חוק רכישת מקרקעין

חוק רכישת מקרקעין ("חר"מ") הוא חוק הגזל הגדול, החוק שאיפשר למדינה לקחת לידיה קרקע שלא נמצאה ברשות בעליה מהכרזת המדינה ועד 1 באפריל 1952; בעוד שנכסי הפליטים הועברו לידי המדינה בעזרת חוק נכסי נפקדים (1950), חוק רכישת מקרקעין איפשר להשתלט על אדמותיהם של אזרחיה הפלסטינים. כל שדרוש היה שהקרקע לא יהיה ברשותם – למשל כאשר סולקו ממנה או נמנעה מהם גישה לקרקע – וששר האוצר יכריז שהיא דרושה למטרות התיישבות, ביטחון או פיתוח. החוק לא חייב אפילו להודיע לבעלים על ההפקעה.

החוק הכשיר את אחד ממהלכי הנישול הגדולים בתולדות מדינת ישראל. כיוון שרוב הקהילות הבדואיות שנותרו בתחומי ישראל הועברו בכפייה ממקומן בפקודת הצבא, סולקו ממקומות מושבן ורוכזו בשטחים סגורים, אכן לא שהו רבים מבעלי הקרקע על אדמתם במועד הקובע. וכך איפשר החוק בנגב ובמקומות אחרים להכשיר בדיעבד את ההשתלטות המהירה על קרקע חקלאית – בין הייתר על-ידי קיבוצים ומושבים – בעקבות 1948.

במענה לתביעת אנשי אל-עראקיב, המתבררת עכשיו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ביקשה המדינה לרשום מייד את קרקעותיהם על שמה ולמחוק את תביעתם, כפי שהצליחה לעשות במקומות רבים אחרים. הפעם נכשלה.

שופטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, נחמה נצר, החליטה לאפשר לתושבי אל-עראקיב להביא את טענותיהם בפני בית המשפט. המדינה טענה שצריך לדחות את התושבים כי השתהו והגישו את תביעתם עשרות שנים לאחר ההפקעה (בעלי קרקעות בדואים רבים גילו רק שנים לאחר מעשה כי אדמותיהם נגזלו מהם ב-1953). אך תושבי אל-עראקיב, המיוצגים על-ידי משרדו של עו"ד מיכאל ספרד, השיבו שהם פנו כבר ב-1973 לרשום את האדמה על שמם – ואילו המדינה מצידה הגישה את תביעתה הנגדית רק בשנת 2006.

המדינה טענה, שאין לתושבי אל-ערקיב כל סיכוי לערער על תוקף ההפקעות שנעשו לפני כמעט 60 שנה מכוח חוק החר"מ. ואכן, הסיכויים קלושים: למרות שבית המשפט העליון תיאר בעבר את חוק החר"מ כ"חקיקה חד-פעמית" שיש להבין אותה חוק שנחקק ב"נסיבות ההיסטוריות הייחודיות" ששררו בראשית ימי המדינה (בלשון פשוטה: חוק שנחקק בשער כושר לגזל מהיר של קרקעות פלסטיניות), חוק אשר "הוראותיו פוגעות פגיעה ניכרת בזכות הקניין, ואין ספק כי כיום חקיקה מעין זו לא הייתה עומדת במבחן החוקתיות" - אבל אי אפשר לבטלו וקשה מאוד לערער על תוצאותיו. אך השופטת נצר הזכירה, כי טענותיהם של תושבי אל-עראקיב נשמעות עכשיו, בנסיבות אחרת, לאחר ההכרה המשפטית העקרונית בזכויות האדם היסודיות.

המדינה לא עשתה דבר בקרקע – לא התיישבות, לא בטחון ולא פיתוח... ומה עם פעולות הייעור של הקק"ל בשנים האחרונות? על אלה אמרה כבר השופטת נצר דברים חריפים כבר בינואר השנה כאשר הצביעה על החשש שהייעור ישמש "כר נרחב לפעולות אחרות" ורמזה, שנטיעת העצים נועדה ליצור מצב בלתי-הפיך בשטח. השופטת נצר סיימה את החלטה בציטטה מתוך החלטות ועדת גולדברג, השוללת את הגישה של "אנחנו" ו"הם" שלפיה הבדואים הם הבעייה, הם האויב.

צריך לזכור שמדובר בהחלטה מקדמית בלבד, לא מהותית, כלומר: זוהי החלטה המאפשרת לתושבי אל-עראקיב לערער על גזל קרקעותיהם, במקום שבו ניסתה המדינה למנוע אותו, אבל כשלעצמה אינה מבטיחה דבר. הדיון הצפוי יהיה קשה, שכן משא עצום של גזל מתמשך הופך את הוכחת זכויות הקרקע של הבדואים בבתי המשפט לקשה מאין כמותה. גזל קרקעות הבדואים נשען על מהלך נישול המשלב חקיקה ודריסה, התנחלות וגירוש – ויש לו ביסוס במעשי חקיקה של המדינה.

הבדואים כעם ילידי

כדאי לזכור: גם עמים ילידיים אחרים, הניצבים בפני מערכות משפט קולוניאליות ומנסים להוכיח את זכויותיהם, מפסידים שוב ושוב בבתי משפט. בתי המשפט של החברה השלטת מקשים עליהם להוכיח את זכויותיהם. וכשכבר הם מצליחים להוכיח אותן – האם יעזו בתי המשפט לעצור מדיניות התנחלות? הפתרון הוא בהכרה בעוול ההיסטורי שנעשה לבדואים – ובהכרה בזכויותיהם הקולקטיביות.

ג'יימס אנאיה

הבדואים הם עם ילידי. ב-22 באוגוסט 2011 הודיע פרופ' ג'יימס אנאיה, המופקד מטעם עצרת האו"ם לענייני זכויות האדם על נושא עמים ילידיים כי הוא דוחה את טענות ממשלת ישראל, שביקשה למנוע מן הבדואים הכרה כעם ילידי.

כעם ילידי זכאים הבדואים להגנה מיוחדת מפני נישול, גזלת קרקעותיהם והרס תרבותם. אנאיה גם הדגיש כי ההכרה בהם מחייבת הימנעות מדינת ישראל מהרס כפרים "בלתי-מוכרים" כלשהם עד למציאת פתרון מוסכם עם הקהילה הבדואית המבוסס על הכרה בזכויותיהם. יותר מכך: הדו"ח של אנאיה קבע גם כי מדינת ישראל מחויבת לאפשר לבדואים לחזור לאדמותיהם המסורתיות (סעיף 19). אנשי אלעראקיב חזרו לאדמתם. על ההכרה בבעלותם על אדמותיהם ועל זכותם לקיים את כפרם הם נאבקים.

בשעה שהחלטה זו ניתנה בבית המשפט, ממשיכים דחפורי הקק"ל לעבוד על אדמות אנשי אל-עראקיב, למשל על אדמות משפחת אבו-פריח, וממשלת ישראל החליטה על הקמת 10 יישובים חדשים בסביבות ערד במסגרת התוכנית לייהוד הנגב. וכוחות יס"ם הרסו, שוב, בפעם השלושים ואחת, את הסוכות באל-עראקיב.