הקק"ל מייערת, הבולדוזרים הורסים, בתי-המשפט מתעלמים: המסע לנישול הבדואים בנגב בעיצומו


 לפני קום המדינה היו בנגב כ-90,000 בדואים (המספרים המדויקים אינם ידועים: מקורות ציוניים נוקבים במספר נמוך, בסביבות 67,500, מקורות פלסטיניים נוקבים במספר גבוה - כ-110,000). לאחר 1948 נשארו רק מעטים, ובמפקד של שנת 1960 נספרו רק כ-11,000 בדואים. מדיניות גירוש הבדואים נמשכה במהלך כל שנות החמשים. הבדואים שקיבלו בהדרגה אזרחות הבטיחו לשמור אמונים למדינה ואילו זו מצידה הבטיחה לאפשר לבני הקהילה הבדואית לשמור על אורח חייהם ואדמותיהם.

ההבטחה הופרה כבר בראשית שנות החמישים. בדואים מקבוצות שונות רוכזו בכפייה באזור ה"סייג" – משולש שבין דימונה–באר-שבע–ערד, אזור ששטחו כ-1.5 מיליון דונם (מתוך כלל שטח הנגב – 13 או 14 מיליון דונם). במהלך השנים שמאז הפקיעה המדינה למעלה מ-92% מן האדמות. הכלי העיקרי: היה העברת קבוצות בדואיות רבות ממקומות מושבם המקוריים, הכפפתם לממשל הצבאי והגבלת תנועתם. באופן זה ניתקו רבים מן הקרקעות בהם החזיקו. המכשיר המשלים היה חוק רכישת מקרקעין (1953), שלפיו כל אדמה שלא נמצאה בחזקתו של בעליה ב-1 באפריל 1952 ונחוצה לצרכי התיישבות, ביטחון או פיתוח יכולה המדינה להפקיע אותה באופן חד-צדדי, בלי להודיע אפילו לבעלים. חוק זה אפשר לנשל את רוב הבדואים מן הבעלות על קרקעותיהם באופן חד-צדדי, במיוחד כיוון שהעברתם ממקום למקום מנעה מהם להחזיק בפועל באדמותיהם. כך הפכו אדמות בדואים, בעיני המדינה, ל"אדמות מדינה".

דוגמא מובהקת: פרשת אדמות אל-עוקבי

נורי אל-עוקבי

נורי אל-עוקבי

אנשי שבט אל-עוקבי חיו על אדמותיהם באל-עראקיב משך דורות. בשנת 1951 הודיע הצבא לשיח' אל-עוקבי, כי על השבט לעבור לאזור חורה, עשרים ק"מ מזרחה, "מטעמי בטחון". לבני השבט הובטח, כי יוכלו לחזור לאדמותיהם כעבור שישה חודשים, אבל ההבטחה לא קוימה מעולם. כיוון שבני שבט אל-עוקבי הועברו ממקום מושבם ולא נמצאו עליה בתאריך הקובע, אפריל 1952 - ניתן היה באמצעות חוק רכישת מקרקעין גם להפקיע את אדמתם באל-עראקיב והאדמה נרשמה על-שם רשות הפיתוח (הרשות שירשה את האפוטרופוס על נכסי נפקדים). בחורה חיים רבים מבני השבט עד עצם היום הזה בתנאים קשים.

למרות שהשלטונות הם שהעבירו אותם לשם, מושבם של אנשי אל-עוקבי מדרום לחורה נחשב לכפר "בלתי-מוכר": ללא חשמל, ללא פינוי אשפה, ללא דרכי גישה ומערכת ביוב מוסדות – ובתיהם מיועדים להריסה.

זוהי דוגמא לתהליך הכולל: רק כ-8% מן האדמות נשארו בידי הבדואים – ועליהן מתנהל מאבק זה שנים. עם חקיקת חוק הסדר מקרקעין 1969 אפשרה המדינה לראשונה לבדואים להגיש תביעות בעלות על אדמותיהם. כ-3,200 תובעי בעלות בדואים מימשו זכות זו והגישו תביעות על כמיליון דונם. התברר, שהמדינה כבר לקחה לידיה באופן חד-צדדי ורשמה על שמה כ-200,000 דונמים מתוכם. מאז הגיעו להסדר על כ-100,000 דונם נוספים, כך שמעריכים שנותרו בין 600,000 ל-700,000 דונם שטרם נדונו. תביעות אלה מתויקות אצל פקיד הסדר המקרקעין כאבן שאין לה הופכין. על אלה - על מעט האדמות הללו - הן לב העימות הנמשך בין הבדואים למדינה המסרבת להכיר בזכויותיהם על הקרקע.

ב-1980 נחקק "חוק השלום", שלפיו הבדואים יוכלו להחזיק בכ-20% מאדמתם (!) ויפוצו על 80% הנותרים לפי תעריף 2,000 שקל לדונם. ההסדר נכשל. האדמות נמצאות מאז אצל פקיד ההסדר... ומעמדן המשפטי רופף ועמום: המדינה אינה מכירה בזכויות הבעלות של הבדואים – ואינה יכולה להתיימר להיות בעצמה הבעלים החוקיים.

ובינתיים השנים עוברות. העדים הבדואים לבעלות הולכים ונעלמים, הבתים והכפרים – בלתי-מוכרים, והלחץ נמשך...

