קהל בכנס

בשבת, 7 במאי 2011 השתתפו כמאה וחמישים פעילות ופעילים מישראל ומספר מעט גדול יותר של פעילות ופעילים פלסטינים מחברון לכנס משותף שאורגן על-ידי תנועת התחברות-תראבוט, כוחות השמאל הפלסטיני בחברון – מפלגת העם, החזית העממית והחזית הדמוקרטית – והמרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית. בארץ המחסומים, בצל הדיכוי הצבאי וההתנחלות הנמשכת, נפגשו פעילות ופעילים משני צידי הקו הירוק כדי לדבר כשותפים למאבק, להציג עמדות ואסטרטגיות, לדבר על קשיים ואתגרים. הכנס הוא ציון דרך היסטורי בדרך לבניית שותפות במאבק העממי של שני העמים מול פוליטיקת הפחד והחשד של האליטה הישראלית וההפרדה הנבנית בתהליך הקולוניאלי.

שאלות

כ-300 חברות וחברים, פלסטינים וישראלים, יהודיות ופלסטיניות, השתתפו בכנס נרגשים ומלאי תקווה שיצליחו לשבור מחסומים של עשרות שנים ולפתוח דרך חדשה של דיון פוליטי בין שותפים. ידענו שיש עוד הרבה סוגיות שעלינו ללבן. ידענו שיהיו ויכוחים ואי הסכמות, אבל גם שלא באנו לנהל שיח של פוליטיקאים מעונבים וגם לא טקסי "הידברות" בין אליטות הנורמליזציה, בין השלטון הישראלי הכובש לבין אליטה פלסטינית שממשיכה לשתף פעולה עם הדיכוי. היה זה כנס של כמה דיאלוגים מורכבים המתנהלים בבת-אחת, לפעמים משולבים ולפעמים נפרדים: דיבור בין הפלסטינים לבין עצמם, בין הישראלים לבין עצמם, ובין פלסטינים וישראלים, וגם דיבור בין פלסטינים אזרחי ישראל לפלסטינים בחברון ובין פלסטינים אזרחי ישראל לבין יהודים ישראלים בני ובנות עדות שונות. במלים אחרות: הנחנו מאחורינו את החלוקה הנוקשה והטקסיות של כנסים רבים שהתקיימו בעבר, שמשתתפיהם היו יכולים לדבר רק אנגלית, כ"שפה נייטרלית" – כלומר זרה לכולנו – והיו מבוססים על חלוקה נוקשה של נושאי הדיון בין הצדדים. ידענו שעלינו להתאמץ כדי לאפשר דיון כן.

את הכנס בירכו בפתיחה מיכאל ורשבסקי מטעם המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, מושל חברון כאמל חמיד, בסאם אלצאלחי, מזכ"ל מפלגת העם הפלסטינית בשם כל כוחות השמאל הפלסטיני, וג'והינה סייפי בשם תנועת התחברות-תראבוט. ורשבסקי הציב את הכנס בהקשר נסיונותיהם של פעילות ופעילים ישראלים ופלסטינים לעמוד יחד נגד ההתנחלויות והכיבוש, ובסאם אלצאלחי הדגיש את החשיבות ההיסטורית של חזון המאבק המשותף של כוחות שמאל משני עברי הקו הירוק.

ג'והיינה סיפי

ג'והינה סיפי הודתה כי ההתרגשות מקשה עליה לשאת את דבריה; אני מדברת כאן, אמרה, כפלסטינית מעכו, כפעילת שמאל. לנו, הפלסטינים אזרחי ישראל, אמרה, יש תפקיד ייחודי כמיעוט לאומי הנאבק על זכויותיו במדינה מנשלת וכשותפים של הכוחות הפוליטיים הרדיקליים היהודים-ישראלים. ברור לנו שאנחנו פלסטינים. אני יודעת על מאבקכם כאן בחברון כנגד ההתנחלות והגזענות, וגם אצלנו בעכו מתקיים מאבק כנגד ניסיון לייהד את עכו. אני רוצה לומר לכם: לא נמכור את עכו, בשום מחיר. נישאר בעכו ולא נוותר!

