ניצול, מאבק והתארגנות דמוקרטית – ההישג של מורות היל"ה

אחד ממאבקי העובדות המרתקים והחשובים ביותר של השנים האחרונות - המאבק בהיל"ה - הסתיים בהצלחה: בהסכם קיבוצי ראשון למורי קבלן בישראל. איך נבנה מאבק כזה? איך משתנה התודעה של המשתתפות בו במהלכו? איך מחברים בין עובדות עובדים מבודדים ומופרדים? שירה פנחס, המלווה הארצית של מאבק המורות והמנחות של תכנית היל"ה מטעם "כוח לעובדים", חושבת על 3 שנים של מאבק.

תוכנית היל"ה, "השלמת יסוד ולימודי השכלה", המיועדת לנוער נושר ממערכת החינוך, היתה המקום שבו הסללה של בני נוער  מקבוצות מוחלשות נפגשת עם ניצול ותנאי העסקה פוגעניים של המורות שלהם. התוכנית, שהחלה לפעול בשנות השמונים במתכונת  מצומצמת הוגדלה באופן משמעותי בשנת 1992 בעקבות החלטת ממשלה ליישם את חוק חינוך חינם גם על בנות ובני נוער שנושים ממערכת החינוך. היתה זו תגובה לשיעורי הנשירה ההולכים וגדלים של ילדים ונוער – לפי הערכות שמרניות, כ־20,000 ילדים ובני נוער נושרים בכל שנה ממערכת החינוך.¹ לנתוני הנשירה הרשמיים יש להוסיף את בני הנוער הנמצאים בנשירה סמויה, ומספרם מוערך באלפים נוספים. בהתחשב בכך שתעודת בגרות מהווה כרטיס כניסה הכרחי (אם כי לא מספיק) לכניסה אל שוק העבודה הראשוני, נשירה מבית הספר משמעה סבירות גבוהה של חיים בעוני ובחוסר ביטחון תעסוקתי. בדומה לתופעות אחרות של הדרה, גם כאן למספרי הנושרים יש צבע: שיעורם של הנושרים בחברה הפלסטינית, האתיופית והחרדית, ובקרב כל הפריפריות החברתיות גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסיה.²

התקווה של תכנית היל"ה להוות הזדמנות אחרונה להשלמת השכלה עבור בני נוער שנשרו מכל מסגרת חינוכית אחרת, עם המוטו "לא מוותרים לאף אחד ועל אף אחד", נתקלה מהר מאוד במציאות הניאו-ליברלית ובמדיניות ההפרטה. לא במקרה נועדה התוכנית המופרטת והתת-מתוקצבת הזו (גם ביחס למספר התלמידים הנושרים, גם ביחס לתנאי ההעסקה של המורים) לנוער נושר – הנוער המוחלש ביותר במערכת החינוך. התוכנית הופעלה מראשיתה כתוכנית מופרטת, שבה הועסקו המורות בתנאים של עובדי קבלן באמצעות מספר חברות לסירוגין: רשת אורט, החברה למתנ"סים ורשת עתיד. התכנית הוצאה לראשונה למכרז בשנת 2000 (עד אז הופעלה על ידי רשת אורט ללא מכרז). ממכרז למכרז הלכו והורעו תנאי ההעסקה של העובדות. ההיגיון של הפרטת שירותים חברתיים באמצעות מכרז הוא ידוע – מנצחת החברה שמציעה את ההצעה הזולה ביותר, על חשבון תנאי העסקה הוגנים ועל חשבון שירות איכותי לתלמידים שבעי האכזבות ממערכת החינוך, הזקוקים לו יותר מכל.

התקווה של היל"ה להיות הזדמנות אחרונה לבני נוער, שנשרו מכל מסגרת חינוכית אחרת, נתקלה מהר מאוד  במדיניות ההפרטה

ערב תחילת ההתאגדות של העובדות תנאי העסקתן היו מחפירים. המורות הועסקו באופן שעתי, כלומר קיבלו שכר רק על שעת ,הוראה שבוצעה בפועל, ללא שכר בחופשת הקיץ ובחגים, וללא שכר על שיעורים אליהם תלמידים לא הגיעו – תופעה נפוצה בהיל"ה שבה אחד האתגרים המרכזיים הוא שמירה על בני הנוער בתוך המסגרת החינוכית. פירוש הדבר היה היעדר ביטחון תעסוקתי יומיומי: המורות לא יכלו לדעת, כיצד ייראה תלוש המשכורת בסוף החודש וחיו תחת איום בפיטורים מדי שנה. תנאי השכר והתנאים הסוציאליים היו נמוכים משמעותית מתנאי השכר של מורות במערכת החינוך הרגילה, שגם איתם כידוע לא קל לגמור את החודש.

