אלימות הכיבוש הסתירה את תהליך ההתנחלות

ישראל הפכה למעצמה אזורית. היא מחתה את "חרפת 1956", הנסיגה המבישה מסיני לאחר הכרזת מלכות ישראל השלישית בידי דוד בן-גוריון. עתה הראו תלמידיו כי העתיד שייך להם. הניצחון הצבאי סינוור את עיניהם של רבים – לא רק את עיניהם של מנהיגי ישראל שיכורי הכוח, אלא גם של מבקרי הכיבוש. בראש ובראשונה הסתירו הכיבוש והשלטון הצבאי, על נוראותיו ועל הפרקטיקות הבוטות שלו, את הפרויקט הקולוניאלי שהתחדש.

במבט לאחור הדברים נראים ברורים: הכיבוש הישראלי הוא בעיקרו פרויקט קולוניאלי, המתבצע בחסות כיבוש צבאי. הכיבוש מעניק לתהליך הנישול וההתנחלות תנאים אידיאליים: הוא מתבצע נגד תושבים חסרי זכויות אזרח, בחסות ממשל צבאי, המפעיל תקנות לשעת חירום ושרירות לב חסרת גבולות. ערב רב של תקנות צבאיות, שרידי המשפט הירדני והעותמאני, חוקי השיפוט הצבאי והשיפוט הישראלי מאפשר לתהליך להתקדם במהירות וביעילות, להשתלט על משאבי הטבע, האדמה והמים ולקבוע עובדות בשטח בקצב מואץ. ההתנחלויות אינן תוספת לכיבוש, תאונה שהתרחשה בלחץ הימין המשיחי והלאומני; הן לב לבו והסיבה לקיומו.

כיום יש לפרויקט הקולוניאלי הישראלי בשטחים הכבושים שלוש זרועות עיקריות: שרשרת ההתנחלויות, רשת הדרכים ומערכת המחסומים והגדרות. ההתנחלויות שולטות במשאבים חיוניים, קוטעות את המרחב הכבוש ויוצרות ספָר קולוניאלי הנמצא בתנועה מתמדת של נישול וכיבוש. הדרכים מפרידות בין אדונים לנתינים, מאפשרות לצבא ולמתנחלים שליטה מרחבית ותנועה מהירה, ומשמשות כרשת גדרות נוספת, המפרידה בין יישובים פלסטינים. מערכת המחסומים והגדרות, רישיונות המעבר והמסופים, החומות והשטחים הסגורים כולאת את הילידים במרחבי שליטה, כפופים לפיקוח מתמיד, חופשיים לנהל את מצוקתם.

חוות מעון, דרום הר חברון

אך ב-1967 נראתה ההתנחלות בשטחים הכבושים פרויקט הזוי, נחלתם של מעטים, נביאי הימין הקיצוני וקומץ קנאים. הדיכוי הצבאי, לעומת זאת, נראה מוחשי ודרמטי. מעטים, גם בשמאל, לקחו ברצינות את התנועה לארץ-ישראל השלמה, למרות שהרכבה היה סימן לבאות: קואליציה מרתקת של אנשי תנועת העבודה הוותיקים, אנשי הדונם-ועוד-דונם, הימין הלאומני, המשיחי, ומקדשי הארץ בשם ההבטחה שנתן אלוהים לאברהם. אך למרות היקפה המוגבל של התנועה, מבחינה מבנית היא הטרימה את הקואליציה הפוליטית, שעיצבה במידה רבה את הפוליטיקה הישראלית בשנים הבאות.

בביקורת הכיבוש של השמאל, נשאר פרויקט ההתנחלות והנישול בשוליים. קשה היה לראות בקומץ המתנחלים במלון פארק בחברון (פסח 1968) את תנועת ההתנחלות העצומה שתקום. סיפוח ירושלים נראה כאקט סמלי ומשפטי, שצריך לבקר אותו מבחינת דיני המלחמה והמשפט הבינלאומי, למרות שהרס הבתים הפלסטינים כדי ליצור את רחבת הכותל היה אות מבשר רעה. ורבים, רבים מאוד, שכחו מהר את הטיהור האתני ברמת הגולן, שהתבצע ממש בחסות הקרבות. את ההתנחלות בבקעה, בהנהגת אבירי ההתיישבות של תנועת העבודה, ישראל גלילי ויגאל אלון, תירצו בנימוקים ביטחוניים.

