איני חושב שיש צורך בחזרה על הסיבות למניפולציה הגזענית של השלטון הישראלי והגרורות שלו – בייחוד השלטון המקומי בעיריית תל אביב – בקרב האוכלוסייה הישראלית בכלל ובשכונות דרום תל אביב בפרט. ברור לכולנו שמקורות הבעיה הם הקואליציה של בעלי אינטרסים בקרקעות ונדל"ן, חוסר אכפתיות משוועת כלפי תושבי שכונות הדרום מצד האליטות, מתנחלים/פשיסטים/פונדמנטליסטים, ועוד.

יחד עם זאת נראה לי שבמישור הפוליטי, ובייחוד במישור הפוליטי החינוכי – כלומר בתהליכי שינוי תודעה – יש כמה כשלים שחוזרים על עצמם בצורה קבועה. מצד אחד, השיח, הרבה פעמים, סלחני מאוד כלפי ההסתה הגזענית; מצד שני, הוא מוסרני מאוד ביחס לבעיית הפליטים.




האסון ההומניטרי של פליטי אפריקה

ראשית, יש להבין שהמוני הפליטים בדרום תל אביב מהווים בעיה הומניטרית, ופגיעה קשה ביותר באורח החיים הנורמלי של תושבי השכונות. יש הבדל מהותי בין שיח מוסרני – ביחס לפליטים – שמתבטא בחמלה כלפי אנשים נרדפים וחסרי כל, לבין שיח פוליטי שמציע פתרונות קונקרטיים.

אנו חייבים להבין שהאסון ההומניטרי של פליטי אפריקה אינו יכול למצוא את פתרונו על ידי שהיה ממושכת שלהם בדרום תל אביב. מי שתומך בהישארות המצב כפי שהוא, מזמין את הפוגרום הבא ואת חוסר האונים של הפליטים עצמם. לטווח ארוך אי אפשר לומר לפליטים שהפתרון למצוקתם יתבטא ביכולתם לישון ולעשות את צרכיהם בגינות הציבוריות, לרעוב ולא לעבוד, ואז להתפלא שהם נאלצים לגנוב.

הפתרונות האפשריים הם:

  • הכרזה על בעיית הפליטים האפריקנים כאסון הומניטרי הדורש התערבות בינלאומית, על ידי סוכנויות האו"ם.
  • מציאת פתרון זמני למגורים (כולל אוהלים מחוץ לשכונות) לצורכי שהיה, וקבלת סיוע הומניטרי בסיסי: מזון, שירותים ומקלחות, מים זורמים, שירותי בריאות. הפתרון חייב להיות כוללני, ולא פתרון פרטני. וכיוון שהוא צריך להיות פתרון המוני הוא אינו יכול להתבצע בתוך שכונות דרום תל אביב.
  • יש לאפשר לפליטים לעבוד לצורכי פרנסתם. במידה ואין ביכולתם למצוא עבודה לפרנסתם, יש למצוא – ביחד עם מוסדות בינלאומיים – את המימון למזון, לבוש וצרכים נוספים.
  • יש לתקוף בצורה ישירה את משרד הפנים והעומד בראשו, המחוברים לאינטרסים של חברות כוח אדם המייבאות עובדים זרים. במקום העסקה של עובדים זרים יש לתת אפשרות לפליטים לעבוד. יש לנקוט במדיניות של סגירה מוחלטת של גבולות המדינה ליבוא עובדים – בייחוד בענפי החקלאות והבניה – ובמקביל לדאוג להסבת הפליטים לעבודות אלו.
  • יש לאפשר , על פי חוקי מדינת ישראל, לכל ילד וילדה מתחת לגיל 18 לקבל השכלה במסגרות פורמליות ובלתי פורמליות.
  • הפתרון של חזרתם לארצות מולדתם חייב לבוא לידי ביטוי על פי עקרונות האמנות הבינלאומיות בנושא, ושום פנים לא על בסיס של חקיקת חוקים מיוחדים של מדינת ישראל.
  • מדינת ישראל והקהילה הבינלאומית חייבות, במקביל לחזרת הפליטים לארצותיהם, לסייע בהקמת קורסים להכשרה מקצועית במולדתם, כדי לאפשר לפליטים החוזרים קליטה מהירה ומוצלחת.

במובנים אלו, ברצוני להדגיש שאין כל פתרון – גם לא לטווח קצר – בתוך שכונות דרום תל אביב. מי שאומר זאת משלה גם את תושבי הדרום וגם את הפליטים.

פתרון של חלוקה "צודקת" בין שכונות הדרום והצפון, יהפוך שוב את פליטים לכלי משחק בידי פוליטיקאים ישראלים וכוחות ההון הנדלנ"י.

