סמי שלום שטרית מגיב לעימות בטקס פרסי אופיר
אחרי שנרגעה קצת סערת דרוויש־רגב, אני רוצה לומר כמה מלים מסודרות, ולא רק משום שאני אחראי לגרסה העברית של השיר המדובר ”תעודת זהות” של מחמוד דרוויש, בעזרתה של ד״ר אירין סגל.
ראשית, השיר המתורגם מצורף כאן למטה. זהו שיר מקסים שכתב בחור צעיר בן 24, ערבי פלסטיני, שחי אז תחת ממשל צבאי נוקשה בשטחי המדינה אחרי תום המלחמה ב־1949 (אזרחים ללא חופש תנועה למשל, עוצר, מושל צבאי, מעצרים תכופים ועוד). זהו בהחלט שיר זועם מול משטר מדכא, מפי צעיר שגורש כילד, עם משפחתו, מכפרו, בירווה. נדודיהם החלו עד שמצאו את ביתם בדיר אל־אסד, שם גדל ולמד דרוויש.
עכשיו לשיר עצמו. כל מי שקורא את השיר הזה ברמת הטקסט בלבד פשוט חוטא לשירה בכלל. שמעתי צעירים בבית קפה בתל אביב בדיון על השיר, כשאחד אומר ”אבל הוא קורא לשחוט יהודים ולבשל אותם...” זה פשוט טימטום אחד גדול. חשבו מה יקרה אם נקרא את אזהרת אלוהים בספר דברים: ”ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו”, כציווי, כהוראה לביצוע. השורות אצל דרוויש ”אך אם אהיה לרעב / בשרו של הכובש יהיה לי למאכל” ראויות לאותה קריאה כמו השורות בספר דברים. דרוויש הוא משורר גדול וחשוב. הוא בן הארץ הזאת, וכתב שירים יפים בלשון הארץ. הוא היה המשורר שהיה לו דיאלוג עמוק עם ישראלים, והיה אזרח ישראל עד שגלה מכאן. תקראו את ”מצב מצור” בהוצאת אנדלוס, ספר מופת ודוגמא לדיאלוג שכמעט כל שורה בו פונה לישראלים.
שנית, שרת התרבות מירי רגב. אין ספק שהיא יודעת לייצר דיונים סוערים, שלדעתי מטרתם הפוליטית היא לתדלק וחזק את תמיכת הטריבונות במרכז הליכוד. לכן זה תמיד יוצא בעיני הכי עלוב ומגוחך, ובטח לא ממלכתי ולא חכם, ואפילו לא מתוחכם.
אין ולא היה שר שיצליח להשתיק או למחוק משורר. ניסו 30 שנה לעשות את זה לאצ״ג: כישלון גדול. שמות כל השרים לתרבות או תקשורת יעברו מן העולם תוך דור ויימחקו לנצח. משוררים טובים כדרוויש ואצ״ג יעמדו עד קץ האנושות. מירי רגב צריכה יועצים חכמים יותר. זכותה לשנוא את דרוויש כמו שאני נגעל משירתו של אצ״ג, אבל מלמד אותה, אבל כשרה ממלכתית היא יכולה היתה לא להגיע לטקס בכלל, או להגיע ולשבת מאופקת ולעשות פרצוף בזמן ביצוע השיר, ואחר כך לומר שהיא לא אהבה את השיר ושדרוויש הוא אויב ישראל. אבל לצאת ולחזור זה כל כך ילדותי, כל כך פוליטי וכל כך מגוחך. לי זה חבל מאוד, כי המאבק שהיא לקחה על עצמה לשינוי סדרי חלוקת התקציבים לתרבות, כולל קולנוע, והגדלת חלקם של מזרחים, ערבים, עולים ועוד, הוא החשוב בדרמה הזאת. המאבק הזה נדחק הצידה ולשוליים עם טיעונים לכאורה לגיטימיים, כמו ”תראו את רשימת הזוכים”, כך אמרו רבים, ”הם כולם ערבים ומזרחים”.
זו אחיזת עינים זולה. אנחנו יודעים את המספרים ואת החלוקה ואת חלוקת התקציבים. הסרטים הבודדים האלה זכו, כי הם יודעים שהם חייבים להיות הכי טובים מכולם. יהודים כאלה. אני לא אוהב את מי שמקללים את רגב, כמו אותו אחד שכתב ”פתחה את הפה המלוכלך שלה”. נו, באמת. זה מלוכלך? תקשיב לנתן זך, לבן גוריון, לשמעון פרס, ותראה מה זה ליכלוך.
אבל הליכלוך הגדול הוא בהרכבי הוועדות – כל הרכבי הוועדות המחלקות כסף לתרבות וגם לקולנוע. הם עושים שם כל העולה על דעתם, ולפעמים לא מדברים איתך אפילו, כאילו לא חייבים לך דבר. מזלזלים ביוצרים, כאילו זו המכולת של אבא שלהם. אני לא רק תומך ברפורמה בהרכב כל הוועדות (ואם לא ישבו בהן ערבים – אהיה הראשון שאלחם נגדן) ובדרכי עבודתן וקבלת ההחלטות בהן. ובאמת לא מעניין אותי אם את הרפורמה הזאת תוביל מירי סיבוני, או לימור לבנת או שולמית אלוני (לא יודע מה היו השמות האשכנזיים שלהן). העניין הוא שהשתיים האחרונות עשו מעט מאוד בעניין הזה. לבנת מהליכוד עשתה יותר מאלוני ממרצ... ככה זה בפוליטיקה הישראלית. השמאל מתנשא תרבותית וסגור ומסוגר. הימין פותח. זו עובדה.
ושלישית, צנזורה. לא אסבול ולא אקבל שום סוג של צנזורה על אומנות. נקודה. במצב לא דמיוני, שבו ינסו לסתום לי ולאלפי אומנים מכל הדתות והעדות והמחנות את הפה בכוח ולא יאפשרו לי לפרסם את דבריי ברבים, אני יודע שאצא לקרב, גם קרב של ממש. זו מטרה שאהיה מוכן להקריב את חיי במלחמה עליה. חופש הביטוי והיצירה הוא ללא ספק הסמן התחתון של הדמוקרטיה. בלעדיו אין דמוקרטיה. אבל אל תבלבלו את העניינים כאן: מירי רגב לא הפעילה צנזורה. היא פשוט יצאה מהאולם, באופן ילדותי כפי שאמרתי כבר. הטקס לא היה ממלכתי, ולא חלים עליו כללי הטקס הממלכתי. אחרת ועדת הטקסים היתה מתערבת בתוכן ומותר לה. בטקסים ממלכתיים נמשיך כולנו לשמוע את השירים המעפנים של נעמי שמר. אבל בטקסים של אגודות וארגונים כמו האקדמיה לקולנוע, אף שר ואף ועדה ממשלתית לא יתערבו.
ורביעית, התנהגות הקהל. אני אוהב את תאמר נאפר ואהבתי אותו גם לפני הרבה שנים, לפני הצלחתו, שעליה אני שמח. הוא אומן מוכשר, כן, ישר ואמיתי. כל מה שאנחנו רוצים לדעת על תאמר, אנחנו יודעים. אומן אמיתי פורש את עולמו על פני יצירתו, ותאמר עושה זאת למען מטרה גדולה יותר – שלום. לא יהיה שלום אמיתי ללא הפסקת הכיבוש. לא יהיה שלום אמיתי ללא צדק חברתי ואזרחי לאזרחים הערבים של ישראל. זו האג׳נדה הפוליטית של תאמר וחבריו ואני תומך בה. ואני תומך באודי אלוני שהעמיד עצמו ככלי, כמסך וכרמקול לשירה הזאת, לצעקה הזאת. אבל אני לא תומך בקהל הברברי, שלא נתן למירי רגב לדבר. נקודה. כל מי שעלה לבמה הזאת, דיבר ללא הפרעות. גם מירי רגב היתה זכאית לומר את דבריה בלי הפרעות. אחר כך תגיבו בכלי התקשורת. מה יש? מה אתם כל כך זועמים? ממה אתם פוחדים? תנו לה לדבר. או תצאו מהאולם. או תעמדו עם אגרוף שלוח. אבל תנו לה לדבר, כי זו הדרישה המינימלית של כולנו: תנו לנו לדבר. אחר כך תגיבו.
בכלל אם תשאלו אותי, לא צריכים להזמין שרים לדבר בטקס הזה. אבל אם הזמנתם, תנו לדבר. כואב לשמוע? מה לעשות. צאו החוצה או אל תבואו. פעם בימי המאבק על אדמות הקיבוצים של הקשת הדמוקרטית המזרחית הוזמנתי לבית ספר תיכון אזורי אחד של מושבים וקיבוצים להציג את המאבק של הקשת... זה נגמר בכך שחילצו אותי מהיציאה האחורית מאימת כמה בריונים, שקפצו אל הבמה להכות אותי וקראו אלי, אם תתקרב לאדמה שלנו נהרוג אותך. לך תשתה ערק, יא מובטל...