תוכנית דרובלס, 1983

עשר שנים לאחר מכן כבר היו הדברים ברורים: ב-1977 הציגו מתתיהו דרובלס, ראש חטיבת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית, ואריאל שרון, שר החקלאות וראש ועדת השרים לענייני התיישבות, תוכניות אב לפרויקט ההתנחלות. בתחילת שנת 1983 פרסמו משרד החקלאות ודרובלס כראש חטיבת ההתיישבות תוכנית אב להתנחלויות הגדה המערבית עד שנת 2010 - תוכנית המאה אלף. קל לזהות במערכת הגדרות, המובלעות והדרכים ליהודים-בלבד בגדה המערבית של שנות האלפיים את המתווים הברורים של תוכנית האב הזו.

לא חסרו עימותים טקטיים ומקומיים בין השותפים לפרויקט ההתנחלות, חילוקי דעות על הקצב וסדרי העדיפויות, אך בעיקרו של דבר התנהל פרויקט ההתנחלות מתחילתו בשיתוף פעולה בין תנועות פוליטיות ציוניות (גוש אמונים, ההסתדרות הציונית) לבין מוסדות המדינה (משרד החקלאות, משרד השיכון, מינהל מקרקעי ישראל). מה שהמדינה לא יכלה להרשות לעצמה, לקחו על עצמם החלוצים המתיישבים. המתנחלים הפרו את החוק, המדינה כופפה אותו. ובסְפָר כמו בספר – התנגדות הילידים נוצלה כדי להרחיב את אחוזות האדונים ולנשל אותם.

משמעותית העובדה, שהן תנופת ההתנחלות המאסיבית של סוף שנות השבעים והן זו של אמצע שנות התשעים התנהלו בחסותם של הסכמי שלום חלקיים, שעודדו בקרב רבים ממבקרי ההתנחלויות את האשליה, שמלים ונאומים חגיגיים, סמלים וטקסים קובעים את המציאות. אך מציאות הסכסוך היא מציאות קולוניאלית, הנקבעת בראש ובראשונה על-ידי העובדות בשטח, על-ידי בולדוזרים וגדרות.

בתי ההתנחלות איתמר מעל יאנון הפלסטינית

הקולוניאליזם אינו מתמצה במהלכים דיפלומטיים וגם לא במעשי אלימות ספקטקולריים. הוא תהליך חברתי וכלכלי, המשנה את הטבע עצמו, את מירקם חייהן של קהילות, מעביר משאבים מיד ליד ומשאיר אנשים מנושלים. תוצאותיו הן לפיכך תמיד במידה מסוימת "בלתי הפיכות": את המצב הקודם אי אפשר להשיב במלואו על כנו; אי אפשר להחזיר את השעון. אין פירוש הדבר שאי אפשר להתמודד עם עוולותיו ותוצאותיו; אפשר לתקן - אך מדובר בתהליך ארוך וכאוב של התמודדות עם המציאות החברתית והכלכלית החדשה שנוצרה בינתיים.

פרויקט ההתנחלות והמחאה נגד הכיבוש

כשלונם הגדול ביותר של השמאל בישראל ושל כל מתנגדי הכיבוש הוא בהתמודדות עם ההתנחלויות. מחאה פוליטית רחבה נגד ההתנחלויות ליוותה רק את התחלת ההתנחלות המואצת, בעיקר בסוף שנות השבעים, וכן את הקמתן של התנחלויות ספורות, שזכו לתשומת לב מיוחדת (חברון, "הר חומה"). אך כבר במהלך שנות השמונים הופיעו המתנחלים הרעים, אנשי המחתרת היהודית, והכשירו את המתנחלים הטובים. חולשת המחאה הפוליטית נגד הקולוניאליזם הישראלי מזכירה את תנועות המחאה האנטי-גרעיניות באירופה של שנות השבעים והשמונים: ככל שמספר תחנות הכוח הגרעיניות היה קטן יותר, כן היתה המחאה חזקה יותר; בארצות שבהן התבססה האופציה הגרעינית, היתה המחאה חלשה. זהו כוחה של קביעת העובדות בשטח, השינוי המהיר במרקם החיים, שכלי המחאה הפוליטית מתקשים להתמודד מולו.

