מהי תוכנית פראוור ולמה חייבים להתנגד לה?

לתוכנית פראוור שלושה מרכיבים: עקירה, נישול והתיישבות. התוכנית נקראת התוכנית "להסדרת התישבות הבדואים" אך בעצם מבקשת לעקור אלפים מיישוביהם; כפרים קיימים אמורים להימחק כליל. אם יתבצע, יהיה זה מהלך העקירה המקיף ביותר של אזרחים ואזרחיות ערבים בתחומי הקו הירוק מאז 1948.

המרכיב השני של התוכנית הוא נישול: לא הפקעה של אדמות באמצעות צווים אלא חיסול חד-צדדי של תביעות הבעלות של הבדואים על אדמותיהם באמצעות חקיקה. החוק כופה על האזרחים הערבים בנגב הליך מפלה ומזורז לקבלת פיצויים מוקטנים על חלק קטן מאדמותיהם, תוך עקיפת בתי-משפט והתעלמות מחוקים קיימים. גזל הקרקעות שבו מדובר גדול פי כמה וכמה מהפקעת אדמות הגליל, שהביאה למחאות יום האדמה ב-1976. זהו מהלך נישול עצום נגד האוכלוסיה המוחלשת והמופלית ביותר בישראל.

אבל חוק העקירה והנישול הוא חלק ממהלך גדול יותר, מתוכנית התיישבות – לא התפתחות הנגב על בסיס זכויותיהם ושאיפותיהם של כל תושביו, יהודים וערבים, אלא ייהוד הנגב. הסדרת יחסי הבעלות בקרקע וחיסול תביעותיהם של התושבים הילידיים נועדו ליצור "לוח חלק" להתנחלויות, שחלקן מיועדות במכוון ל"אוכלוסיות חזקות".

לחוק פראוור-בגין יש אם כן שני מרכיבים עיקריים, שחשוב להבדיל ביניהם: האחד – הבעלות על אדמות – הוא נושא מורכב, שאינו מוכר לרוב אזרחי ישראל היהודים, שמעולם לא היו בעלים של קרקעות. המרכיב השני – "ריכוז" האוכלוסיה הבדואית ופינוי כפרים "בלתי-מוכרים" – אפוף ערפל מכוון. שני הנושאים – עקירת כפרים ונישול מאדמות – קשורים זה בזה, אבל קל להתבלבל ביניהם. נתחיל בכפרים הלא-מוכרים, נעבור לשאלת הקרקעות ונסביר בסיום, מדוע מדובר לדעתנו בחוק דיקטטורי וגזעני, שאפשר וצריך להתייצב מולו.

1. למה היא נקראת "תוכנית פראוור-בגין"?

התוכנית הוכנה ללא כל דיון ציבורי על-ידי צוות בראשות אהוד פראוור מהמועצה לביטחון לאומי. הציבור הבדואי לא השתתף בהכנתה ודיוניה היו סודיים.

לציבור הרחב הוצגה התוכנית כיישום מסקנות ועדה בראשות השופט גולדברג, שדנה בשאלת הקרקעות בנגב בשנת 2008. לאמיתו של דבר, אהוד פראוור ועמיתתו לירית סרפוס מהמועצה לבטחון לאומי כבר הציגו את עיקריה שנתיים לפני כן, בינואר 2006:[1] כבר אז דובר על עקירת עשרות אלפי בדואים מיישוביהם ואכיפת ה"פיתרון" באמצעות מדיניות נוקשה.

לאחר שהושלמה כבר התוכנית, נשלח השר בני בגין לרכך את התנגדות האזרחים הערבים על-ידי המתקת מרכיבים משניים של התוכנית. עכשיו מנסים לנצל את הרוב העצום של גוש הימין בכנסת כדי לאכוף את התוכנית באמצעות חקיקה.

2. האם ידוע כמה כפרים בדואים יפונו?

בניגוד למסקנות ועדת גולדברג, חוק פראוור אינו מציע להכיר בכפרים הבדואים ה"בלתי מוכרים". התוכנית היא לגרום לתושביהם לעקור לעיירות הקיימות או לרכז כמה יישובים קיימים ביישוב אחד.

