בכל בוקר אני יוצאת לעבודה ליפו בשעה שש בבוקר כדי לא להיתקע בפקקים (כביש 5, איילון). אבל את הפקק של טייבה אי אפשר לעקוף, אלא אם כן אצא מהבית ב-5:30 בבוקר, ואת זה לא אעשה. עם כל הרצון הטוב להשתלב בשוק העבודה, בכל זאת יש גבול. לכן, כמו חלק גדול מתושבי כפרי הגדול, מצאתי דרך קיצור שעוקפת את הפקק העצום. כמה סמלי: כדי להשתלב מהר בכביש ראשי ערבים נדחקים לדרכים עוקפות. הדרך העוקפת את פקק היציאה מטייבה אינה סלולה ולא נעימה, מזיקה ופוגעת באוטו. אבל אין ברירה: אם רוצים גם להשתלב וגם לא לאחר חייבים לנסוע בה. היא חוסכת לי זמן ועצבים בשעות הבוקר.
בסיום המקטע הלא-סלול, צריך להשתלב בכביש הראשי, כביש 444, וזה אומר להידחק בין מכוניות שנהגיהן עמדו בפקק בשעה מוקדמת של הבוקר, במקרה הטוב כרבע שעה. אני מרגישה בושה קלה על זה שעקפתי אותם, אבל אין ברירה – כדי להשתלב בכביש ראשי בישראל ערבים צריכים לעקוף ערבים אחרים. האמת היא, שגם יהודים שבאים ממקומות אחרים נאלצים אז להיתקע. הפקק ביציאת הערבים לעבודה פוגע בסוף בכולם. כדי לשפר את הרגשתי אני תמיד אומרת תודה או מחייכת לעבר הנהג שהכרחתי אותו לתת לי הזדמנות להשתלב במסלול (חיוך צנוע ואדיב, שלא יחשבו חס וחלילה שאני מפלרטטת איתם, גם כך הם תוקעים מבט כשאשה עוברת בדרך הקיצור; גם במאבק על איכות חיים יש הבדל בין המינים).
מובן שאת הקושי, אי הנעימות והסיכון שבדרך (ההשתלבות בכביש מאוד מסוכנת, אבל חוקית), ניתן היה לחסוך, אם היו מרחיבים את צומת היציאה מהכפר הגדול. כבר עברו כמה שנים מאז נודע שקיימת תכנית עבודה להרחבת הכביש ומע"צ אישר את התוכנית. אני שואלת את עצמי: למה התוכנית לא מבוצעת? מי אחראי? מי אשם? הרי מדובר בכביש בין-עירוני, וכל תושבי האזור ערבים ויהודים מתוסכלים מהפקק הארור הזה בשעות הבוקר המוקדמות. הוא מככב קבוע בדיווחי התנועה של הבוקר ברדיו. אני מסתובבת ברחבי הארץ ואני עדה לשינויים העצומים בכבישים העירוניים והבין-עירוניים בסמוך לערים היהודיות. העבודה בכביש 444 נראית הרבה פחות מסובכת לעומת העבודה שהם מבצעים כעת בכפר סבא, הוד השרון, רעננה ועוד. מעניין למה התוכניות מוקפאות ומסתבכות כאשר זה נוגע לפיתוח כביש בין עירוני בקרבת עיר ערבית. זה בטח לא מסיבות הנדסיות. יש שיגידו, שהרשויות בחברה הערבית לא מתפקדות כראוי. זה כמובן לא נכון לגבי כל הרשויות הערביות. אבל נניח שכן: טייבה מנוהלת על ידי ועדה קרואה מטעם משרד הפנים. במלים אחרות, המדינה לקחה את האחריות עלינו – והיא זאת שלא עושה כלום בנדון. אני לא מפסיקה לשאול כל אדם הקשור איכשהו לעירייה, קבלנים, מודדים, פקידים, על מועדי פיתוח הדרך וביצוע התוכנית. כמו כל מי שרוצה להשתלב בקלות, אני מחפשת כל אות של תקווה, כל סימן, זעיר ככל שיהיה. האם יום אחד הסיוט הזה יגמר? האם יום אחד אני ושכמותי נוכל לנסוע בבוקר לעבודה בקלות ובמהירות? בינתיים הציפיות נכזבות: ב-2013 אמרו שבינואר 2014 יתחילו את העבודה, הגיע ינואר 2014 ואמרו שבינואר 2015. על חודש ינואר כנראה שיש הסכמה, על השנה – לא בטוח.
אבל נחזור לסיפור הבוקר שלי. הנה, סוף סוף השתלבתי בכביש הראשי, חייכתי ואמרתי תודה: מקטע התסכול, הסיכון והסכנה נגמר. אני ממשיכה בנסיעתי. ערביה משולבת בדרך לעבודה. הכל סבבה, לא? לאחר כמה מאות מטרים מבצבצים בנייני צור יצחק בצדו השמאלי של הכביש. "יישוב קהילתי" חדש, יפה, מסודר ומאובטח היטב שהוקם על חלק מקרקעות טייבה לשעבר. יישוב קהילתי פורח, עם תשתיות, גני ילדים ומגרשים וראו איזה פלא – אצלם כל הכבישים סלולים.