כאשר שרון הבטיח מאה אלף מתנחלים בשטחים, לעגו לו. ביסוס משטר המחסומים בשנות התשעים לא זכה לתשומת הלב הראויה. מאמריה של עמירה הס, ששרטטה את המציאות ההולכת ומתרקמת בשטח, נתפסו זמן רב כעוסקים בזוטות של הפרת זכויות אדם, ולא כאזהרה ממהלך אסטרטגי הקובע את המציאות. הדרכים שנסללו ברחבי השטחים בשנות "תהליך השלום" נתפסו כגלולה מרה שיש לבלוע למען "התהליך המדיני". וחשוב מכל: תפיסת הכיבוש כשאלה "מדינית" שניתן להפריד אותה מן השאלה ה"חברתית", כשאלה של גבולות והסדרים מדיניים בלבד – תוך התעלמות מתהליכי העומק החברתיים והכלכליים, שהם לב-ליבו של כל תהליך קולוניאלי, מנעה מן השמאל להתמודד עם המצוקות המנוצלות לקידום התהליך הקולוניאלי, לחפש כיצד אפשר לתקוע מקלות בגלגלי התהליך, לערער את הבריתות החברתיות שאותן הוא יוצר ועליהן הוא נשען. "כסף לשכונות ולא להתנחלויות" היה ביטוי להתחלה צנועה ושטחית מעט של ניסיון כזה בשנות השמונים.

בשנות התשעים, עם גלי ההגירה לישראל, שולבו בפרויקט ההתנחלות עולים חדשים ומי שקיוו לשיפור איכות חייהם בישראל המופרטת. ההפרטה המואצת – התנערות המדינה מחובותיה החברתיות – השתלבה בפרויקט קולוניאלי, שסובסד על ידי אותה מדינה עצמה. כאשר התנער הקפיטליזם הישראלי ממאות אלפי העובדים הפלסטינים מן השטחים הכבושים ודן אותם לעוני מחפיר ומצוקה, במהלך המודרניזציה שלו והשתלבותו בשווקים העולמיים, היה גם זה מהלך משולב, כלכלי וביטחוני: מצד אחד הפך הסגר הפך לעובדה של קבע והשטחים הכבושים הוכפפו למשטר מחסומים ומעברים; מצד אחר, ייבוא כוח אדם זול מבחוץ – מהגרים חדשים ומהגרי עבודה חסרי זכויות – הקנה לקפיטליזם הישראלי תנופה מחודשת. בקצה השני של תהליכי ההפרטה והקיטוב החברתי והמואץ בישראל, יצרו שנות השמונים והתשעים גם מעמד ביניים צמא לאיכות חיים והיבדלות חברתית. התנחלויות איכות החיים – וגם כאן נודע לאריאל שרון תפקיד מפתח – יצרו אופציה מהוגנת, שבסופו של דבר קירבה את מפעל ההתנחלות ללבו של המעמד הבינוני העליון: שכונות מגודרות, נקיות מערבים ומעניים.

הקולוניאליזם הישראלי הוא לא שריד היסטורי מאובן, אלא היבט מרכזי של הקפיטליזם המקומי. הם השתנו בד בבד; שניהם נהנו מחסות המדינה – וידעו גם להתנער ממנה בשעת הצורך, רק כדי לחסות בצלה עם השתנות הנסיבות. הקפיטליזם הישראלי הוא קפיטליזם קולוניאלי.

