אום אל חירן 18 ינואר 2017

”אבל מה את רוצה, נתנו לך לדבר, צילמתי אותך” – כך ענה לי צלם ”ערוץ 2”, בשעה שעמדנו יחד עם תושבי ופעילי הנגב, כלואים על הכביש מעל אום אל-חיראן ביום רביעי. אמרנו לו, שאין עיתונות חוקרת בארץ וכל מה שהם זה עובדי יח”צ של המשטרה והממשלה. רוב הכתבים הישראלים התייחסו לעדות שלי כאילו הם עושים לי טובה, שהם בכלל נותנים לי במה, בניגוד לכתבי התקשורת הבינלאומית, שחיפשו עדי ראייה בשטח.

האמת – נפגעתי בפריבילגיה הלבנה שלי מיחס התקשורת הישראלית... באופן בלתי מודע באמת ציפיתי, שברגע שאספר לכתבים את מה שראיתי, עם כל כחול עיני והמבטא האשכנזי המושלם, פשוט יוסיפו את המילה ”לכאורה” לכותרת הראשית, ממש ליד ואפילו לפני המילים ”פיגוע דריסה”.

הגענו לאום אל-חיראן בסביבות 5 בבוקר. המשטרה הגיעה עם עשרות רבות של ניידות ממש ב-5:30 כפי שהבטיחו. אף אחד – לא הפעילים שבאו מבחוץ ולא התושבים של הכפר – לא היה ערוך ומאורגן מספיק, ודאי לא לכמות כזאת של כוחות, שנכנסו באלימות השמורה לרוב לחיילים של יחידות מובחרות שנכנסים לקסבה של שכם תוך עימות ויריות.

חלק מהשוטרים נראו לי כאילו לקחו סמים: לא היה נראה לי, ששנאת ערבים כשלעצמה היתה יכולה לגרום לכזאת אנרגיה לוחמנית תוך דהירה לכפר החשוך, הישן. חבריי הוכו בקתות רובים. איש אחד נשלף בכוח ממכונית מותנעת, שניסתה לחסום את הדרך. התושבים לא תכננו התנגדות אלימה וגם לא הגיעו אליה. לא היו שום זריקות אבנים ושום תקיפה משום סוג מצדם.

לאחר זמן מה שמענו יריות מראש של גבעה. התקרבנו לאזור מלמטה וראינו טנדר לבן נע במורד, במדרון של הגבעה, מתרחק ממה שנשמע כמו מוקד היריות, תוך צלילי יריות רבות. כעבור שבריר שנייה הרכב דהר למטה והעיף קבוצה של דמויות, שעשו דרכן במעלה הגבעה. רצנו במהירות של פחד מוות אמיתי לשוחה סמוכה. כעבור רגע האוטו נתקע באוטו אחר ונשמעה צפירה ארוכה, שלא פסקה למשך זמן ארוך. אפשר היה להבין שהנהג מת.

לא לקח יותר משנייה של מחשבה צלולה אחרי שעלה השחר כדי להבין, שאם הירי המסיבי קדם לדהירה של הרכב הוא כנראה מה שגרם לה: אם תהרוג או תפצע קשה נהג ברכב, שנמצא במדרון תלול, הוא כנראה יתגלגל על כל מה שעומד בדרכו. בסרטון ששחררה המשטרה נראה המדרון התלול שראיתי בעיני כמו מישור; התמונה שיוצרת טכניקת ראיית הלילה לא משקפת את הטופוגרפיה של השטח. הטכנולוגיה לבדה לא מספיקה כדי לאשר אובייקטיבית עובדות בשטח, ממש כמו שגרסות משטרה רשמיות לא ראויות להפוך לכותרות ראשיות, כאילו המשטרה היא גוף חסר פניות.

מה שראיתי ושמעתי תואם את גרסת המשפחה, שיעקוב מוסא אבו-אלקיען, שצו הריסה איים על ביתו, לא התכוון להתנגד באופן אלים לפינוי אלא להתרחק מהזירה לפני שזה יגיע לכך. אין מילים לתאר את הכאב על מוות מיותר – גם של הנהג וגם של השוטר – שנגרם בעיני כתוצאה מהיסטריה ואלימות משטרתית. המשטרה באה לבצע את הזוועה של הריסות בתים בחשכת הלילה, ובכך הודתה בעצם מעשיה על גודל הפשע שהיא מבצעת. הצילומים של הריסות הבתים יכולים אולי לעורר צביטה של כאב אפילו בקרב אנשי ימין בישראל. אולי גם צילומי הנער עם מחברות בית הספר שהציל מחורבות ביתו, שמעיף במצלמה מבט כועס, חודר ומתריס, יכולה לעורר אנשים להבין, שהממשלה דואגת במו ידיה לגדל את הדורות הבאים של עימותים אלימים; כך תוכל גם להמשיך לייצר טכנולוגיית פיקוח ובקרה על אזרחים ולמכור אותה לכל שליטי העולם.

הריסות אום אל חיראן 18 ינואר 2017

בנימה גלובלית זו אני רוצה להוסיף נקודה על הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב, נקודה שקצת פחות מדברים עליה. נכון שזה מקומם שבשנות החמשים פינו את התושבים פעמיים ממקום מושבם, העבירו אותם אחר כך לאתר הנוכחי ולא אישרו להם במשך חמישים שנה רישיונות בנייה, כדי שבעת הצורך יהיה אפשר לפנות אותם אם רק תרצה הממשלה. מקומם גם לראות את מרחבי האדמה השוממה שמסביב. אין שום דרך להבין, למה חייבים להקים את היישוב היהודי בדיוק במקום שבו כבר עומדים בתים, כאשר יש כאלו מרחבים שאין להם ביקוש המוני, בלשון המעטה. יחד עם זאת, הסיפור הזה הוא גם חלק ממגמה גלובלית של פינוי אוכלוסייה כפרית, ניתוקה ממקורות פרנסתה והפיכתה לפרולטריון שחוק במרחבים עירוניים – ללא מקורות הכנסה, חוץ מהעסקה בתנאי ניצול ולפעמים פשע ופשע מאורגן.

בחלקים גדולים של העולם תהליך זה משרת את האינטרסים של חברות טרנס-לאומיות, שכך גם מחזקות את התלות של המנושלים בחברות ענק ובייצור חקלאי בקנה מידה תעשייתי. אצלנו האינטרס ההתיישבותי הוא יותר לאומי-גזעני מאשר קפיטליסטי, אבל התוצאה היא זהה: עוני, תלות, פשע, הדרה.

הדינמיקות האלה בתוך מדינת ישראל, כמו גם התקפת המשטרה הברוטלית, שהתמקדה דווקא בחבר הכנסת איימן עודה, מסוכנות ומזיקות. לעומת מה שקורה בשטחים הכבושים, העוולות בנגב דומה שיכולות להיות פשוטות להבנה לחלקים נרחבים של החברה הישראלית. אני מאחלת לנו, פעילות ופעילים, ובעיקר לנציגי הציבור הפלסטיני אזרחי ישראל הצלחה וכוח עמידה מול הדיכוי ומול ההסתה הממשלתית, שמתאמצת בכל הכוח לציירם כאויבים אלימים. מי ייתן ויום יבוא ויקומו מנהיגים יהודים, שלא יצטרכו ללבות שנאה לאחרים כדי לזכות בתמיכה ואהדה.