לאחר מספר ניסיונות משפטיים כושלים לשינוי המצב, החליטו מספר מורות ומנחות בהובלת מיקי פישר ועינת אברהמי, כי הדרך לשינוי המצב היא בהתארגנות למאבק ובחרו להתאגד במסגרת כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי. בניגוד לארגוני עובדים אחרים בישראל, בכוח לעובדים איגוד עובדי קבלן – ומורות בכלל זה – מלמטה, על בסיס מקום העבודה ולא במסגרת ארגונים ענפיים מנותקים מהשטח, נתפס ככלי עיקרי למאבק בהפרטה ובתוצאותיה. רק בכוח לעובדים הסמכות להחליט על דרישות המאבק ועל הדרך לנהל אותו נתונה בידי המורות עצמן ולא בידי דרגים אחרים בארגון. על רקע מאבקי העובדות הסוציאליות והמורות בשנים שקדמו להתאגדות היל"ה במסגרת ארגונים, שמקבלים בצורה כזו או אחרת את הנחות היסוד הניאו-ליברליות, היה ברור, שרק בכוח לעובדים ניתן יהיה לקיים מאבק שעונה לצרכים האמיתיים של המורות ללא סכנה של כפיית הסכם גרוע על ידי הנהגת הארגון.

ההחלטה לאגד את המורות "מלמטה" דרשה הרבה עבודה קשה. חברות הוועד חרשו את הארץ לאורכה ולרוחבה וקיימו מאות אסיפות הסברה בכל אחד מ-160 מרכזי ההשכלה ומוסדות החסות, שבהם מופעלת תכנית היל"ה, כדי לצרף את העובדות לארגון. לאחר שנה של מאמצי החתמה הפך הוועד לוועד היציג הראשון בקרב מורות קבלן בישראל.

אך השגת היציגות היתה רק ההתחלה: במהלך המאבק הכריז הוועד על שני סכסוכי עבודה וקיים 11 השבתות לימודים; נערכו הפגנות שבועיות מול ביתו של שר החינוך גדעון סער ובמקומות אחרים; המורות הנאבקות יזמו דיונים בוועדת החינוך של הכנסת וערכו עשרות אירועי מחאה, מאות אסיפות הסברה. הוועד קיים במשך שנה וחצי משא ומתן קשה, שבמהלכו התחלף הזכיין המפעיל את התוכנית.

לא היה מדובר רק בעבודה קשה. מי שאי פעם חשבה על איגוד מקום עבודתה יכולה להבין את הפחד מהתנכלות, שעלולה להביא לאיבוד מקום העבודה, לפגיעה בהיקף שעות העבודה או לפגיעה בקידום. כל אחת כזו יכולה לתאר לעצמה כמה לא נעים לשבור את האידיליה "המשפחתית" במקום העבודה ולסכן קשרים אישיים, להצטייר כגורם בעייתי "עושה צרות"... להקריב את הזמן הפנוי אבל גם את הזמן עם הילדים והמשפחה וגם את שעות השינה. אך הדבר הקשה מכל היה לעבור שינוי תודעתי: לחשוב מעבר להגיון הניאו-ליברלי על מערכת חינוך אחרת, מערכת חינוך שעניינה הוא השכלה וטובת התלמידים ולא שיקולי רווח, מערכת חינוך שבה המורות הן חברות מרכזיות, מובילות ומתוגמלות כראוי בקהילה החינוכית ולא כלי ביצוע בידי הקבלן.

יותר מכל, זה היה מאבק של נשים. נשים מקצועיות ומסורות, שנשארו במקצוע ההוראה גם לאחר שהגברים עזבו אותו

השינוי התודעתי הזה נראה כמעט בלתי אפשרי בתחילה, כי ההיגיון הניאו-ליברלי לא התבטא רק בתנאי העבודה והשכר אלא הופנם לתוך עצם פעולתה של המערכת. הקשיים של מרבית התלמידים להגיע לשיעורים באופן קבוע והתנודות התקופתיות במספרי התלמידים הנושרים – אלה הם סימני הכישלון של מערכת החינוך. (כישלון - אם מטרתה של המערכת היא באמת הענקת השכלה וכישורים; הצלחה - אם מטרת המערכת היא הסללתן של קבוצות מסוימות לעמדות נחותות). אלה הן הסיבות להקמתה של תכנית היל"ה, וזהו המצב אותו שואפים מוריה ומורותיה לשנות.

באופן פרדוקסלי הפך המצב הזה אצל משרד החינוך והקבלן המפעיל למרכיב מרכזי של המערכת. ההיגיון של המשרד והקבלן אומר כך: מאחר שכניסת התלמידים לתכנית והגעתם ללימודים אינה סדירה ובלתי צפויה, לכן גם העסקתם של המורים והמורות חייבת להיות "גמישה". לא פעם ולא פעמיים שמענו את המשפט: "הגמישות היא המהות של תכנית היל"ה". מעבר להפנמה המוחלטת של עקרונות ניאו-ליברליים, משרד החינוך מטמיע ומשמר אותו מצב אותו שהוא מבקש לכאורה לשנות.

היכולת להיאבק כדי לקחת את התוכנית לכיוון אחר לחלוטין מזה של מנהלי המערכת נבנתה אצל המורות בהדרגה. במהלך אותן מאות אסיפות, בפרסומים הפנימיים של הוועד וכמובן תוך כדי ימי השביתה עצמם, השתנתה בהדרגה התודעה אצל המורות המתארגנות: אי הנחת של המורות מתנאי העסקתן התגבשה למושגים קונקרטיים של דרישות ובסופו של דבר להבנה, שהמאבק הוא נגד שיטת ההעסקה שלהן ונגד השלכותיה על איכות העבודה.

ההקשר  הרחב של מאבק מורות היל"ה הוא העסקה קבלנית בשירות המדינה, שבה משרד החינוך מגלגל את האחריותה לקבלן והקבלן מגלגל את האחריות בחזרה אל משרד החינוך. מי שראתה את תהליך החלפתה של חברה קבלנית אחת באחרת באמצעות מכרז, לא תוכל לטעון עוד בזכות יעילות השיטה. כניסתו של קבלן חדש מלווה כל פעם במחיקת ההיסטוריה והרצף החינוכי. מתחילים כמעט מאפס: ניסיון מקצועי ייחודי בעבודה עם נוער נושר נעלם, ההיסטוריה החינוכית של תלמידים נמחקת, ותוהו ובוהו ניהולי שורר בכל היבטי הפעלת התוכנית. המורות והמנחות של תכנית היל"ה מתמודדות יום-יום עם המציאות ההרסנית של ההסללה וההפרטה – עם פערים לימודיים עצומים, עם תחושות הדחייה וההרס של תלמידים, שמערכת החינוך דנה אותם להיפלט לשולי החברה. אולי דווקא מכאן הן שאבו את הכוח למאבק עיקש של שלוש שנים, מאבק שהתנהל בו-זמנית מול משרד החינוך ומול החברות הקבלניות, בתקשורת, בכנסת, בחדר המשא ומתן וברחוב.

המורות והמנחות של תכנית היל"ה הצליחו. המאבק שלהן גרם למשרד החינוך לשפר בצורה דרמטית את תנאי ההעסקה המוגדרים במכרז, והביא לחתימתו של הסכם קיבוצי עם רשת "עתיד", המפעיל הנוכחי של התוכנית. הסכם קיבוצי ראשון למורי קבלן בישראל. פירות המאבק שינו את תכנית היל"ה מן היסוד: מעבר מהעסקה לפי שעות להעסקה במשרה, הכוללת משכורת 12 חודשים בשנה; ביטחון תעסוקתי משנה לשנה, תשלום על שיעורים מבוטלים והבטחת היקף המשרה מחודש לחודש; תוספת שכר ממוצעת של 30% ושיפור משמעותי בתנאים הסוציאליים. לחץ ציבורי שהפעילו המורות והמנחות גרם להחזרתן של כ־80 אלף שעות הוראה שמשרד החינוך קיצץ מהתכנית בתחילת שנת תשע"ג. עבור מורות היל"ה ההסכם הקיבוצי מבסס תנאי  עבודה ושכר דומים לתנאיהן של רוב מורות בתי הספר התיכוניים בישראל, המועסקות על ידי משרד החינוך באמצעות "בעלויות". בכך מהווה ההסכם צעד משמעותי במאבק בהעסקה הקבלנית במערכת החינוך.

אך יותר מכל, זה היה מאבק של נשים. נשים מקצועיות ומסורות, שנשארו במקצוע ההוראה גם לאחר שהגברים עזבו אותו, לקחו עימם את היוקרה ואיפשרו את השחיקה המתמדת בתנאי השכר. מורות שבחרו לייצג את עצמן ולא להיות מנוהלות על ידי גברים העומדים בראש ארגוני המורים המסורתיים. האומץ הכפול והמשולש שלהן צריך להוות לכולנו מקור השראה ומודל לפעולה.

הערות

[1] מרכז המחקר והמידע של הכנסת, "שיעורי הנשירה של תלמידים ממערכת החינוך" (2011).

[2] פאולה כאהן-סטרבצ'ינסקי וקטרינה בודובסקי, "מחקר הערכה של תוכנית היל"ה – השכלת יסוד ולימודי השלמה – לקט ממצאים נבחרים" (2002).