למרות שהחוק כבר פורסם ועבר בכנסת בקריאה ראשונה, מרכיבים חשובים שלו נשמרים בסוד; בחוק נאמר, שידונו בהמשך בוועדות. לכן אין בשלב זה רשימה של הכפרים הבדואים בנגב המיועדים להריסה. לפי פרסומים בעיתונות מדובר על עקירת בין 30,000 ל-40,000 בני-אדם,[2] אבל המספר יכול להיות גדול בהרבה, כיוון שלפי תוכנית-האב לאזור באר-שבע, כפרים בדואים רבים לא יזכו להכרה.

ערפול כזה הוא הכרחי כדי למנוע התארגנות אזרחית נגד התוכנית, בשעה שבפועל כבר עוסקים בהקמת המינהל שיבצע אותה ויישומה כבר החל.

בשלב זה (אוגוסט 2013) אפשר להציע רק מפה משוערת של הכפרים המיועדים לפינוי, ששירטט הגיאוגרף פרופ' אורן יפתחאל על סמך המידע הנגיש כעת:

3. מה הם "כפרים בלתי-מוכרים"?

הכפרים הבדואים שהשלטונות מסרבים להכיר בהם לא צצו בשנים האחרונות. רובם המכריע קיים עוד מלפני קום המדינה, בעוד שכמה מהם קמו כתוצאה מכך שהמדינה יישבה בדואים במקום לאחר שעקרה אותם ממקום מושבם המקורי (למשל הכפר עתיר-אום חיראן).

בנגב קיימים 47 כפרים בדואים; 10 מתוכם קיבלו הכרה בשנים האחרונות (אך אין פירוש הדבר שהם זוכים לשירותים הולמים!) וב-37 כפרים עדיין מסרבת המדינה להכיר. חיים בהם למעלה מ-80,000 נפש (מתוך כלל אוכלוסיית הנגב הערבית, המונה כ-200,000 נפש). מדינת ישראל היא זו שהופכת אותם ליישובים "לא-מוכרים, בכך שסירבה להכיר בקיומם. יש לסירוב הזה שתי תוצאות עיקריות:

◄ המבנים הקיימים בכפרים "בלתי-מוכרים" אינם יכולים לקבל אישורי בנייה ויושביהם חיים תחת איום מתמיד של הריסה. אלפי בתים ללא אישורי בנייה הם לא תוצר של סירוב התושבים להסדיר את הבנייה אלא של סירוב המדינה לאפשר להם לבנות באופן חוקי. הסירוב להכיר בכפרים הוא זה שמייצר את "אי-החוקיות", שמאפשרת להרוס בתים. בתנאים כאלה הריסת בתים – החרבת תשתית הקיום של משפחות – היא פשע מאורגן.

◄ כיוון שהכפרים אינם מוכרים רשמית, אין בהם שירותים ציבוריים חיוניים: חשמל, בריאות, מים, תברואה. המדינה אפילו לא אוספת נתונים ביחס לשיעורי התחלואה בהם. תנאי החיים האיומים בכפרים הבלתי-מוכרים הם לא תאונה, ואפילו לא סתם ביטוי להזנחה ואפליה: הם מדיניות שיטתית שנועדה להמאיס על תושביהם את החיים על אדמתם, לגרום להם לעזוב את הכפר ולאפשר לשלטונות להשתלט על אדמותיהם. כך למשל סירבה המדינה לחבר לחשמל את ביתה של ילדה חולת סרטן מכפר בלתי-מוכר. באי כוחה המדינה הסבירו לבג"ץ, שבכפרים הבלתי-מוכרים "ישנם חולים נוספים שחיבור לחשמל עשוי להקל על מצבם", ואם ייעתר בית הדין לבקשת משפחת הילדה לחבר אותה לחשמל, לא יהיה מנוס מלחבר גם אותם.

4. למה הבדואים לא עוברים לעיירות?

7 העיירות הבדואיות הקיימות, שהוקמו מאז שלהי שנות הששים של המאה הקודמת, לא מימשו את שאיפות אזרחי הנגב הערבים לקיום מכובד ולא הבטיחו גישה שווה למשאבים ולפרנסה. הן מספקות כוח-אדם זול לסביבתן, סובלות מאבטלה עמוקה ויצרו כיסים של מצוקה. ההבטחות שהמעבר לעיירות יאפשר קיום מכובד התגלו כמסך עשן. המטרה העיקרית של ריכוז הבדואים בעיירות היתה לנתק אותם מאדמותיהם, לרכז אותם בשטח קטן של הנגב ולהפוך אותם לכוח-אדם חסר משאבים להתפתחות עצמאית. כיום שטח כל העיירות, בהן מתגוררים למעלה מ-120,00 נפש, קטן יותר משטח 59 "חוות בודדים", שנבנו עבור מקורבים בעשרים השנים האחרונות.

