מתברר ש"דיור בר השגה" הוא מנגנון חדש להדרת אוכלוסיות מוחלשות. משתתפת בפגישה שלא נמצאה זכאית לדיור ציבורי (למרות שהיא אם חד-הורית שעובדת בשכר הנמוך משכר המינימום) הגיעה לעירייה בבקשה לדיור בר-השגה (במילותיה: אם לא דיור מוגן אז לפחות דיור בר השגה). לתדהמתה (וגם לתדהמתי) נאמר לה, שאופציה זו פתוחה רק לאקדמאים, כלומר, לאנשים שהגיעו ממעמד גבוה. כל אחד מאתנו יודע שרמת השעתוק של מעמד חברתי באמצעות השכלתה בישראל היא גבוהה מאוד; הסיכוי של עשירים להגיע להשכלה אקדמית גבוה בהרבה משל עניים, ואיתה הסיכוי שלהם להגיע למעמד גבוה (השכלה היא המשתנה המרכזי המשפיע על הכנסה). במקרה הזה, דיור בר השגה הוא חלק מהמנגנון שאמור להוציא מהעיר את האוכלוסיה המוחלשת: מצד אחד המדינה מייבשת את מנגנון הדיור הציבורי ומצד שני מעניקה הטבות בדיור למעמדות גבוהים בלבד (יעל בן יפת כותבת על אותן סכנות בדיוק בתל אביב). למען הסר ספק: כן, יש לדאוג לדיור בר השגה גם בערים וגם עבור מעמד הביניים, אך יש להקפיד שיחולק באופן הוגן ונכון.

מה לעשות

הפגישה הזאת הייתה קשה. קשה להכיל כל כך הרבה סיפורים אחד אחרי השני, וכל אחד ואחת מבקשים לומר, לספר, להתחלק, ואנחנו מוצאים את עצמנו בעמדת המבקשים לקצר בשביל שכולם יוכלו לדבר. אבל מצד שני, מעולם לא ראיתי מאבק עם פוטנציאל כזה גדול. אנשים דיברו על שיתוף הפעולה, על כך שרק מאבק בכוחות מאוחדים יוכל לייצר פה שינוי, על כך שלעצור פינוי אחד זה אפשרי אבל שנה אחר כך יבואו לפנות שוב. הם אמרו בבירור: צריך לשנות את השיטה. רבנים לזכויות אדם ביקשו מהם עזרה בניסוח הצעת חוק שתענה על הבעיות שקיימות כרגע במנגנון המקרטע של הדיור הציבורי, אבל כולם הסכימו, שחקיקה כזו תוכל להצליח רק בתנאי שיתקיים מאבק ציבורי גדול, כזה שייצר כותרות ויפעיל לחצים, ועוד יותר מזה, כולם הביעו נכונות אמיתית להשתתף במאבק כזה. בואו גם אתם.

מה אפשר לעשות? קודם כל, הכי קל ומאוד חשוב: לעשות לייק ו-share לקבוצה בפייסבוק. למה זה חשוב? כי דרכה התחילו לפנות אלינו אנשים שמאוימים בפינוי ומצאו אותנו דרך הפייסבוק. כמה שיהיו יותר לייקים הקבוצה תעלה גבוה יותר במנועי חיפוש, יותר אנשים ייחשפו אליה ויגיעו יותר פניות.

דבר שני, חשוב יותר אבל גם קצת יותר מאמץ: בואו לבית משפחת אל-עג'ו מרמלה שבמשך כל החודש הקרוב חיה תחת איום של "פינוי גמיש", כלומר, צו פתוח לפינוי בזמן שנוח למשטרה ללא כל הודעה מראש. גם ממשפחת אל-עג'ו הגיעו אנשים לפגישה. זוהי משפחה של 63 נפשות ברמלה שחיה תחת איום פינוי מביתן. בימים האלה מגיעים פעילים למקום למשמרות התנגדות לפינוי, והנוכחות יכולה לתרום המון.

דבר שלישי: בקרוב תתקיים הפגנה למען מימוש בפועל של הזכות לדיור. את ההפגנה מארגנים פעילים ומאוימים בפינוי מכל הארץ – חשוב מאוד שתבואו, שתעזרו להרים את ההפגנה: זה שלב ראשון במאבק הזה והצלחתו יכולה לתת לו דחיפה רצינית. אם אתם רוצים להיות פעילים, יש עוד הרבה מה לעשות... כיתבו לנו.