הקולוניאליזם הפנימי והקולוניאליזם החיצוני

"מבצע הניקיון" אינו רק דוגמה טובה לברית בין בעלי הכוח לשוחרי הידע, למהלך משולב של מחיקה יסודית ותיעוד קפדני. הוא גם מדגים את ההמשכיות המוסדית והאישית בין הקולוניאליזם הפנימי בתוך ישראל לבין הפרויקט הקולוניאלי שמעבר לקו הירוק. נראה כאילו התייצבותה הזמנית של ישראל בגבולות 1949 היתה זמנית בלבד: אי אפשר לחשוב על הפריצה החוצה ב-1967 בלי ביטולו הרשמי של הממשל הצבאי ב-1966. גם את מבצע ה"יישור" צריך להבין בהקשר של ביטול הממשל הצבאי והחששות שעורר, והמחשבה על המשך ההתנחלות והנישול באמצעים אחרים, אזרחיים יותר.

תקנות החירום הביטחוניות, מערך אמצעי הדיכוי "לשעת חירום" שהורישה האימפריה הבריטית לשלטונות מדינת ישראל – מדינה שקיבלה על עצמה רשמית את עקרון שלטון החוק – שימשו מעטפת אידיאלית לקולוניאליזם הפנימי, למלחמתה הנמשכת של מדינת ישראל נגד אזרחיה הערבים. הן איפשרו לא רק לדכא פעילות פוליטית, אלא גם להחרים מקרקעין, לסגור דרכים ולהכריז על שטחים סגורים. התקנות לא בוטלו עם ביטול הממשל הצבאי, ולאחר 1967 מצאו שימוש נרחב בשטחים הכבושים. יותר מכך: פירוק הממשל הצבאי אפילו לא קדם באמת למלחמת יוני 1967, שכן החלפת השליטה הצבאית בפיקוח משטרתי הדוק רק הכבידה עוד יותר על האזרחים הפלסטינים בתחומי מדינת ישראל; במהלך המלחמה עצמה הוא הוחמר עוד יותר – והוסר רק באוקטובר 1972. ואם לא די באלה, ממש במקביל לביטולו הרשמי של הממשל הצבאי הציג ראש הממשלה לוי אשכול את מבצע "סוף-סוף" לייהוד הגליל. בעקבותיו יבואו מבצעים נוספים.

אפשר היה גם להמשיך ברוח זו, ולחשוב על הזיקה בין שכלול מנגנוני ההשתלטות על קרקעות הערבים והפקעתן במהלכי ייהוד הגליל של שנות השישים ובין השימוש באותן טכניקות משפטיות לאחר 1978 לצורך ההשתלטות על "אדמות המדינה" להקמת התנחלויות. אפשר לראות קשר בין הפעלת ה"סיירת הירוקה" בידי שר החקלאות אריאל שרון ושלוחיו לשם הגנה על הנגב מפני יושביו הבדווים ובין תוכניות ההתיישבות בגדה המערבית שגיבש באותה שנה ממש.

אבל היחס בין קולוניאליזם פנימי וחיצוני תקף גם ביחס למחאה הפוליטית: חישבו על היחס בין מעשה הנישול המסיבי הגדול הראשון, שעורר מחאה פוליטית משמעותית בהיקפה בישראל – המחאה נגד נישול הבדווים מפתחת רפיח ב-1972 וגירושן של כ-1,500 משפחות להקמת ההתנחלויות ובכללן העיר ימית, לבין המערכה הציבורית החשובה באותה שנה ממש להחזרת עקורי איקרית ובירעם לכפריהם, שמהם גורשו ב-1948. קציני השדה של 1948 הם הגנרלים של שנות השישים והשבעים, ובכללם שרון, אדריכל ההתנחלות. כל ניסיון להצביע על הממד הקולוניאלי של הכיבוש מחייב להבחין בזיקה בין הקולוניאליזם הפנימי בתחומי מדינת ישראל לבין הקולוניאליזם המתרחש בחסות צבאית מחוצה לה. יש יחס פנימי בין התהליכים.

