מפגש עם נשי אל-עראקיב

יצאנו בשבת בבוקר לאל-עראקיב, כעשרים נשים מאזור תל-אביב-יפו. עבור חלקנו היתה זו הפעם הראשונה בכפר, אך לכולן היה זה עתיד להיות מפגש ראשון רק עם נשות הכפר, שהזמינו אותנו. כשנפרדנו לשלום מהנשים באל-עראקיב, אמרתי לסבאח אבו מדיע'ם א-טורי תודה. סבאח ענתה לי בתשובה: ספרו את מה ששמעתן היום.

הסיפור של אל-עראקיב הוא סיפור של מאבק של נשים, גברים וילדים להישאר ולהמשיך להחזיק באדמתם, בכפרם שהיה קיים עוד לפני קום מדינת ישראל, מול מדינה שכבר גירשה אותם בתחילת שנות החמישים, נישלה אותם מאדמותיהם ועכשיו נלחמת בהם על נסיונם האמיץ לחזור לאדמתם. המדיניות הרשמית בעינה עומדת: לנשל את תושבי אל-עראקיב מאדמותיהם ולזרוק אותם לעיירות. זהו סיפור של אנשים, שראו את בתיהם נרמסים ונהרסים פעם אחר פעם, כבר 49 פעמים, את רכושם נערם לערימות ואת ילדיהם מפוחדים נוכח עשרות שוטרים וכוחות מג"ב חמושים שבאים לסלקם. ילדים הישנים שינה טרופה בלילות בגלל כל מה שראו וחוו. זהו סיפור של אנשים שאיבדו את מקור פרנסתם, משום שהם חוששים לצאת מבתיהם, פן יגיעו כוחות ההרס ויחריבו את בתיהם.

כשמגיעים עכשיו לאל-עראקיב, קשה לדמיין איך כל זה נראה לפני ההריסות ככפר מלא חיים. בעודנו מסיירות בכפר חאכמה אבו מדיע'ם מצביעה לכאן או לכאן, מתארת את הבית שעמד על הגבעה, את המחסנים, את מקום החניה של הרכב. הריק וההרס מהדהדים בעוצמה.

זהו סיפור של מדינה אטומה, שמבקשת למחוק את קיומם של אנשים ואת זכויותיהם בקרקע לא רק במעשי ההרס שהיא מבצעת אלא גם על ידי נטיעת עצים צעירים שימשלו בקרקע – תרומתה האדיבה של קק"ל  לתהליך – לאחר שבמהלך ההריסה הגדולה של הכפר כולו ביולי 2010 נעקרו עצי הפרי של תושבי אל-עראקיב. עכשיו תובעת המדינה מן התושבים גם שישלמו את ההוצאות המופרזות של הרס בתיהם וגירושם ביולי 2010, עת גייסה למעלה מ-1,300 שוטרים, מאבטחים, מפנים, ונהגים כדי להרוס אתה כפר למען ייראו וייראו. תושבי הכפר נדרשים לשלם את הוצאות הפינוי המנופח והאלים בסך 1.8 מיליון ש"ח, משום שסירבו להרוס בעצמם את בתיהם-שלהם. זה סיפור על מדינה שבונה ממש ליד אל-עראקיב ועל אדמותיו ההיסטוריות של הכפר יישוב חדש, עם גגות אדומים ושירותים מפותחים – גבעות בר. סבאח אמרה: "המדינה בנתה ממש מולנו את גבעות בר. להם יש חשמל, מים, כבישים. ולנו, שאנחנו קיימים הרבה לפניהם – אין כלום. למה ילד יהודי בגיל של הילדה שלי – סבאח מצביעה על התינוקת הקטנה שלה אל-עראקיב, שנולדה בשעת הריסת הכפר ממש, לפני שבעה חודשים – צריכה לחיות ככה? מה עשינו להם?"

