יש דברים שאסור לשכוח, במיוחד לא לדמוקרטיות הגאות, המערביות. ב-17 באוקטובר ימלאו 50 שנה לטבח שעשתה משטרת פריס במאות מפגינים, ברובם אלג'יראים, שצעדו ברחובות פריס בהפגנת הזדהות שקטה עם מאבק העם האלג'יראי לעצמאות. צרפת 1961: חילונית, דמוקרטית וקולוניאלית.
בחודשים שלפני כן הסלים המאבק בין הפל"ן (FLN), חזית השחרור האלג'יראית, לבין צרפת. הפל"ן חזר להתנקש בחייהם של שוטרים צרפתים. המשטרה הצרפתית ערכה פשיטות על שכונות אלג'יראיות בפריס ועצרה מי שנראה כאלג'יראי – ובכללם גם מהגרים ספרדים ואיטלקים, מרוקאים, טוניסאים... חלקם הושלכו למי נהר הסן אזוקים.
ב-5 באוקטובר הטיל מפקד המשטרה של פריס, מוריס פפון, עוצר סלקטיבי: על אלג'יראים או אנשים ממוצא אלג'יראי נאסר לצאת לרחוב בין 20:30 בערב ל-5:30 בבוקר. מבין כ-350,000 אלג'יראים שחיו אז בצרפת, חיו כ-150,000 באזור פריס. אלג'יראים פעילי חזית השחרור האלג'יראית הודיעו על כוונתם להפגין נגד העוצר הגזעני. פפון גייס מולם יותר מ-10,000 שוטרים ואנשי כוחות הבטחון וחסם את הכניסות לפריס, את תחנות המטרו והרכבות. 11,000 איש נעצרו "מעצר מונע". בין 3,000 ל-4,000 איש הצליחו להשתתף בהפגנה.
פפון הורה לשוטרים לנהוג במפגינים באופן "חתרני" והבטיח להם חסינות מלאה. השוטרים דחקו מפגינים לעבר גדת נהר הסן; עשרות הושלכו למים מן הגשרים, לאחר שהוכו עד אובדן הכרה. היו מפגינים שנהרגו בחצר מטה המשטרה בפריס, לאחר שנעצרו והובלו באוטובוסים. השוטרים שהשתתפו ברצח המאורגן הסירו לפני כן את תגי הזיהוי שלהם. רבים מן ההרוגים הוכרזו רשמית כ"נעדרים". מספר הקורבנות שנוי במחלוקת עד היום. מעריכים שנהרגו בין 100 ל-200 איש, אולי יותר. משך 4 ימים היכו השוטרים במפגינים העצורים.
הטבח הושכח. עתוני צרפת התנהגו יפה: הם הפיצו את הגירסה הרשמית השקרית, ששניים, אולי 5 אנשים נהרגו. הטלויזיה הצרפתית לא הראתה את האירוע. העיתונות הבריטית והאמריקאית - שלא היתה נתונה למגבלות הצנזור הצרפתי - הפיצה ביודעין את הגירסה השקרית, כדי לא לגרום נזק פוליטי למשטר הגנרל דה-גול. וההשכחה בצרפת נמשכה: אפילו בשנת 1996 החרימו שוטרים צרפתים את גליון כתב העת האלג'ירי "ליברטה" שדיווח על הטבח. בכלל: בשנות הששים, וגם בשנות השבעים, עוד אסור היה להזכיר שפפון הוא פושע מלחמה, משתף פעולה שסייע לנאצים ברציחתם של אלף יהודים לפחות בזמן הכיבוש הגרמני. לאחר המלחמה פפון קיבל את חסות המימסד הצרפתי. הוא לא היה היחיד בין אנשי האליטה הצרפתית, פקידים ומפקדים בכירים במשטר משתפי הפעולה של וישי, שזכו לחסינות מלאה לאחר המלחמה.
פפון הביא לפריס הרבה נסיון וידע: לפני שהפך מפקד משטרת פריס, פפון שירת כמפקד משטרה בכיר באלג'יריה עצמה והיה אחראי שם להקמת מחנות מעצר מיוחדים, לעינויים ולהוצאות להורג ללא משפט.
רק ב-1998 הועמד פפון לדין כמשתף פעולה עם הגרמנים. הוא מעולם לא הועמד לדין על הטבח באלג'יראים.
על משתפי פעולה ולוחמי חופש
שום דבר לא פשוט בסיטואציה קולוניאלית, ואין קולוניאליזם בלי משתפי פעולה: בביצוע הטבח - כמו גם בעינויי פעילים ומעצרים שריותיים - התבלטו באכזריותן יחידות עזר מיוחדות של המשטרה (FPA), כוח שהוקם במיוחד לשם דיכוי המאבק האלג'יראי בצרפת. מפקד הכוח היה צרפתי, רוב השוטרים – מוסלמים אלג'יראים.
ויש צד נוסף לסיפור: הפל"ן, תנועת השחרור הלאומי האלג'יראית, מימנה את מאבק השחרור באלג'יריה בעזרת תרומות - בין 5% ל-9% מן ההכנסה - שניגבו ממאות אלפי עובדות ועובדים אלג'יראים בצרפת. ככה נבנה מאבק שחרור. הבעיה הלוגיסטית הקשה היתה, איך להעביר כמויות כספים עצומות בחשאי, לא דרך המערכת הבנקאית.
אנרי קוריאל
לכך דאגו "נושאי המזוודות" – חברי רשת של פעילות ופעילים צרפתים אנטי-קולוניאליים, שפעלו בהנחייתם של פרנסיס ז'נסון ואנרי קוריאל, מצרי-יהודי-קומוניסט וגולה ממולדתו מצרים. "נושאי המזוודות" הצרפתים היו אוספים את הכסף שהצטבר אצל הפעילים האלג'יראים – ומבריחים אותו במזוודות ליעדו.
פרנסיס ז'נסון הגיע לשיבה טובה ונפטר בשנת 2009. אנרי קוריאל, שעשה, בשקט, עוד הרבה דברים חשובים מאין כמותם בחייו, ביניהם באיפשור הדיאלוג בין פעילי שלום בישראל לבין אש"ף בשנות השבעים - נרצח ב-1978. אלמונים התנקשו בחייו – ככל הנראה בשל תרומתו למאבק האנטי-קולוניאלי לשחרור אלג'יריה. יש מי שלא שוכח.
"כאן מטביעים אלג'יראים"
כאן מטביעים אלג'ירים
ההשכחה הרשמית של הטבח לא הצליחה למחוק אותו מן הזכרון. בתחילת נובמבר 1961, כשבועיים לאחר הטבח, הצליחו כמה פעילים אמיצים לרשום גראפיטו על רציף מלאקה (quai Malaquais) בפריס. הם כתבו: "כאן מטביעים אלג'ירים". פעיל קומוניסט, רכוב על אופניים, הצליח להגיע למקום, שהיה מוקף שוטרים, ולצלם את הכתובת.
כשהחל המאבק הציבורי בפריס, בסוף שנות התשעים, יותר משלושים וחמש שנים לאחר הטבח, לחקור אותו, לזכור אותו, לחפש את האשמים – הפכה הכתובת הישנה, שנמחקה בקפדנות, לסמל המאבק.
בתמונה מחזיק אותו ז'אן-מישל מנז'ן, אחד מהפעילים בחבורה שציירה אותו.
- סרט תיעודי מצוין, של הבמאית יסמינה עאדי, עם עדויות הניצולות והניצולים (צרפתית בלבד):
- מאמר מעולה של שני היסטוריונים צרפתים, יאן פוטן וונסן למיר, שחקרו את הסיפור שמאחורי הכתובת – ושל התיעוד שלה (צרפתית בלבד... אבל עליו הסתמכנו כאן. תודה ליאן ולוונסן!)