"שילוב מקבלי גמלאות במעגל העבודה", "מהל"ב" או "אורות לתעסוקה" – איך שלא תקראו לזה, ויסקונסין הישנה והרעה חוזרת.


ב"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול הופך שלטון למען כולם לשלטון למען השליטים, ואז לומדות חיות החווה לדקלם כי "ארבע רגליים זה טוב, שתי רגליים זה טוב יותר".

ומה אצלנו?

היום (שני, 25/10) עולה למליאת הכנסת הצעת חוק שילוב מקבלי גמלאות במעגל העבודה: להלן תוכנית ויסקונסין. לא, השנה היא לא 2005, אז הושקה התוכנית כניסיון תחת השם מהל"ב. אנחנו גם לא בשנת 2007, אז הושקה התוכנית שוב – והפעם תחת השם אורות לתעסוקה. עברנו גם את אפריל 2010 – אז ביטלה ועדת העבודה והרווחה של הכנסת את התוכנית.

ובכל זאת, למרות ביקורת ציבורית נוקבת, למרות ביקורת של חברי כנסת מכל קצוות הקשת הפוליטית, למרות התוצאות שהראו כי התוכנית נכשלה במבחן עלות מול תועלת, גרמה לנזק רב למקבלי הקצבאות ולא שיפרה משמעותית את הכנסתם, ולמרות שקיימות בארץ ובעולם תוכניות לשילוב בעבודה טובות בהרבה, שוב מעלה הממשלה את אותה תוכנית, עם שינויים מזעריים ובלתי מספקים.

איך קורה שהאוצר ממחזר את אותה תוכנית רעה? איך שוב מציעים להפריט שירות ציבורי מרכזי, ולהעניק סמכות שלטונית בידי תאגידים למטרות רווח? איך שוב מציעים תוכנית שבה כל החובות הן של האזרחים?

על פי התוכנית, מקבלי הקצבה חייבים להשתתף בכל פעילות שישיתו עליהם, בהיקף של 35-30 שעות שבועיות (תמורת קצבה שעומדת כיום על 1,276 שקל ליחיד), להגיש כל נייר או מסמך אישי לפקידי החברה הפרטית, ולעשות הכל על מנת שלא יגידו שהם "אינם משתפים פעולה" וכך ישללו את קצבת הקיום שלהם. איך שוב השלטון אינו חייב בדבר?

התוכנית אינה כוללת עידוד יצירת מקומות עבודה, אינה מטפלת בגובה שכר המינימום, שאינו מאפשר קיום בכבוד, אינה מחייבת מתן הכשרות מקצועיות שיוכלו לשפר את יכולת ההשתכרות של המשתתפים, וכמובן שאינה כוללת כל תגמול עבור עבודת "שירות בקהילה". ובכל זאת, שוב היא כאן.

הפתרון לתעלומה טמון, כנראה, בכך שעקרונות הייסוד שבבסיס התוכנית לא השתנו. בכירי האוצר מתעקשים להמשיך ולדקלם את אותן סיסמאות נבובות, שהמציאות הפריכה זה מכבר: "אנשים התמכרו לקצבאות" – כאילו באמת בוחרים מחוסרי העבודה לחיות מ-1,276 של לחודש. "ישראלים אינם רוצים לעבוד" – כאילו אין מחסור קשה בעבודות ראויות, בעיקר בפריפריה. והשקר הגדול מכולם : "העבודה מחלצת מעוני" – כאילו שכחו שבישראל ב-46.3% מהמשפחות העניות יש מפרנס אחד לפחות.

כנראה שלא במקרה החוק יעלה בצמוד לחוק התקציב וחוק ההסדרים – שעולה כל שנה (או שנתיים), ושתחת הכותרת של "חברתי", "מאוד חברתי" או "הכי חברתי", מוריד מיסים לעשירים, מקצץ קצבאות, ומבטל או דוחה כל חוק שמטרתו חלוקה שוויונית יותר של משאבי המדינה.

ההיגיון הוא אותו היגיון, הסיסמאות אותן סיסמאות: "ניטיב עם העשירים, נעודד צמיחה, כולם ירוויחו". אז מה אם הפערים רק הולכים וגדלים, העשירים מתעשרים יותר והעניים הופכים ליותר עניים?

ההיגיון האוצרי נותר זהה, מנותק מהמציאות ומהמסורת היהודית, שמלמדת אותנו כי חובתנו כחברה לתמוך בעני ולדאוג למחסורו עד שיוכל לפרנס את עצמו בכבוד – "יכול ליטול (מקופת הצדקה) עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הרווח" (טור, יורה דעה, סימן רנג).

כך נראה שלטון שאינו נאמן לאזרחי המדינה, כך נראית חוות החיות שלנו. אז בואו ונדקלם כולם ביחד: "בעלי הון טוב, מובטלים רע", "צמיחה טוב, שוויון רע", "הקלות מס טוב, קצבאות קיום רע" "ארבע רגליים טוב, שתי רגליים יותר טוב".

הכותבת היא מקדמת המדיניות בארגון שומרי משפט רבנים למען זכויות אדם.

פורסם לראשונה באתר העוקץ.