הפעולות המציינות עשור לאירועי אוקטובר 2000 רבות ומגוונות. זה טוב, אפילו טוב מאוד, שמאות יהודים יגיעו לנצרת בתחילת אוקטובר 2010 וזה טוב שרבבות אזרחים ערבים מזכירים, מפגינים ומציינים את המועד במגוון צורות מחאה. טוב שמתקיימים סימפוזיונים ומשמרות מחאה ואזכרות. טוב שישנו היום מחנה לא קטן של פעילים ופעילות משני העמים, מחנה גדול בהרבה מזה שהיה מוכן לפעול בעת האירועים בשנת 2000 ומייד אחריהם. במידה מסוימת זהו פרי הפעילות שלנו, שלנו במובן הרחב ביותר – מגוון רחב של פעילות ופעילים, אשר שיקמו ובעצם הגדירו מחדש את מחנה השלום והשוויון הישראלי לאחר אוקטובר 2000, והעניקו לו צביון יהודי-ערבי מחודש, רחב ועמוק.
לפני אוקטובר 2000 השמאל היהודי-ערבי הלא גדול בארץ (חד"ש, תנועות קמפו"ס באוניברסיטאות ולא הרבה מעבר לזה; אינני מכליל כאן את תעשיית הדו-קיום של עמותות, שנתמכו בכספים מחו"ל והתנדפו ברובן ברגע שהתפוצצה בועת אוסלו) נהג בהפגנות משותפות, ובמיוחד נוכח ביטויי גזענות, לקרוא את הסיסמה: "אחווה יהודית-ערבית!".
כדאי לחשוב על הסיסמה. הסיסמאות הן לא הדבר המרכזי בפעילות הפוליטית. חשיבותן העיקרית בכך שהן מבטאות גישה ואופק של מי שמשמיעים אותן, הן חשובות לגיבוש הרעיוני, אבל הן תמיד פחות חשובות מהפרקטיקה הממשית. ואכן, סיסמת האחווה ביטאה חזון, אוטופיה של ממש בארץ השסועה על ידי סכסוך לאומי-קולוניאלי. הקומוניסטים ומעט מאוד שותפים אחרים נשאו את הסיסמה ואת החזון האוטופי שמגולם בה משך עשורים רבים של סכסוך דמים. תחת השראתה הם גם נאבקו בתנאים קשים מנשוא לעתים כדי להיאבק על זכויות בסיסיות, כדי להשיג דברים מעטים, ארציים וחיוניים, יעדים מיידיים רחוקים מאוד מאוטופיית האחווה והשוויון.
סיסמאות אוטופיות עשויות לתת הרבה מאוד כוח ברגעים קשים. "אחווה יהודית-ערבית!" היינו שואגים בעודנו משלבים זרועות סטודנטים וסטודנטיות, יהודים וערבים, בסוף שנות ה-80 ומונעים בנחישות מהשוטרים לגרור לתוך ניידת את אחד מחברינו הערבים. הקריאה "אחווה יהודית-ערבית!" נתנה לנו כוח לעמוד יחד אל מול בריוני ימין, שתקפו צעדת מחאה שלנו על רקע ההרג היומיומי של מפגינים בימי האינתיפאדה הראשונה. אבל בשנות ה-90 נחלשה מאוד השותפות. על רקע אוסלו והבלבול שבו היה שרוי השמאל, תעשיית הדו-קיום השטחית השפיעה גם על מחנה השמאל הלא-ציוני ואת מקומן של השותפות במאבק והאוטופיה המגייסת תפסו מסגרות ופרקטיקות אחרות, במקביל להתפתחויות חברתיות שהעמיקו עוד יותר את ההפרדה הקיימת במילא בין ערבים ליהודים בתוך ישראל. דינמיקת ההפרדה חלחלה במידה רבה גם לתוך חד"ש, החזית שבאופן מסורתי נשאה את חזון האחווה והשוויון.
באוקטובר 2000 קיבל התהליך הנמשך הזה ביטוי חד וכואב, בחוסר האונים והתסכול של פעילים ופעילות, שלא מצאו דרך להימצא יחד עם חבריהם המותקפים, בשעה שהיו זקוקים להם יותר מכל. לפעילות ופעילים יהודים שביקשו להתארגן ולהגיע לאום אל-פאחם או נצרת המותקפות, נאמר שאין דרך להגיע, שזה מסוכן מדי, שהחברים שם לא יוכלו לדאוג להם, שמוטב לחכות עד שיתבהר המצב שם.... המסגרת הפוליטית המשותפת הגדולה כאילו אימצה לרגע את ההפרדה בין "שם" ל"כאן" אשר במשך שנים ביקשה לערער. בהפגנה שנערכה בחיפה לאחר ששככו האירועים האלימים בתוך ישראל כמעט שלא נשמעה סיסמת האחווה היהודית-ערבית. לחלק נכבד מהמשתתפים היא נשמעה מלאכותית, ובעיקר, הם חשו שלא עמדו בציפיות של עצמם, שלא היו ראויים לייחס לעצמם את החזון הזה.