אין פירוש הדבר שאין הבדל בין השניים. הקולוניאליזם הפנימי מתנהל בתנאים פוליטיים וחברתיים שונים מאלה שמאפשר הכיבוש הצבאי. בראש ובראשונה הוא נאלץ להתמודד מול התנגדותם העיקשת של הפלסטינים אזרחי ישראל ובעלי בריתם. אין זה רק מאבק לשוויון זכויות: זהו מאבק לשינוי אופי החברה הישראלית, למען דמוקרטיזציה מקיפה ודה-קולוניזציה שלה. המאבק הזה נחל תבוסות רבות, אך רשם גם הישגים. הדמוקרטיזציה החלקית של החברה הישראלית היא במידה רבה תולדת המאבק הזה. אזרחים רבים בישראל של היום אינם מודעים לחוב העצום שהם חבים למיעוט הלאומי הפלסטיני בישראל, שמאבקו למען זכויותיו איתגר את מנגנוני השליטה בחברה הישראלית והרחיב את זכויותיהם הדמוקרטיות של כלל האזרחים. כל מי שעיניו בראשו יודע היטב, כי המאבק נגד הפרויקט הקולוניאלי בשטחים הכבושים מתרחש בתנאים קשים הרבה יותר.

1967 כצומת תהליכים חברתיים

אך כדי לחשוב על היחס בין הכיבוש לחברה הישראלית בגבולות 1967 אי אפשר להסתפק בהשוואה סטטית. יש לחשוב על 1967 במסגרת דינמית, כצומת מרכזית של תהליכים הנבנים על המהלכים הקולוניאליים הקודמים, אך מביאה עמה שינויים מבניים עמוקים. 1967 היא אכן נקודת מפנה היסטורית בהיסטוריה החברתית-פוליטית של ישראל, כפי שהראה שלמה סבירסקי במאמר מקיף וחשוב שפורסם ב-2005.

עם הפיכתה של ישראל ב-1967 למעצמה אזורית, קמו בחסות המדינה ובסיועה תאגידי ענק ותשלובת תעשייתית-צבאית בקנה מידה שלא נודע כמותו. הבורגנות החדשה הזו, טוען סבירסקי, צברה כוח עצום וביטחון עצמי, ובסופו של דבר גם החלה לתפוס את עצמה כחלופה להנהגה הפוליטית הוותיקה של תנועת העבודה. היא מילאה תפקיד מפתח בבחירות 1977, כשחברה לליכוד והעבירה לידיו את השלטון (חישבו על הקצינים בכירים, הכלכלנים והמנכ"לים, אנשי האקדמיה והתקשורת שחברו להקמת ד"ש קצרת הימים). אך ברבות הימים יעדיפו חבריה לשלוט בעקיפין, דרך לחצים ושדולות, מומחים ויועצים, כלכלנים ופקידים בכירים – במקום להיכנס במישרין לפוליטיקה המפלגתית.

התשלובת התעשייתית-צבאית הפכה בית הגידול של ענפי הטכנולוגיה החדשים של התעשייה הישראלית; לעומתם הפכו עיירות הפיתוח לשריד היסטורי, ל"תעשיות מסורתיות", אף שחלקן קמו בשנות השישים עצמן. המעבר מישראל הקטנה לישראל הגדולה בישר מעבר ממדיניות פיתוח שהתבססה על חלוקת עבודה מעמדית/עדתית לפיתוח מעצמתי, המבוסס על השקעות עצומות בביטחון ובהתנחלויות, על טיפוח מכוון של הבורגנות, שמאמצע שנות השמונים – לאחר שהוקמה בחסות המדינה ונסמכה על השקעות ציבוריות, על נישול מסיבי של האוכלוסייה הפלסטינית, על עבודתם של מהגרים מוחלשים – תרשה לעצמה לדרוש הפרטה, כלומר לצמצם את פיקוח המדינה על פעולתה.

גם הפערים המעמדיים שהעמיקו קשורים במעמדה האימפריאלי האזורי של ישראל ובתנופה הקולוניאלית החדשה: ההתנחלויות החדשות, המרופדות היטב, דחקו ממקומן את עיירות הפיתוח, שהוקמו בשנות החמישים כדי להשתלט על השטחים החדשים, אלה שמהם נושלו וגורשו הפלסטינים במהלך 1948. הסְפָר החדש של המתנחלים, מסובסד ומאובזר ביטחונית, לא היה בבחינת פריפריה; הוא מחובר היטב למרכזי הכוח והכלכלה והשתלב היטב בטיפוח המכוון של הבורגנות.

עקבות התהליך הקולוניאלי בחברה הישראלית

לנתח את ישראל כחברה קולוניאלית אין פירושו לתפוס אותה כחברה הומוגנית. להפך: אין לה דבר עם דיבורים על ה"ישות" הקולוניאלית האחידה. זהו צעד ראשון להבנת ייחודו של הקפיטליזם הישראלי. התהליך הקולוניאלי נבנה מניצול המצוקות החברתיות ומגייס אותן לקידומו; הוא צובע את כל הניגודים המעמדיים, מסמן את המדוכאים כמזרחים, כערבים – גם אם יכחישו זאת בכל כוחם. הוא צובע גם את האליטה בצבעים "מערביים", מחזק את התנשאותה התרבותית – גם אם שורשיה במזרח אירופה. אי אפשר להבין את "השאלה העדתית", את מעמדה של התרבות הערבית בישראל – בלי לזכור שבכל חברה קולוניאלית תרבותם של המשועבדים נתפסת כהעדר תרבות או כ"תת-תרבות" במקרה הטוב.

בחברות קולוניאליות מקבלים המתיישבים זכויות יתר רופפות, זמניות, במחיר השתלבותם בפרויקט הקולוניאלי, והן מתפוררות ונמוגות ככל שהספר הקולוניאלי מתקדם. אי אפשר להבין את חולשת המאבקים החברתיים בישראל מול כוחם המשולב של ההון והמדינה, בלי להביא בחשבון את שבירותן של קהילות המתיישבים, החיות בחסות "המוסדות המיישבים". ואי אפשר להבין את כוחה האדיר של המדינה ושל ה"מוסדות המיישבים" בלי לראות אותם כיורשי הנציב העליון והתנועה הציונית, ההופכים "אבק אדם" ל"חיל החלוץ" מול המזרח. מערך שלם של זכויות יתר ויחסי תלות עם פטרונים רבי-עוצמה נבנה בחברות קולוניאלית: יהודים מול ערבים, יוצאי צבא מול משתמטים, חזית מול עורף, פלסטינים אזרחי ישראל מול פלסטינים הנאנקים תחת הכיבוש: המנגנון הזה של זכויות יתר ויתרונות, המוביל את מדוכאי החברה הישראלית לזרועות פטרוניהם ומאיים על עתידם – הוא מאפיין מבני של חברות קולוניאליות. מאבק אנטי-קולוניאלי בישראל הוא מאבק נגד הכיבוש – אך גם מאבק לשוויון חברתי. ההפרדה ביניהם היא מלאכותית. את מחירה אנו משלמים כל יום.

הפרויקט הפוליטי הגדול של תנועת המתנחלים לאחר 1967 לא התמצה בנישול והתנחלות; עיקרו בניסיון לחולל תמורה בחברה הישראלית – להשיב אותה למקורותיה, להפוך אותה לחברה מתנחלת, המצויה במלחמה מתמדת עם המזרח. הסְפָר הפרוע אמור להקרין על החברה המיושבת, והישראלים כולם צריכים לחזור ולהפוך ממתיישבים לשעבר, שהגיעו לפלסטין לאו דווקא מתוך שכנוע עמוק אלא – ממש כמו מהגרים רבים אחרים – מתוך המשברים והקטסטרופות של המאה העשרים – למתנחלים בפוטנציה. הם אמורים להזדהות עם המתנחלים, שיהפכו, כך הם מקווים, מחבר קנאים מבודד לכוח החלוץ של החברה כולה.

עצירת פרויקט ההתנחלות היא לפיכך המשימה הפוליטית החשובה ביותר של מתנגדי הכיבוש. לא רק משום שזהו מאבק נגד השלמת נישולם של הפלסטינים. זהו מאבק נגד הקולוניאליזציה המתמדת של החברה הישראלית. יש צורך בתנועה שתחרות על דגלה לא רק את המאבק העקבי בכיבוש, אלא את המאבק בקולוניאליזם על כל צורותיו – זה ה"חיצוני", שבחסות צבאית, וזה ה"פנימי", המתנהל בדרכים אזרחיות, התרבותי, הכלכלי.

להתעקש על הקו הירוק

האם פירוש הדבר שהקו הירוק לא רלבנטי? שאפשר לוותר על המאבק בכיבוש? בשום פנים ואופן. הקו הירוק הוא אכן שרירותי; או ליתר דיוק – הוא תוצר תהליך היסטורי. אין בו שום קדושה מיוחדת. אך אם מטרתנו לעצור את התהליך הקולוניאלי, כל נקודה שנסמן במהלכו תהיה שרירותית. לכן, השאלה היא פוליטית ופרגמטית: היכן יוכלו מתנגדי הכיבוש וההתנחלות, בכוחות מאוחדים ובתמיכה רחבה ככל האפשר, מקומית ובינלאומית – להפוך את יחסי הכוחות ולעצור את התקדמות תהליך הנישול וההתנחלות? "הקו הירוק" הוא עדיין המוקד הטוב ביותר לגיוס רחב כזה.

הוא לא מבטיח צדק היסטורי. המאבק עליו אין פירושו בשום פנים ויתור על המאבק לדה-קולוניזציה פנימית מקיפה של החברה הישראלית מהצד הזה של הקו. אבל לוותר על הקו הירוק לטובת "גושי ההתנחלויות", לטובת השלמה עם ההתנחלויות והבנטוסטנים – פירוש הדבר להשלים, כבר עכשיו, עם מהלך קולוניאלי שהמאבק נגדו נמצא עדיין בעיצומו. אסור להשלים עם תבוסות בטרם עת. השלמה כזאת היא מותרות של מי שאינו משלם את מחירה של התבוסה – ומקדמת אותה. הלאה הכיבוש – כן, גם עכשיו.

עלינו להיות כנים עם עצמנו: אין שום ערובה שנצליח בכך. אך אין לנו גם רשות, פעילות ופעילים, לדלג על המאבק של היום, כדי לחשוב על מחרתיים, כאשר התהליך הקולוניאלי מאיים לחסל את המחר הצנוע, המיידי, את הסיכוי לעתידם של עמי הארץ הזאת. צעד אחר צעד השלימו חלקים בשמאל הישראלי עם ההתנחלויות: החל בזניחת המאבק בגושי ההתנחלויות הגדולים מצד "שלום עכשיו", דרך קבלת מיתווה ביילין-אבו מאזן, וכלה בקולות הנשמעים עכשיו, המציעים לזנוח את המאבק לחיסול הכיבוש הצבאי ולפירוק כל ההתנחלויות לטובת מדינה אחת, שבה יינתן לכל אדם קול אחד.

מדינה כזו, שקמה לאחר תבוסה קשה של הפלסטינים מידי ישראל, על יסוד היסטוריה קולוניאלית בת מאה שנים, שבה התנועה הציונית ממשיכה להחזיק, במישרין ובעקיפין, במשאבי מפתח, שבה הקולקטיב היהודי נהנה מזכויות יתר ומפירות הנישול, שבה רוב הפלסטינים חיים מתחת לסף העוני – היא אפרטהייד ליברלי. היא מכשירה את תוצאות התהליך הקולוניאלי ומעניקה לו לבוש ליברלי מהוגן. הקו הירוק אינו מבטיח צדק. הוא קו מגננה בניסיון לבלום את המפעל הקולוניאלי, כדי לאפשר לעם הפלסטיני הגדרה עצמית במדינה עצמאית – כפרויקט קולקטיבי של בנייה והעצמה מול עליונותה האסטרטגית של ישראל – ולתת גם לישראלים סיכוי לחיות ללא זכויות יתר, כמתנחלים לשעבר שפניהם לשלום, ולהשתלב כשווים במזרח תיכון חופשי ודמוקרטי.