אזרחי הנגב הערבים דורשים לפיכך את הזכות הבסיסית לבחור באופן דמוקרטי את אורח חייהם, להחליט בעצמם בין התישבות כפרית לעירונית, לשמור על תרבותם ועל מעט הקרקעות שנשארו בידיהם. המודרניזציה שמציעה המדינה היא נישול עטוף בנייר צלופן. זכותם של האזרחיות והאזרחים – ובמיוחד של בניו ובנותיו של מיעוט לאומי מופלה – לעצב בעצמם את עתידם ואת נתיב ההתפתחות המתאים להם.

5. האם זה לא הגיוני מבחינה סביבתית להמעיט את מספר הכפרים הבדואים הקטנים ?

האמת היא, שהכפרים הבדואים אינם כה קטנים: מספר התושבים הממוצע בכפרים הערבים ה"בלתי-מוכרים" בנפת באר-שבע (1740 נפש) גדול פי שלושה ממספר התושבים הממוצע ביישובים יהודיים כפריים שבאזור (309 נפש).[3] יותר מכך: מאז 1997 הוקמו בנגב 59 "חוות בודדים": משפחות בודדות של מקורבים קיבלו אדמות מן המדינה וסיוע תשתיתי ממוסדותיה ומקק"ל תוך התעלמות מכל שיקול של צדק חלוקתי ושמירת הסביבה. רוב החוות נבנו באופן בלתי-חוקי ללא אישורי בנייה וללא תוכניות מיתאר תקפות. כל חוות הבודדים הוכשרו בדיעבד באמצעות חקיקה ביולי 2010.[4] האם יש אפליה ברורה מזו?

הדרישה הפשוטה היא לפיכך להכיר בכל הכפרים הבלתי-מוכרים, להשוות את מעמדם לזה של ישובים יהודיים, ולהקים בהם תשתיות חינוך, בריאות ועבודה הולמות. אין התפתחות בלי שוויון.

◄ קראו את תוכנית האב להכרה בכפרים הבלתי-מוכרים שהוכנה על-ידי עמותת "במקום" והמועצה האזורית של הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב.

6. על כמה אדמות תובעים ערביי הנגב בעלות?

כיום מונים הבדואים שליש מתושבי הנגב (200,00 נפש מתוך כ-600,000 נפש). תביעות הבעלות שלהם  נוגעות ל-5.4% משטחו (כ-700,000 דונם).

יש הערכות שונות ביחס לכמות האדמה שבה החזיקו הבדואים ואותה עיבדו לפני קום המדינה: הן נעות בין 1.7 מיליון דונם (לפי הערכת אברהם גרנובסקי, ראש קק"ל בתקופה האמורה) ל-2-3 מיליון דונם לפי מקורות בריטיים והערכותיהם של חוקרים.[5]

גם אם מתעלמים מן העובדה, שלפני קום המדינה היו הבדואים הרוב המוחלט של תושבי הנגב, ברור שכמעט כל אדמותיהם כבר נלקחו, והם נאבקים זה שנים על הכרה בבעלותם על המעט שבמעט שנותר להם.

מבחינה זו הבדואים דומים לאוכלוסיות ילידיות בעולם, שמדינות מתיישבים מסרבות להכיר בזכויותיהם בתואנות שונות. ועדת האו"ם הכירה במעמדם של הבדואים בישראל כקבוצה ילידית המופלית באופן שיטתי על-ידי מדיניות שלטונית וחוקים המתעלמים ממסורותיה המשפטיות והתרבותיות.[6] במקרים כאלה נדרשת הכרה בזכויות הבעלות הקולקטיביות של הקבוצה כולה ולא רק של יחידים המתקשים להוכיח את תביעותיהם. לפיכך קראה גם ועדת האו"ם לשלטונות ישראל לעצור לחלוטין את הריסת הבתים והכפרים הבדואים ולהיכנס למשא-ומתן הוגן עם ערביי הנגב על תביעותיהם.[7]

7. אם האדמות כבר נלקחו – איך זה שעדיין יש עימות בשאלת הבעלות עליהן?

משך שנים חיכו אזרחי הנגב הערבים להסדרת תביעות הבעלות שלהם על אדמות. רק בשנות הששים אפשרה להם המדינה להגיש תביעות בעלות מסודרות. כ-3,650 תביעות הוגשו – ובמענה לכך הקפיאה המדינה את הדיון בהן, ורק כמה מאות תביעות כאלה נדונו והוסדרו. השאלה נדחתה – והיא נמצא עדיין על סדר היום.

למדינה אין קושי לזכות בבתי-המשפט ולהביס תביעות בדואים לבעלות על קרקע. ואכן, החל מסביבות שנת אלפיים החלה המדינה להגיש תביעות בעלות נגדיות ולנצח בעימותים משפטיים. זה לא מפתיע: מאז 1948 יצרו השלטונות מערכת חוקים, שאפשרה לגזול את הקרקעות בקלות, ואימצה השקפה משפטית, שמכחישה את עצם האפשרות של הרוב המוחלט של הבדואים להחזיק בקרקע.[8] הכלל הוא: אין לכם קרקע, ומה שיש לכם – כבר לקחנו מזמן. זוהי מדיניות של סירוב להכיר, הכחשה של זכויות בעלות והתשה של הבדואים התובעים את זכויותיהם.

מדוע אם כך נשארה שאלת הבעלות פתוחה? משתי סיבות: ראשית, למרות שבידיהם הכוח לנשל, ידעו השלטונות, שנישול גמור ורשמי של כל הבדואים מאדמותיהם תוך ניצול עוצמת המדינה מולם יהיה מעשה עוול זועק כל-כך, ששום חוק לא יוכל להסתיר זאת. שנית, משום שחלק ניכר מן הבדואים נאחזו בעקשנות באדמותיהם וסירבו לעזוב אותן גם במחיר חיי מצוקה קשים בכפרים "בלתי-מוכרים". זה כוחם של המוחלשים והמופלים. יש גבול לעוצמת המדינה וה"מוסדות המיישבים": הם לא הצליחו לעקור את הבדואים לגמרי – ולא הצליחו ליישב במקומם מתיישבים חדשים. תורו של הנגב הגיע רק בעשרים השנים האחרונות, עם הפיתוח הכלכלי המואץ בישראל והתמעטות משאבי הקרקע. מאמץ ההתנחלות בנגב הוא הצד השני של מהלך העקירה והנישול של הבדואים.

מדיניות ההכחשה של זכויות הבדואים נמשכת בחוק פראוור: נקודת המוצא שלו היא שאין לבדואים זכויות בעלות בקרקע. כך החליטה ממשלת נתניהו.[9] כל מי שייכנס להליך מול המדינה – לא מול בית-משפט אלא מול ועדה מיוחדת, שבה יהיה רק בדואי אחד שימונה על-ידי ראש הממשלה – יהיה חייב לוותר על תביעתו לבעלות. מה שיקבל הוא פיצויים לפנים משורת הדין – לא הכרה אמיתית בזכויות, ובלי לערער בשום אופן על תוקפם של מעשי הגזל שנעשו בעבר.

◄ קראו כאן: מה עושים כשאין מתיישבים? עצי קק"ל בפעולה

8. איך עובד חוק פראוור?

החוק גדוש פרטים טכניים המובנים לעורכי-דין מומחים. אבל אפשר בהחלט להבין את העקרון: הוא בנוי כמעין באופן כזה, שבפני הבדואים התובעים את זכויותיהם לאדמה יעמדו שתי ברירות: או שיקבלו הליך מפלה ובלתי-הוגן ויקבלו מעט-שבמעט ממה שמגיע להם – או שיאבדו לחלוטין את זכויותיהם. לכאורה יכולים התובעים הבדואים לקבל עד 62.5% מהקרקעות עליהם הם תובעים בעלות. בפועל מבטיח החוק שהדבר לא יתרחש.

◄ קראו כאן בקיצור: המרכיבים העיקריים של חוק פראוור

◄אין הכרה – מדיניות ההכחשה נמשכת

החוק מדגיש, כי אינו מבטא הכרה בזכויות הבעלות של הבדואים אלא הוא בגדר מעשה חסד בלבד מצד השלטון: מי שמבקש פיצוי כספי או קרקע מוותר על טענתו לבעלות "אמיתית" כדי להיכנס להליך של קבלת פיצויים.