הייתי באותה הפגנה. אחווה אנושית ודאי היתה שם; היו לא מעט חיבוקים, והיו מבוכות, של מי שאכן היו חברים טובים וחשו, שלא עמדו במבחן שמתחייב מהצהרת האחווה. הסיסמה האוטופית ההיא נשמעה לפתע ריקה ולא ראויה להישמע. מסביב המצב היה הרבה יותר גרוע. המפגינים בחיפה באותו ערב עוד ניסו לשקם את השותפות. באותה שעה צעירים רבים בשמאל הציוני הלכו שולל אחר התלהמות התקשורת העברית והנהגתם הפוליטית ואיבדו אמון באופק של שלום ושוויון, המוני צעירים ערבים, גם בהשראה של הנהגות בדלניות, למדו להכיר בכך שכנראה אין להם שותפים יהודים.
זה היה הרקע המיידי והמניע הראשון להקמתה של תנועת תעאיוש בסוף חודש אוקטובר שנת 2000. לפני כל דבר אחר רצינו, פעילים ופעילות יהודים וערבים, להקים רשת קשר, שתהיה מסוגלת לגייס עזרה וסולידריות אם וכאשר תתחדש האלימות בתוך ישראל. רצינו למנוע בגופנו, אם יש צורך, את ההידרדרות למלחמה אתנית רצחנית, את ניסיונות הטרנספר, את החרפת הדיכוי, את הפוגרומים ואת צעדי הענישה הקולקטיביים.
וכמובן, רצינו לסמן משהו אחר – תקווה, נכונות להיאבק למען שותפות ועתיד אחר, של שוויון ושותפות. פעלנו לשינוי התודעה בקרב שני העמים באמצעות הפעולה עצמה, ללא סמלים מתווכים וללא תהליכי דיאלוג למיניהם. פעולתנו היתה ללא ספק אוטופית, אבל גם מאוד פרקטית וארצית: פעולה ישירה בלתי אלימה ומשותפת, ערבית-יהודית. בעימותים שפרצו בצומת אום אל-פאחם ביום השנה (אוקטובר 2001), כבר היינו מסוגלים למלא את התפקיד האנושי והפוליטי שייעדנו לעצמנו. היינו שם, מאות יהודים וערבים, והתייצבנו בלב המהומה, עם מסר פוליטי ברור ועם התנהגות נחושה.
רובנו, השותפים למהלך ההקמה של תעאיוש בשלב הראשון שלו, באנו מחד"ש וסביבותיה הקרובות, אבל היינו מאוכזבים מהריחוק שנוצר גם בה בין יהודים לערבים, ובמיוחד מהשיתוק שאחז בה. מהר מאוד הצטרפו אלינו אנשים שבאו ממקומות אחרים מבחינה פוליטית ורעיונית, רבים מהם מעולם לא היו פעילים, אבל שהזעזוע של אוקטובר פעל עליהם אחרת מאשר רוב החברה, או כאלה שפעולותינו הראשונות עוררו בהם מחשבות כפירה בסיפור הרשמי של החברה הישראלית או בנרטיב הבדלנות, שהיה אז חזק מאוד בחברה הערבית.
"בנו אמון ולא חומות!" הפגנת תעאיוש נגד הגדר הנבנית, אפריל 2003
בתעאיוש היה לנו יחס אמביוולנטי לחזון אוטופי. מצד אחד, בחרנו שם שביטא חזון כזה – "חיים יחד", "חיים בצוותא" – ומצד שני, כמעט שלא קראנו במהלך הפעולות את הסיסמה "אחווה יהודית-ערבית". העדפנו לקרוא לשותפות, מתוך הכרה ריאליסטית בכך ששותפות בין שווים קודמת לאחווה, שישנם תנאים מוקדמים שעל בנייתם עלינו לשקוד לפני שנוכל לדבר ברצינות על אחווה לא רק כרגש הקיים בינינו, פעילות ופעילים, אלא כיעד חברתי. "שותפות ערבית-יהודית" קראנו לעצמנו ובכך אתגרנו את החברה המופרדת שסביבנו; הפכנו במכוון את הסדר כך שה"ערבית", הזהות של המיעוט המדוכא, תקדים ל"יהודית", הזהות של הרוב הנהנה מעמדת שליטה. רצינו תנועה שפועלת לשוויון מתוך מודעות ורגישות ליחסי אי השוויון והדיכוי הקיימים.
הפגנה במחסום א-ראם, ירושלים, עם משאיות סיוע לרמאללה
במחצית השנייה של העשור הראשון של שנות האלפיים כבר הורגשה התאוששות ניכרת במחנה השמאל היהודי-ערבי. אם בחודשים הקשים של שנת 2001 ו-2002 הסתכלנו סביב ובנוסף אלינו (תעאיוש) נראה היה שרק קואליציית הנשים לשלום צודק הייתה מסוגלת להניע מאות פעילות במאבקים משותפים, הרי שבמחצית השנייה של העשור כבר קמו מסגרות חדשות לא-מעטות, חודשו מסגרות ישנות ואף שגשגו מחדש מפעלי דיאלוג למיניהם. לפעילות המקומית המכוונת ישירות אל עוולות ואל צרכים ספציפיים של המופלים והמנושלים היה תפקיד מכריע בהתפתחות התודעה של דורות חדשים של פעילים ופעילות. אל מול עוולות ממשיים וברורים אנשים נוקטים עמדה ומוכנים לפעול ובעקבות זאת הם כבר מוכנים לחשוב אל מעבר למה שהתעמולה הממסדית ניסתה לתכנת אותם. בסולידריות הקונקרטית, במאבקים על זכויות ממשיות, צמח וצומח דור חדש לתוך פעילות יהודית-ערבית.
אבל משהו לא טוב קרה במקביל בתחום הסיסמאות, בתחום החזון היהודי-ערבי. משהו שעלול לסמן נסיגה תודעתית. משהו שאמור להדאיג אותנו. סיסמה שעלתה במהלך האינתיפאדה השנייה, ובמיוחד ברגעיה העקובים מדם, "יהודיות וערביות מסרבות להיות אויבות!", "מסרבים להיות אויבים!" – הפכה להיות סיסמה מרכזית, סיסמה מרכזית מדי באירועים משותפים גדולים.
הפגנת המונים במחסום א-ראם, 3 באפריל 2002
צעקנו כולנו את הסיסמה בהפגנות. היא חשובה: היא מבטאת סירוב עמוק למדיניות השלטון, להפרדה ולהסתה. היא מילאה תפקיד מפתח במהלך מבצע "חומת מגן" של אביב 2002, בשעות הקשות לאחר הטבח בג'נין, בהפגנות נגד גדר ההפרדה, במחאה נגד מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 ונגד הפלישה לעזה בסוף 2008. כמטרייה רחבה היא איפשרה גם לשרידי תהליך ההתפוררות של השמאל הציוני שוחר השלום וגם לפעילי בל"ד להפגין יחד עם השמאל היהודי-ערבי בנסיבות לא-פשוטות.
אבל חישבו רגע: למרות הטון הרדיקלי שיש לשימוש במונח סירוב, מדובר בעצם בחזון מינימליסטי, רחוק מרחק עצום מחזון האחווה הישן. "מסרבים להיות אויבים!" לא יכול להיות חזון, קריאת כיוון מגייסת המסמנת את העתיד. זו סיסמת התנגדות, אבל לא סיסמה חיובית. והחברה הישראלית דווקא זקוקה למסר חיובי, למסר, שיכול להיות אחרת. לא רק "לא-מלחמה" או "לא-איבה" אלא משהו אחר, אלטרנטיבה אמיתית, שלפעילים ולפעילות שווה להתאמץ למענה ולהתכוון אליה. חסר משהו בתחום הסיסמאות באמצע הדרך בין חזון האוטופי לבין הריאליזם המינימליסטי. חסרה הדגשת השותפות, והמאבק המשותף על זכויות חברתיות, על אינטרסים משותפים – שותפות של אמת – בין מי שנאבקים יחד לשוויון, גם בתנאים של אי שוויון בין השותפים למאבק, היהודים והערבים.
ולא מדובר באוטופיה חסרת ממשות. אלפי אנשים חוו את זה לאחרונה – מאבק משותף של יהודים וערבים, של נשים ערביות ויהודיות, למען זכויות חברתיות, שוויון וצדק. ראינו את זה בדהמש ובאל-עראקיב בחודשים האחרונים, ראינו את זה במאבק המדהים של מטפלות המעונות של התמ"ת המאוגדות ב"כוח לעובדים", ראינו את זה בהפגנות הסולידריות עם המאבק בשייח' ג'ראח, במאבק הרוכלים בירושלים, במאבקים של עובדות הניקיון באוניברסיטאות, וראינו את זה במאבקים על הדיור ביפו וראינו את זה בביקורי הסולידריות לאחר הפוגרום בעכו ואפילו בסולידריות הדקה שנוצרה בין הנאבקים על הדיור ביפו לבין הנאבקים על אותן זכויות ממש בכפר שלם, וראינו את זה בשנים הקודמות בסולידריות כנגד הריסות בתים בוואדי ערה, או בקרב חניכי ובוגרי תנועת הנוער סדאקה-רעות. זה לא געגוע לימי ראשית תעאיוש אלא מציאות מאבקים עכשווית – שתעאיוש היתה גורם מרכזי שזרע אותה. מדובר במציאות עכשווית של מאבקים משותפים לשוויון, שאותם מובילות מגוון התארגנויות, המבוססות על שותפות במאבק ועל עקרון הסולידריות: תראבוט, תנועת סולידריות שצמחה במחאה בשייח' ג'ראח, קואליציית הנשים לשלום, כוח לעובדים, פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, ועדות עממיות מקומיות, אנרכיסטים נגד הגדר ועוד.
ישנו בסיס חי ובועט להצבת סיסמה חיובית של שותפות יהודית-ערבית וערבית-יהודית ושל סולידריות בין הנאבקים על זכויותיהם. חבל להסתפק בסירוב להיות אויבות.