לאחרונה צפיתי באחת ההצגות הטובות ביותר שראיתי בחיי, "הזמן המקביל" שכתב וביים בשאר מורקוס, במאי שהוא בקושי בן 23.

המחזה מבוסס על כתביו של וליד דקה, יליד בקה אל-ע'רביה, יושב בכלא הישראלי מאז 1987, כי אז היה חבר החזית העממית לשחרור פלסטין והואשם במעורבות ברצח החייל מזה תמם.

וליד היה אז בן 24, כיום הוא כבר עבר את חמישים. הוא בן דורי. מה אני עברתי בחיי מאז תחילת האינתיפאדה הראשונה, ומה הוא עבר?

אבל המחזה מתמקד בדרמה מסויימת מאוד המתרחשת בין כותלי הכלא: וליד רוצה להתחתן, הוא רוצה לא רק להעביר את הזמן או להרוג את הזמן, הוא רוצה לחיות חיים מלאים, שלמים. כשחברתו, שאיתה הוא רוצה להתחתן באה אליו לביקור בפעם הראשונה, לבושה בקפידה, הוא טוען כנגדה בחריפות: "זה בית סוהר, לא בית אבלים! תפזרי את השיער! עכשיו תעבירי את אצבעות ידיך בין השיער! זהו."

מפקד הכלא טוען כנגדו שהוא אנוכי, אם הוא מרשה לעצמו לבדות חיים, בזמן שאשתו תחכה בחוץ, אולי עשר, אולי אף עשרים שנה, עד שהוא יישתחרר. (וליד נשפט למאסר עולם, ולפני שנה וחצי נשיא המדינה קצב את עונשו ל-37 שנים. אך המחזה לא עוסק במקרה הפרטי של וליד, והדיאלוגים הם פרי יצירתו של בשאר מורקוס, הבמאי הצעיר המוכשר שעוד אדבר עליו. עוד על המקרה של וליד דקה עצמו – במאמר של ענת מטר, שנכתב לפני בקשת החנינה של דקה, שהוגשה בשנת 2008 ונדחתה.)

הזמן המקביל

מתוך ההצגה "הזמן המקביל", כתב וביים בשאר מורקוס.

וליד מצליח במחזה לסחוב אחריו אסירים אחרים ולשכנע אותם, שגם בכלא יש חיים, וכאשר מגיע לתא שלהם אסיר חדש מוזיקאי, נגן עוד, הם מתכננים לבנות עוד בחשאי, בעזרת חומרים שהם מבריחים פנימה, כדי שהחתונה גם באמת תהיה שמחה!

לא מזמן כתב אוריאל פררה, סרבן המצפון, על הבזבוז הנורא של חיים, שגורמת מערכת המשפט הישראלית. כי הכלא הוא לא רק הגבלת פיזית וכל מני חוקים שרירותיים, הכלא הוא בעיקר הרס של זמן חיים, ולכן המאבק שאנו עדים בו בזמן ההצגה, המאבק בתוך "הזמן המקביל", הוא מאבק כל-כך חשוב, וגם אוניברסאלי.

אני פגשתי את בשאר מורקוס בפעם הראשונה כשהוא היה תלמיד י"ב, ובחנתי מחזה של סעד אללה ונוס שהוא ביים כמבחן בגרות. גם ההצגה וגם השיחה עם התלמידים אחרי ההצגה הפילו אותי! בשאר מורקוס, כמובן מהמשפחה המפורסמת מכפר יאסיף, הוא מוכשר במידה שקשה לתאר. ההצגה מדוייקת בכל שניה, הבמאי מוציא מכל שחקן את המיטב בו, אפילו מאחד מהם שאני עובר למדרכה ממול, אם אני נתקל בו ברחוב. עיצוב החלל (מג'דלה חורי) והתנועה וההעמדה בתוך החלל הזה מבריקים, המוזיקה (פרג' סולימאן) מרגשת.

בשלב מסויים מתגלה המזימה של בניית העוד, וכיוון שראינו כבר כל-כך הרבה סרטי כלא והצגות כלא, וקראנו כבר כל-כך הרבה ספרי כלא, הייתי סקרן לראות איך הבמאי יראה לי את העונש שמקבל גיבור המחזה. הוא לא איכזב אותי.

כל ההצגה מובילה לשיא בדקות, אבל השיא הזה הוא לא החתונה עצמה, כמו במקרה של העונש גם הפעם בשאר מורקוס החליט להיות מקורי, וטוב שכך.

צפו בכתבת וידאו בערבית על ההצגה.

אני אומר לכם: גם אם אתם לא מבינים מילה בערבית – רוצו לראות את זה!! מתי יש הצגות? אין לי מושג. לתיאטרון אל-מידאן אין אתר אינטרנט, אבל יש להם טלפון: 04-8641871.