משפחות יהודיות רבות עברו לגור בצור יצחק. חלקן גרות בדירות וחלקן בווילות. הן מאוד מרוצות מהחיים במקום החדש. בתה של חברה שלי בנתה שם בית. היא לא מפסיקה לשתף אותי בהתלהבות שלה מהמקום החדש. הקשבתי לדבריה בשקט. היה לי מאוד קשה. שמחתי בשבילה, אבל הצטערתי בשבילי. ערים יהודיות מתפתחות, אפילו ערי פריפריה מקבלות יחס מתחשב, יישובים קהילתיים מוקמים, אך ורק לאזרחים היהודים. לנו, לערבים לא הוקמה עיר או יישוב חדש מאז 1948 (את העיירות שכפו על הבדואים להתרכז בהן אי אפשר להחשיב). מאז קום המדינה הנאורה והדמוקרטית רוב הערבים נולדים, חיים ומתים באותה עיר או באותו כפר, כי להם אין זכות לגור איפה שמתחשק להם. לערבים אין זכות לחלום על עיר או יישוב חדש. אפילו שכירת דירות בערים יהודיות – תמיד לטווח קצר עקב לימודים או עבודה – היא משימה לא קלה. הרבה יהודים לא מוכנים להשכיר לערבים, כי.... הם פשוט ערבים. ערבים הרי חייבים לדעת את מקומם, לא לנוע יותר מדי ולא לחלום יותר מדי.
בינתיים אני כבר חולפת על פני צור יגאל והכניסה לכוכב יאיר. הנסיעה בקטע הזה היא עבורי כמו זריית מלח על הפצעים. היא מזכירה לי את כל מה שאין לי ואין לנו, אנחנו התושבים הפלסטינים בישראל. היא מזכירה לי את הדיכוי, האפליה, את נישול הקרקעות, ואת הכלא שתחמו לנו.
עם הצער, הכאב, המודעות וחוסר האונים אני ממשיכה בדרכי להשתלב בעבודה. יש עוד כמה קילומטרים ספורים של שקט יחסי עם מוזיקה טובה ברקע. בימים טובים זו דרך לקיים את השורשים, מוסיקה ערבית טובה. בימים קשים אלה דקות של בריחה לשירים באנגלית.
הגעתי לצומת אייל. עוד נקודה כואבת, כואבת עד מאוד בדרך לשוק העבודה הישראלי. בצומת של מחלף אייל מתאספים הפועלים הפלסטינים מקלקיליה והכפרים מסביב. השעה 6:20 או שש וחצי. גברים, זקנים וצעירים, יושבים בצדו של הכביש בקור, בגשם, בחום ובשרב. הם יצאו מהבית שלהם הרבה לפני. גם הם רוצים איזו השתלבות בשוק העבודה. הם יושבים בצד, חלקם מדברים, חלקם מנסים לחטוף כמה דקות של תנומה או יושבים להם בשקט ובוהים במכוניות העוברות. הם מחכים בסבלנות "לבוס" שלהם, שיאסוף אותם לעבודה. עבודה בדרך כלל בערים יהודיות. הם בונים שם תשתיות, סוללים כבישים, בונים ומשפצים בתים. הערים האלה, שהם מטפחים, מקבלות אותם במבט עוין ומבוהל (הרי הם ערבים, וערבים הם טרוריסטים, זה ידוע, אולי לא כולם, אבל לך תדע). הם בונים בניינים שהאדונים יחיו בהם. הם מקימים מקום, שלעולם לא יוכלו לחיות בו ולהיות חלק ממנו. תמיד יהיו האחר. במקרה הטוב יגידו שעשו עבודה טובה ומקצועית. במקרה הרע יגידו שעשו "עבודה ערבית".
פועלים פלסטינים ממתינים לעבודה ליד מחסום אייל. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס.
אני מביטה בחלון ולפתע מבינה שהפועלים שהגיעו לצומת, הם אלה שהצליחו לעבור את המחסום והם רגועים מכך שהבטיחו לעצמם לפחות את הסיכוי למחייתם היומית. רבים אחרים נשארו מאחור. הם לא "ישתלבו" בשוק העבודה היום, וישובו הביתה לילדיהם בלי לחם ובלי פרנסה. השלב זה של הנסיעה הוא הקשה ביותר עבורי. רגשות רבים מציפים אותי. זעם על חוסר צדק, חוסר אונים, כאב ותסכול. לפעמים אני מרגישה בושה למראה הזקנים, שיושבים בצד הכביש בתנאים כאלה משפילים, בשעה שאני יושבת ברכב, שנדמה לי שהוא מגן עלי. אם בכלל אפשר להיות מוגנת בכביש. אני חושבת גם על ההבדלים בינינו: אני מתוסכלת מפקק של רבע שעה בבוקר, והם עוברים שעות של מחסום והשפלות עד שהם מגיעים לנקודת האיסוף. הפרנסה שלי לא מי יודע מה, אבל שלהם הרבה יותר מצומצמת ולא בטוחה.
אני מנסה להתרכז בכביש. בימים טובים אני מצליחה להשתלט על סערת הרגשות. אולם ישנם ימים שהרגשות הללו משתקים אותי. בימים כאלה אני רוצה לברוח, לעצום עיניים, לא לשמוע ולא לראות אף אחד. אבל אי אפשר לעצום עיניים בכביש, בדרך לעבודה. לאחרונה אני לא מפסיקה לשאול את עצמי, למה החיים כאן צריכים להיות כל כך קשים? למה עוול וכאב שולטים לנו על החיים? למה? אם חוסר הצדק שמלווה אותי בנסיעתי היה من الله, "מן אללה", הייתי מקבלת את זה ומבינה את זה, אבל זה חוסר צדק שהוא מעשה המדינה והמדיניות.
אני ממשיכה בדרכי. את כביש 5 ואת איילון אני עוברת בקלות. התנועה זורמת והפקקים כאן עוד לא התחילו, הרכב דוהר ומנגינת המוזיקה מנעימה את הנסיעה. עוד מעט מגיעה לעבודה ביפו.