זהו סיפור של מדינה, שדוחקת אזרחים לחיות בתוך מיתחם בית הקברות של הכפר, המקום המוגן יחסית: "אנשים עזבו בגלל ההריסות והיריות והמכות. אנחנו החזקנו מעמד כי החלטנו להישאר בבית-הקברות. אבל יש אנשים שחוששים לגור ככה. זה לא מובן מאליו לישון בבית-קברות, איפה שאבא שלך קבור," סיפרה חאכמה. תארו לעצמכן חיים לצד המתים.

אבל יש עוד חלק חשוב מאוד בסיפור של אנשי אל-עראקיב: "אני נלחמת. המדינה הורסת את הבתים, ואני צריכה להילחם על זה. מי שבא להרוס לך את הבית ואת החיים – את צריכה להילחם בזה. אני לא אכנע. שום דבר לא יעצור אותי," אומרת סבאח. זהו הסיפור המרכזי של אנשי אל-עראקיב – סיפור של מאבק יומיומי על הכרה ועל זכותם להישאר בקרקע שלהם. "אם אני אלך למקום אחר, אולי אמות," אמרה חאכמה.

זהו מאבק, שאולי יכול להיראות בלתי-אפשרי למתבוננת מן החוץ – חסר סיכוי, כמעט סיזיפי –לגלגל את האבן במעלה ההר, להקים מחדש את הבית, לבנות מחדש את השיגרה –ולצפות בהידרדרותה מטה, בהריסה המחודשת, פעם אחר פעם. איך אפשר בכלל לנצח את המדינה על מנגנוניה השונים הפועלים, בסנכרון מושלם, כדי לנשל אנשים אלה מאדמותיהם, נשאל.  קשה להבין זאת, את העמידה המתמשכת, ההחזקה בקרקע, המחיר הכבד של חיים ללא שירותים וללא הכרה, כשביתך נהרס פעם אחר פעם.

כך עמדו כשמטוסי מינהל מקרקעי ישראל ריססו אותם מן האוויר בין שנת 2002 לשנת 2004 בחומר ההדברה ראונד-אפ שגרם נזקים לבריאותם. כך הצליחו לעצור את הבולדוזרים של קק"ל פעם אחר פעם.

נדמה לי, שבדיוק בנקודה הזו ניתן להבין את גדולתם של האנשים הללו, שלמרות הכל וכנראה בגלל הכל, מרימים ראש ונאבקים. ההחזקה באדמה היא הכוח שלהן ושלהם, הידיעה שהיא בבעלותם, ההיסטוריה של האדמה שהיא ההיסטוריה של משפחתם ותחושת השייכות החזקה כל כך – הם כנראה מה שמחזיק אותם. ואלוהים, גם הוא נותן להן את הכוח להמשיך ולהיאבק, הן אומרות. "מהאדמה הזאת אכלנו," אומרת חאכמה. "זרענו אותה, גידלנו כאן ירקות, פירות, את כל מה שהיינו צריכים." בסוף דבריה היא אומרת: "הגלגל הולך, מתגלגל ולא עוצר. אני אמרתי למשטרה: אנחנו יש לנו הכוח ונעמוד על האדמה שלנו בכבוד שלנו." הכוח שלהן ושלהם הוא עבורי השראה אדירה. הם והן מלמדים אותי, מאבק מהו.

מפגש הנשים איפשר לנשים שחיות את המאבק היומיומי, מגדלות את ילדיהן ללא מים, חשמל או מרפאה קרובה, מחזיקות את הבית, מבשלות ועושות כביסה,שומרות על הבית וחיות את ההריסות פעם אחר פעם, ואלה הן אותן נשים ממש שניצבות כל יום ראשון אחר הצהריים בצומת להבים, ליד הכפר, במחאה על הניסיונות לנשלן מבתיהן ואדמתן – לספר את הסיפורים שלהן. והוא איפשר לנו, נשים שמגיעות מעולם מאוד שונה, להקשיב, ללמוד ולהצטרף למאבק.