המשורר והסופר אלמוג בהר, מיוזמי רוח ג'דידה | רוח חדשה, מכתבם הפתוח של צעירים מזרחיים בישראל לעמים הערביים הנאבקים לשחרור, הקריא מתוכו בערבית ועורר התרגשות גדולה. "אנו מאמינים," קרא אלמוג, "כי המאבק שלנו כמזרחים בישראל על זכויותינו הכלכליות, החברתיות והתרבותיות, מתבסס על ההבנה ששינוי פוליטי אינו יכול להישען על מעצמות המערב, אשר ניצלו את אזורנו ואת אזרחיו משך דורות ארוכים. שינוי חייב לנבוע מתוך דיאלוג פנים-אזורי, ומתוך חיבור למאבקים השונים המתנהלים כיום בארצות ערב, ובאופן ספציפי גם למאבקים של הפלסטינים אזרחי ישראל, לזכויות פוליטיות וכלכליות שוות בתוך מדינת ישראל ועצירת דחיקתם הגזענית, ושל הפלסטינים בגדה ובעזה, החיים תחת כיבוש צבאי, בתביעתם לסיום הכיבוש ולעצמאות."

על אסירים ומנושלים, מאבק הנשים והתפשטות העמותות

קהל

המושב הראשון של הכנס עסק בניתוח המצב הפוליטי העכשווי וסיכויי הפעולה. החוקר הפלסטיני טה נצאר ניתח את המצב הפוליטי בשטחים הכבושים בעקבות הסכם הפיוס בין החמאס והפת"ח שנחתם לאחרונה. בצד החיוב שבעצם ההסכם ביצירת אחדות פלסטינית שהיא הכרחית למאבק הלאומי הוא הצביע על בעיות קשות במימוש ההסכם, שלא ברור על איזה עקרונות הוא מתבסס. סוגיה מכרעת אחת היא המשך שיתוף הפעולה הבטחוני של הרשות הפלסטינית עם ישראל; בעיה קשה אחרת היא שחרור האסירים הפוליטיים הפלסטינים מכל הזרמים שחמאס מחזיק כלואים בעזה, ושחרורם של האסירים אנשי חמאס שהרשות מחזיקה בגדה המערבית. חררדו לייבנר, פעיל התחברות-תראבוט, הצביע על הסכנות והסיכויים במצב הקיים: בעקבות הכרזה על מדינה פלסטינית בספטמבר, אם תיאלץ לסגת משמעותית בגדה המערבית, עלולה למשל הקואליציה הימנית הישראלית לפעול נגד הפלסטינים אזרחי ישראל; מנגד היא עלולה לנסות לכפות בכוח סיפוח של גושי התנחלויות. אבל ניסיונה של האליטה הישראלית השלטת לעצב ולכפות מציאות קולוניאלית מסוג חדש נתקל בסתירות וקשיים: היא ניצבת מול התנגדות פלסטינית רחבה לכל "פיתרון" שאינו מבטיח עצמאות וריבונות של ממש, ונתקלת בסתירה קשה בין הנסיון לגייס את האזרחים הישראלים לפרויקט קולוניאלי המבטיח הנצחת הסכסוך - לבין המדיניות הניאו-ליברלית שלה, המפקירה את האוכלוסיות המופלות בישראל ומחלישה את נאמנותן למשטר. הסדק הזה שנפער במדיניות השליטים, הדגיש, מציב את האתגר הקשה והחשוב ביותר לפוליטיקה שמאלית בישראל.

המושב השני הוקדש למאבק העממי בשטחים הכבושים. עבד אלחלים דעאנה עסק במקומם של האסירים במאבקו של העם הפלסטיני. האסירים אינם קבוצה שולית בחברה הפלסטינית: החל משביתות הרעב הראשונות שלהם, ב-1969, הם הפכו למוקד הזדהות והובלה פוליטית. האסירים הפכו את בתי-הסוהר לבתי-ספר והובילו יוזמות פוליטיות חשובות. אי אפשר להבין את האינתיפאדה הראשונה ואת ההתארגנות העממית ללא התפקיד המוביל של האסירים. גם כעת ביצירת התשתית להסכם הפיוס הלאומי היה לאסירים תפקיד חלוצי.

עפאף ע'טאשה

עפאף ע'טאשה, נשיאת איגוד ועדי הנשים העובדות, דיברה על מקומן של הנשים במאבק הפלסטיני נגד הכיבוש. היא הסבירה שככל שהמאבק עממי יותר, אמרה, ככל שהוא מבליט את המרכיבים החברתיים - כפי שהיה באינתיפאדה הראשונה ובתחילת האינתיפאדה השנייה - כן גוברת פעילותן של הנשים בו; כאשר הוא הופך לעימות חמוש, הנשים נדחקות ויש נסיגה במעמדן. עפאף ביקרה את מגמת האנג'ואיזציה, הקמת ארגונים בלתי-ממשלתיים (NGOs) ועמותות וביסוס פעילות הנשים עליהן. תהליך זה התגבר בתקופת אוסלו וממשיך עד היום תוך התבססות על כספים אירופאים, והוא יוצר מסגרות נותנות שירותים צרים המביאות לדה-פוליטיזציה. היא קראה להתחדשות של ארגוני הנשים ולכניסה פעילה ומשמעותית של נשים לתוך המפלגות הפוליטיות ולעמדות השפעה בתוכן.

משה דיין בדרום ויאטנם

המושב השלישי התמקד בנסיונות שנצברו בהתנגדות העממית לכיבוש. השאם שרבאתי סקר את ההתנגדות ארוכת השנים להתנחלות בלב העיר חברון מאז 1968. המצב בחברון הוא ייחודי מבחינות רבות, שכן המתנחלים יצרו מובלעת מתרחבת בלב העיר, אותה הם הולכים ומרחיבים באמצעות אלימות וטרור יומיומיים. הוא הזכיר שהמתנחלים נכנסו לחברון ב-1968 מחופשים לתיירים, הזכיר השאם. "למרות התרחבות שטחי השליטה שלהם ולמרות הדיכוי, הם היו ונשארו תיירים וככאלה צפויים לעזוב את עירנו." גדי אלגזי, חבר הוועדה המתאמת הארצית של התחברות-תראבוט, התמקד בתהליך הנישול הקולוניאלי ובנסיונות לסכל אותו בפעולה ישירה. הוא סקר את המאבק להשבת תושבי סוסיא שגורשו מאדמתם בדרום הר חברון בספטמבר 2001, וקשר בינו לבין מאבקם של תושבי אל-עראקיב, שגורשו בתחילת שנות החמישים, לשוב לאדמתם ולמנוע מהקרן הקיימת לישראל לייער את אדמותיהם כדי להשתלט עליהן.

משה דיין בדרום ויאטנם

המושב האחרון של הכנס ניסה להעמיק הלאה את הדיון בדיון בבעיות המאבק המשותף נגד הכיבוש והגזענות. נסאר איברהים מהמרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית ואחד מחברי הוועדה המארגנת של הכנס, הסביר את ההתנגדות הפלסטינית לנורמליזציה של היחסים בין הכובשים והנכבשים. ה"נורמליזציה" ללא סיום הכיבוש, הסביר, נולדה במהלך שנות "תהליך השלום", והיה בה מרכיב מובהק של הערצת החזק – ה"נורמלי" הוא השלטון הישראלי, והיו שניסו לעצב בדמותו את החברה הפלסטינית. הכנס שלנו בחברון, אמר נסאר, שונה מכך לחלוטין: הוא אינו נורמליזציה של יחסים בין חברה כובשת לחברה נכבשת ואין עוסקים בו בהשגת פירורים מהצד החזק בתמורה לויתור על ההתנגדות לכיבוש. זהו כנס של שותפים לדרך, השותפים לרעיונות ולמאבק, המאמינים בשחרור ובשוויון.

יעל בן-יפת הובילה את הדיון למקומם של המזרחים, של יהודים שתרבותם יהודית-ערבית, בתוך חברה ישראלית, שהאליטה השלטת בה מנסה לעצב כמבצר אירופי העומד מול הערבים ומול המזרח הערבי. אפליית המזרחים אינה זמנית ומקרית: דחיקת הערביות מתוך החברה היהודית, אמרה, אינה משאירה למזרחים אלא מקום שולי. מאבק אנטי-קולוניאלי, אמרה, הוא לכן גם מאבק לדה-קולוניזציה של החברה הישראלית – מאבק נגד קולוניאליזם תרבותי, נישול ואפליה אתנית, ומכאן החשיבות העקרונית של חיבור בין מזרחים לבין הפלסטינים.

בסיום הכנס הוקרא גילוי-דעת משותף הצהרה של הכוחות הפוליטיים השותפים לארגונו, ובמרכזו המאבק המשותף וההתנגדות לכיבוש ולגזענות.

שאלות

הדברים שנישאו על-ידי הדוברות והדוברים במושבים היו רק חלק מהדיאלוג האינטנסיבי שהתנהל במהלך הכנס. משתתפות ומשתתפים מהקהל הציגו עשרות שאלות והערות, העלו נושאים חדשים והצביעו על נושאים חשובים שלא נדונו כלל. היה ברור, שהדיבור רק מתחיל – והיום הזה היה קצר מדי ובו בזמן עמוס מדי: מה חושבים הישראלים על זכות השיבה, ועל דרכי המאבק נגד הכיבוש? מה הם החששות והציפיות לקראת ספטמבר, מה מקום הנשים במאבק הפלסטיני? איך אפשר להתגבר על פוליטיקת הפחד בקרב היהודים בישראל? מה מידת ההפיכות של העובדות שהקולוניזציה יוצרת בשטח? מה היתה תרומת "הפנתרים השחורים" ומה מצב המאבק המזרחי בישראל? אלו השלכות יש להתקוממויות הדמוקרטיות במרחב הערבי על המאבק נגד הכיבוש ומה החשיבות של חרם וסנקציות בינלאומיות ועוד שאלות והערות ביקורתיות ליוו את כל הדיונים.

שאלות קשות בדיאלוג בין שותפים

חששות רבים קדמו לכנס. זהו ניסיון ראשון לאחר יותר משני עשורים. בשנות אוסלו כיסו דיבורים ריקים את תהליך ההתנחלות שהלך והתקדם, והדבר כרסם באמון הפלסטיני בקיומו של שמאל ישראלי הנחוש להיאבק בכיבוש. "הנורמליזציה" הוציאה שם רע מאוד לשותפות והוכחה כהבטחה ריקה בסתיו של שנת 2000. ברור היה שהניסיון של מאבק משותף שנצבר מאז סוף שנת 2000 בזירות פעולה שונות ברחבי השטחים הכבושים הוא שאיפשר לכולנו להתכנס ולדבר לא רק על מה שצריך לעשות, אלא גם על הקשיים שאיתם מתמודדים פעילות ופעילים בשמאל והחיים שאנחנו רוצים לחיות.

שאלות

הכנס התאפשר על בסיס הנכונות הפלסטינית לפתוח בדיון עם ישראלים הן על המאבק נגד הכיבוש והקולוניאליזם הישראלי, והן על סוגיות פנים-חברתיות, משני צידי הקו הירוק. זה לא מובן מאליו. מהצד הפלסטיני פירוש הדבר היה לדון – לא רק בפורום פנים-פלסטיני אלא יחד עם הפעילות והפעילים שהגיעו מישראל – על דרכי המאבק, על מקומן של הנשים, על תפקיד הרשות הפלסטינית, על בנייתה של האחדות הלאומית; מהצד הישראלי – לדון בדיכוי המופלים, המוחלשים והמנושלים בחברה הישראלית, יהודים ופלסטינים, בדיכוי המזרחים, במדיניות הניאו-ליברלית, בתפקיד הכפול של השמאל הישראלי הרדיקלי במאבק נגד הקולוניאליזם והדיכוי החברתי יחד עם הפלסטינים בשטחים הכבושים ובתוככי החברה הישראלית.