כיבוש הקרקע: ייעור כמכשיר נישול

אל-עוקבי הם רק חלק מקבוצה שלמה של כפרים, שאדמתם נמצא אצל פקיד ההסדר: כרכור, טוויל אבו-ג'רוואל ואל-עראקיב, כולם בין להבים-רהט לבין באר שבע – ממזרח וממערב לכביש 40. כולם תוצאת הפינוי הכפוי בשנות החמישים. חלק מהתושבים חי קילומטרים ספורים מכפרם המקורי, בלי שיותר להם לחזור לאדמותיהם ההיסטוריות, לעבד אותן, וללא יכולת להיאבק באופן הוגן בבתי המשפט על הזכות לקרקע. חלקם מחזיקים מסמכים מהתקופה העותמנית, המוכיחים כי שילמו מס מקרקעין. זה לא מספיק למדינה. יש גם תצלומי אוויר מהתקופה הבריטית, המראים שהאדמות היו מעובדות. גם זה לא מספיק.

אדמות הכפרים כרכור, אל-עראקיב וטוויל-אבו ג'רוואל ברובן עדיין ריקות וללא שימוש. כאשר תושבי הכפר אל-עראקיב זרעו בשנה שעברה את אדמתם – באה המדינה והשמידה את היבול. בתי טוויל אבו-ג'רוואל נהרסו עד היסוד למעלה מ-30 פעם. הקק"ל שתלה לאורך השנים עצים במטרה למנוע מתושבי הכפרים להשתמש באדמותיהם. בשנים האחרונות הגבירה קק"ל את פעולות הייעור. באזור אל-עראקיב נשתלו עצי שיטה קוצניים על ידי הקק"ל כדי לקבוע חזקת בעלות באדמות ולמנוע את עיבוד

בעלי האדמות חיים בכפרים חלקם מוכרים, חלקם בלתי-מוכרים, בסביבות אדמותיהם: שבט אל-עוקבי חי בכפר הבלתי-מוכר אל-קרין, אשר על כל בתיו יש צווי הריסה. כמה מבני משפחת אל-טלאלקה חיים על-יד לקייה בכפר-לא כפר על אדמותיהם של אנשים אחרים, מחכים להיכנס ליישוב מוסדר, ובינתיים הורסת המדינה את בתי משפחותיהם בכפר ההיסטורי שלהם, טוויל אבו-ג'רוואל, וקק"ל שותלת במקום הכפר עצים... שיח' א-טורי חי על אדמתו בכפר אל-עראקיב, והמדינה הורסת את ביתו, אוהלו, והורסת את יבולו החקלאי. האדמות עדיין אצל פקיד ההסדר, והמדינה וקק"ל חוברות כדי לשתול במקום יער לתפארת.

המצב אם כן הוא כזה: המדינה העבירה בכוח את הבדואים מאדמותיהם בשנות החמשים והבטיחה, שיוכלו לחזור תוך 6 חודשים. את הבעלות על חלק מהאדמות הסדירה המדינה בדרכה - כלומר רשמה אותם על שמה. את הבעלות על האדמות האחרות לא הסדירה: העמימות משתלמת. כך מוחקים את זכויות הבדואים על הקרקע.

ועכשיו: הרחבות בקיבוץ משמר הנגב

הפגנה

בולדוזר מיישר את הקרקע לאחר הרס אוהלו של ד"ר עוואד אבו-פריח, אל-עראקיב, 29.10.2009

 

במשך ימיו האחרונים של חודש הרמדאן הגיעו בולדוזרים של קק"ל להכשיר עוד אדמות באל-עראקיב כדי לשתול בהן יער. זהו ייעור שמטרתו למנוע מהבדואים להתקיים במקום: כיבוש הקרקע נמשך. תושבי הכפר ישבו במקום יום-יום וביקשו מנהגי הבולדוזרים לעזוב את המקום. ביום האחרון של עיד אל-פיטר באו כוחות משטרה גדולים ללוות את הבולדוזרים. התוצאה: גז מדמיע, עצורים ופצועים. כולם בדואים. והבולדוזרים יכולים להכשיר את הקרקע לשתילת עוד עצי שיטה קוצנית.

בצידו המערבי של הכפר – אדמות משפחת אל-קרינאווי. משך עשרות שנים השתמש קיבוץ משמר הנגב באדמות האלה לחקלאות; רשמית, הן נמצאות עדיין אצל פקיד ההסדר. וההסדר לא מגיע. בעלי האדמות משבט אל-קרינאווי חיכו בסבלנות שהמדינה תנהג בהם באופן הוגן ותשחרר את האדמות. אבל עכשיו נראה שתקוותם נגוזה: קיבוץ משמר הנגב מכשיר עכשיו את האדמות להרחבה לשכונת וילות. חברת דוראל מתפארת באתר שהיא בונה "בנייה ירוקה" ומובילה את "מפת ההרחבות בישראל". ירוק חזק.

אם בעלי הקרקעות הבדואים יהיו מוכנים למכור את אדמותיהם, המדינה מוכנה "לפצות" את בעלי הקרקע הבדואים על אדמותיהם בסך 2,800 ש"ח לדונם כ-5% ממחיר אותה קרקע, כשתימכר לאחר מכן על-ידי הקיבוץ לאזרחים יהודים שמחפשים איכות חיים.

כך או כך: האדמות יועברו לקיבוץ משמר הנגב כנדל"ן. בולדוזרים, עצים, וילות...

קראו עוד: