כאשר פרץ גל ההתקוממות המלווה בדקירות, רצח והרג, לא הייתי בארץ. ידעתי שביתי בוער אבל בחרתי לעצום עיניים, לא לשמוע ולברוח עד כמה שיכולתי. פחדתי לחזור. נוכחתי לדעת שנפשי עוד לא מוכנה להתמודד עם רגשות של יגון וכאב, של רצח ושל הרג. רציתי כמה ימים של שקט ושל שלווה, שבהם לא איאלץ לפגוש את המציאות הכואבת שבה אני חיה ביום יום.
אבל חזרתי, הרי אין מנוס. אי אפשר לברוח לעד. ניחמתי את עצמי, בכך שזכיתי לכמה ימים של שקט, פריבילגיה שרוב הפלסטינים לא זוכים לה. חזרתי לבית הבוער, לחדשות ולידיעות. בבית אי אפשר לברוח ואי אפשר לעצום עיניים. המציאות מחייבת אותך לשמוע ולראות.
בימים אלו אני מרגישה שהמילים איבדו את המשמעות שלהן. באילו מילים ובאיזה שפה אפשר לתאר את הזוועה, הצער, היגון, הרצח וההרג? אילו מילים ואיזה שפה יוכלו לתאר את ריח הדם ברוח הנושבת בסתיו האפור והקודר?
מדברים על המהומות ועל ההסלמה כמין דבר חדש, שאינו חלק משיגרת חיינו. אבל הרצח וההרג של הפלסטינים לא נפסק אף יום. כמעט בכל יום יש הרוג. ובכל זאת בימים אלו יש הסלמה, ויש סכנה. אף אחד מאתנו אינו חסין מפגיעה, יהודים וערבים דוקרים ונדקרים. אבל רק ערבים נורים למוות, כאשר הם דוקרים או נחשדים שזו כוונתם. גם זה לא חדש, את הערבי הפלסטיני צריך להרוג, צריך לרצוח, כי הוא מהווה סכנה. אבל זו הסלמה שמביאה לאובדן התקווה שביום מן הימים המדיניות של המדינה יכולה להיות צודקת במידה שווה כלפי פלסטינים ויהודים.
אני מסתכלת על שמות וגילאי הנרצחים בעשרה הימים האחרונים. מוהנד, פאדי, אמג'ד, ת'איר, עבד אלרחמן, חד'יפה, ויסאם, מוחמד, אחמד, איסחאק, שאדי, אחמד, עבד, מחמד, עדנאן, זיאד וג'יהאד – צעירים בשנות העשרים לחייהם. נערים צעירים היו כאשר חוסר האונים השתלט על ליבם ונשמתם. הם חיים תחת כיבוש, מצור, עוני ומחסור. הצעירים הפלסטינים תחת הכיבוש אינם חיים את חיי שאר הצעירים בישראל או בעולם. הם חיים מציאות ללא שמחה וללא תקווה. צעירים אחרים בגיל הזה נוסעים, מטיילים, מסתקרנים, מתנסים וחוקרים את החיים. בחורים צעירים בשנות העשרים לחייהם לא היו רוצים לראות את המוות כאפשרות היחידה לחירות. הם רצו לחלום, לממש את חירותם ולתכנן את העתיד שלהם.
הנוער שמתקומם היום בגדה המערבית הכבושה אינו נוער שוליים ואינו נוער בסיכון, הוא נוער שאין לו תקווה. הוא נוער שלא חי את החיים. הוא נוער שלא נחשף לדברים הכי פשוטים והכי טריביאליים עבור רוב הצעירים בני גילם בישראל ובעולם. הצעירים שמתקוממים היום הם צעירים שרוצים לחיות כמו בני אדם. הם רוצים לחיות חיים חופשיים ללא צל הכיבוש. הרבה חשבו שהצעירים של היום עסוקים בנרגילות, ברשתות החברתיות, הופעות ואולי מוזיקה. אולי חשבו שאין ביכולתו של הנוער הפלסטיני להתקומם ולמחות על אי הצדק. אבל בכל פעם מחדש הפלסטינים מוכיחים לעולם כולו שהם לא מוכנים לקבל את הכיבוש, לא מוכנים לקבל את החיים בצל הדיכוי ובצל ההשפלה של הכובש. הפלסטינים ממשיכים לצעוק לכל העולם הערבי והבינלאומי, שזכותם לחלום ולהיות.
בעולם הטיפולי הגדרת הבעיה ואבחנה מדויקת היא עיקר התהליך הטיפולי. תהליך טיפול אפקטיבי לא יכול להתרחש ללא הגדרה נכונה ומדויקת. לכן חשוב לא להתבלבל: מה שמתרחש היום אינו הבעיה העיקרית. מה שקורה היום הוא תוצאה – תוצאה של הכיבוש, תוצאה של מפעל ההתנחלויות בגדה, של נישול אדמות, של מעצרים ודיכוי, של רצח והרג קודמים.
כאדם, כפלסטינית וכמטפלת אני יכולה לדמיין את חוסר האונים, חוסר התקווה, העלבון, הייאוש והדיכאון שיכולים לפקוד את נפשו של אדם שחי את חייו בצל מחסור ובצל הדיכוי. אי אפשר לקחת מאדם את חירותו ואת כל מה שיש לו ולבקש ממנו לקבל זאת בברכה, ללא התנגדות והתקוממות.
ככל שממשלת ישראל תמשיך במדיניות שלה, ככל שה"טיפול" בבעיות יהיה הוא-עצמו הבעיה – המשך הכיבוש והנישול – החיים של כולנו יהיו עטופים בפחד, בחוסר אמון ובחוסר תקווה, ומה שקורה היום ומוגדר כהסלמה יהיה השיגרה של חיי כולנו בישראל, בגדה ובעזה.
צילום: יותם רונן \ אקטיבסטילס