המרכיבים האלה של הכנס היו חיוניים להצלחתו: במקום "אנחנו" ו"הם" ברורים, ריבוי הדיאלוגים איפשר לפתוח את השאלות הקשות, על דיכוי חברתי ותרבותי, על הקשיים של כולנו – משני צידי הקו הירוק – להביא לשינוי חברתי ופוליטי. לדיאלוג אמיתי בין פעילות ופעילים חיונית תחושת הפתיחות, התחושה שאפשר לדבר על הכל, כאשר קיימת הסכמה רעיונית בסיסית ביחס להתנגדות לקולוניאליזם הישראלי, לאימפריאליזם ולדיכוי החברתי-מעמדי. שתי החברות מתמודדות עם הסוגיות הללו, ולשמאל הפלסטיני והישראלי יש תפקיד – ואתגר – לתת להן תשובות דרך העשייה בשטח, דרך המאבק העממי.

שאלות

ויש חידוש אחרון של הכנס ששווה להצביע עליו: הדיאלוג הישראלי–פלסטיני בין כוחות השמאל לא היה בכנס חברון דיאלוג בין אליטות אלא בין פעילים ופעילות חברתיים, בעלי גישה חברתית ועממית. בקרב היהודים, אולי בפעם הראשונה במפגשים עם פלסטינים, רוב הדוברים היו מזרחים.

ברור לכולנו, שיש הבדלים גדולים וחשובים בין שתי החברות, וההבדלים האלה קובעים את מיקוד הפעולה ואת דרכי המאבק הפוליטי-חברתי. כוחות השמאל הפלסטיני צריכים להתמודד עם כיבוש אכזרי הנמשך יותר מארבעים שנה, ועם רשות פלסטינית, המקבלת תכתיבים מישראל, אירופה וארה"ב ומצמיחה אליטה הנהנית מפירורי השותפות. כוחות השמאל הרדיקלי בתוך ישראל נאבקים בזירה גזענית, קולוניאליסטית, וניאו-ליברלית, שבה התלות החברתית, האפליה והדיכוי הלאומי והאתני שלובים אלה באלה ומפוררים את המנושלים והמופלים, מעצימים ביניהם דירוגים פנימיים של דיכוי ואפליה, מעודדים אותם להיבדל זה מזה ומקשים עליהם לפעול יחד.

אבל השוני הזה בין הקשרי המאבק וצורותיו אינו אומר שאין שותפות. שתי החברות, שתי מציאויות החיים, שזורות זו בזו ומשפיעות אחת על השנייה. השותפות במאבק הוא מרכיב חיוני בפיתוח אסטרטגיות פוליטיות נגדיות.

אנחנו, נשות ואנשי התחברות-תראבוט, לא המצאנו את הצורך בשותפות. פעילות ופעילים מסורים בונים שותפות כזו בזירות המאבק עצמן זה עשרות שנים, חלקנו כבר צברנו ניסיון משמעותי, יש שעושים זאת כעת – בבילעין, בשייח' ג'ראח, בסילואן, בדרום הר חברון, בעיר חברון עצמה, ובעשרות התארגנויות סולידריות. אולם מעבר לשותפות המקומית, הבונה אמון ומבקשת להתמודד עם הנישול כאן ועכשיו, היה קיים כל הזמן הצורך במענה רעיוני ופוליטי אלטרנטיבי, מענה המנוסח מתוך המאבקים המשותפים ומתוך הניסיון המצטבר תוך כדי התמודדות עם השאלות שבמחלוקת. הכנס בחברון הוא צעד ראשון בדרך ארוכה שיש לנו ללכת ביחד. זו לא משימה קלה. אנחנו נרגשים וגאים לתרום לה. להתראות בפעולות ובכנסים הבאים!