תושבי שכונות דרום תל אביב – ההבדל בין דיכוי לבין אי לקיחת אחריות

מי שחושב שכל מי שמסית בדרום תל אביב הוא מתנחל פשיסט משלה ומטעה את עצמו. מטעה, כיוון שחלק מפעולות ההסתה והפגיעה נעשו על ידי תושבי הדרום. השיח לא יכול להיות סטטיסטי, כמה כאלו היו. מי שמדבר בשיח כזה מתחמק מהאווירה הפוגרומיסטית שקיימת בדרום תל אביב שמשתיקה גם קולות אנטי גזעניים של תושבים עצמם. ברור לכולנו שישנם הרבה קולות שמצביעים על האחראי האמתי למצב ולא על הפליטים. אולם לצד זה, יש גם המון מתפרע ומוסת, שמשחק לידיים של המסיתים.

זו לא תופעה חד פעמית. פעמים רבות באירועים של השנים האחרונות, הקרבן הזמין, השכן, האחר, השונה – הוא זה שמשלם את מחיר הדיכוי והעוולות שזרעו לאורך שנים האליטות החברתיות והמשת"פים השכונתיים. העיוורון אינו ייחודי לדרום תל אביב. הוא אופייני לבני אדם מדוכאים שמוצאים את תסכולם בקרבן שקל לפגוע בו, במקום בממסד הכל יכול.

לשתוק מול התנהגות זו של תושבי שכונות הדרום זה להפוך אותם לטיפשים חסרי אחריות. סלחנות כזו היא התנהגות של מי שלא מבין ששינוי תודעה יכול לבוא לידי ביטוי אך ורק על ידי כך שהאדם הרוצה להשתחרר מעול הדיכוי ייקח אחריות למעשיו. אדם שאינו לוקח אחריות למעשיו ימשיך להיות מדוכא וימשיך לשלם, דור אחרי דור, את התשלום של הדיכוי שלו באמצעות הכניעה למדכאים ובליעת הרעל הגזעני ללא עוררין.

ומי שלא לוקח אחריות על מעשיו, שלא יתפלא שמחר הממסד לא יתחשב בו. כי מי שנכנע ללחץ הממסדי, סופו שייחשב לטיפש שאפשר להפעיל עליו כל מניפולציה אפשרית. פעם זה הפליטים, ופעם זה הערבים, ופעם הנשים, ופעם זה ההפקרות של החילונים, ופעם זה הומוסקסואלים, ועוד ועוד, עד אין סוף. מי שמשתחווה לאלילי הפונדמנטליזם הדתי, לימין הקיצוני ולימין שבשלטון, מי שמאמין באלילי ליברמן ובן ארי, שלא יבכה על מר גורלו.

לקיחת אחריות הוא הצעד הראשון לקראת שינוי תודעה ושחרור. אדם מודע לעצמו הנו אדם שמבין את המחירים שהוא משלם על מעשיו, שמוכן לתת דין וחשבון על כך, ושמבין שחלק מהמחיר עלול להיות בידוד וחרם בתוך קהילתו הוא.

מי שפועל מתוך עיוורון חברתי ופוליטי ומסכים עם ההסתה, ומסכים לארח את המסיתים אצלו, שלא יבנה מחר על סולידריות. הוא חייב להבין שהתנהגותו תרחיק מעליו את חבריו – בתוך ומחוץ לשכונה. לא רק זאת – מי שנותן יד לסלחנות מבודד עוד יותר את הקולות האנטי גזעניים בתוך השכונה, וגורם להם להרגיש מותקפים ומושתקים.

האמונה ביכולת של המוחלשים והמדוכאים להשתחרר חייבת לנבוע מהאמונה ביכולתם לקחת אחריות על גורלם. ובמובן הזה, אין מדובר בעזיבת זירה זו לידי הגורמים המסיתים. אדרבה, זה להיות בפנים, אבל לחזור ולומר, לכל מי שירצה לשמוע, שמי ששותף לפוגרומים גורם נזק איום לעתידו הוא, לדמותו ולתדמיתו, ופוגע ביכולתו להיאבק נגד האויב האמתי.

משת"פים כמו מסלאוי, שבנו קריירה פוליטית מאז שנות ה־80 תוך כדי בגידה מתמדת בכל צורה של התארגנות מעשית כנגד השלטון המקומי המדכא, בנו לעצמם לאורך שנים רשת של אנשים שקיבלו את הפירורים שזרקו להם תמורת שתיקה. היום משת"פים וותיקים כמוהו הם בתחרות עם הפונדמנטליסטים של ש"ס והכהניסטים. אולם, רק האחרונים הם טרמפיסטים של הרגע האחרון. היתר מושרשים עמוק בתוך השכונות. ההרס של כל המאבקים בשכונת התקווה הוא פועלו הגדול של מסלאוי, תוצאה של חריש עמוק ושל שבירה של כל פעיל ופעילה לאורך שנים.

הסלחנות לפיה יש להבין את המדוכא בגלל שהדיכוי הוא זה שעיוות את יכולתו להבין מה הוא צדק, מה היא סולידריות ומה היא גזענות, מרשה למדוכא להעתיק את שיטות הממסד. כפי שלא יכולה להיות סלחנות על רצח נשים על רקע "כבוד המשפחה" בשום צורה, גם לא בטיעון העילג שזו תוצאה של הדיכוי הציוני, כך גם אי אפשר להצדיק את הפוגרומים בדרום תל אביב כתוצאה של הקומבינות של חולדאי וההרס המכוון שלו של הקהילות בדרום תל אביב. אומר זאת שוב, למדוכא יש אחריות מלאה על התנהגותו ומעשיו, בכל מקום ובכל עת.

מי שצועק על "שמאלנים אשכנזים" (גם אם מדובר על מזרחיים) כי הם אינם מוכנים להיות גזענים, הנו אדם שמעתיק במדויק את דרכי הדיכוי של האליטה האשכנזית בשם מזרחיות שקרית, פונדמנטליסטית ומתנחלת, גם זה בלתי נסלח. הסיבה לכך מאוד פשוטה: הרוב המכריע של האליטה האשכנזית – של הימין ושל השמאל המפא"יניקי (עבודה ומר"צ) – היא גזענית כלפי מזרחיים, ערבים, פליטים וכל שונה או אחר. זהו המזרחי שחושב שיקבל נתח גדול יותר מן העוגה, כי הוא מעתיק את דרכי המניפולציה והגזענות הלבנה, אך הפעם לא בהכרח כלפי עצמו, אלא כלפי האחר והשונה ממנו. זו העבודה הארסית של עשרות שנים של עבודה של משת"פים מזרחיים בתוך השכונות ושל היכולת היחסית של הממסד האשכנזי לבצע קואופטציה חלקית של האליטה המזרחית. הדוגמה הנוראית ביותר הם הפוליטיקאים המזרחיים בליכוד, בש"ס ובמפלגות שנקראות "שמאל" שעשו קריירה ומילאו את כיסיהם בשלמונים, תמורת הכחשת ערביותם ושנאת הערבי באשר הוא ערבי, וכמובן תמורת השתקת הרוב המזרחי הנאנק תחת דיכוי יום יומי. אלו הם האויבים של השכונות. אלו הם האויבים של המזרחיים ושל המזרחיות. והם חלק בלתי נפרד מהאליטה האשכנזית.

ברור שכתנועה אנו חייבים לתמוך בזכויותיהם של תושבי הדרום הן בדיור והן בהשכלה, בריאות, תחבורה ותרבות פנאי. ברור שאנו צריכים לתמוך גם בזעקתם שהם לא פח הזבל של המדינה בסוגיית הפליטים, וברור גם שצריכים להיות עקביים בכל הנוגע לגזענות. אבל עקביים פירושו להמשיך להיאבק בתוך השכונות ולא לוותר על מסר אנטי־גזעני ברור וצלול. שמאל שמתנער מהשכונות, ומתנער מהמזרחיים העניים והמדוכאים, הוא במקרה הטוב ליברל שדואג איך הוא נראה בעיני עצמו. שמאל אמתי ועממי הוא שמאל, שמתוך ביקורת כלפי תודעת הציבור שאתו הוא פעיל, מוכן "ללכלך את הידיים", שמאל שלא מבקש להיות נקי מכל רבב. שמאל שמאמין באמונה שלמה ביכולתם של המדוכאים להיאבק ולהשתחרר. שמאל שיודע שגם הוא יכול לטעות, ובגלל זה הוא לא מפחד לפעול יחד עם בני אדם שטועים.

במובנים אלו יש הבדל מהותי בין האשמה לבין לקיחת אחריות. אנו מאשימים את המדכאים, את אלו שהורסים כל אפשרות לעתיד טוב יותר. אותם אנו מאשימים, כי אין לנו כל אמון ביכולתם להשתנות. לעומת זאת, אנו דורשים מעצמנו ומהציבור שאתו אנו פועלים לקחת אחריות. כי לקיחת אחריות משותפת ולמידה מטעויות היא הצעד ראשון לקראת שחרור.