◄הליך שתוצאותיו ידועות מראש

לא מדובר בהליך פתוח: כבר במהלך הכנת החוק סוכם מראש, מה הסכום המרבי של תביעות בדואיות לבעלות על קרקע שבהן יכירו. בתחילה דובר על כ-200,000 דונם – פחות משליש התביעות הקיימות;[10] לאחר סבב משא-ומתן עם גורמי ימין קיצוני, הובהר שיכירו לכל היותר על בעלות בדואית על 100,000 דונם.[11] תוצאותיו של ההליך ידועות אם כן לפני שהחל.

◄פסילת אמצעי ההוכחה של הבדואים

רוב האדמה בנגב מעולם לא נרשמה באופן מסודר. לפי החוק, בהליך בירור תביעות הבעלות נפסלים מראש כמעט כל אמצעי ההוכחה של הבדואים, כאלה המעוגנים בקהילה ובהיסטוריה שלה כגון מסמכים המעידים ששילמו מס על הקרקע שברשותם, מסמכי רכישה ומכירה של אדמות וחוות-דעת היסטוריות ואנתרופולוגיות. הראיות הקובעות היחידות הן צילומי אויר של המדינה וחוות דעת של מומחה המפרש אותן (סעיף 45 בהצעת החוק).

◄נישול הבדואים מאדמותיהם והכשרת הגזל

החוק קובע, כי תנאי מוקדם להכרה בבעלותו של בדואי בקרקע הוא שהוא מחזיק בה בפועל. פירוש הדבר, שבדואים עקורים, שגורשו או הועברו ממקום מושבם (כפי שאכן נעשה לרוב תושבי הנגב הערבים שהועברו בכפייה ממקומם לאחר קום המדינה), ולא יכלו מאז לעבד את קרקעותיהם ולשבת בהן – ינושלו מאדמתם ויהיו זכאים לפיצוי כספי בלבד.

יותר מכך: אם הקרקע שאזרחים בדואים טוענים לבעלות עליה, הוחזקה בשלוש השנים שלפני הגשת התביעה על-ידי המדינה, קרן קיימת לישראל או רשות הפיתוח – לא יוכלו האזרחים בדואים לתבוע עליה פיצויים (סעיף 45). פירוש הדבר, שמעשי השתלטות וגזילה בפועל על-ידי המוסדות המיישבים או רשויות המדינה מקבלים הכשר. תפיסת קרקע על-ידי המדינה או קק"ל, גם של קרקע השייכת לבדואים מדורי דורות – הופכת במחי יד לבעלות מוכרת המאפשרת לנשל בדואים מאדמתם.

◄צמצום מעגל הבדואים הרשאים לתבוע בעלות

כדי להבטיח מראש את תוצאות ההליך, צומצם מראש מעגל התובעים: לא כל האזרחים הערבים התובעים בעלות על אדמות יכולים להגיש בקשה לפיצויים (כפי שהמליץ עדיין השופט גולדברג) אלא רק מי שהגיש תביעת בעלות בין 1971 ל-1979. מי שהגיש תביעות לפני כן או אחרי כן, אפילו אם הוכחות הבעלות שבידיו מצוינות - מנושל אוטומטית.

◄התניית הפיצוי בהסכמה לעקירה

קבלת הפיצוי מותנית בוויתור על זכויות בקרקע ובהסכמה לעבור ליישוב מוכר (סעיף 63). אין כמובן כל קשר בין מקום מגוריו של אדם לבין תביעת הבעלות שלו על רכוש כלשהו. התנאי חושף את מטרת החוק: לחייב אנשים להתפנות "מרצונם" על-ידי לחץ מדינתי.

◄כללים דרקוניים ביחס לכמות הקרקע שניתן לקבל ומיקומה

תובעים בדואים יוכלו לקבל פיצוי מקסימלי של 62.5% מאדמותיהם, רק אם לפחות מחצית הקרקע הנתבעת נכללת בהליך. אם למשל 45% מהיורשים נכנסים להליך לפי חוק פראוור – יוכל לקבל לא יותר מ-20% מהקרקע שהם תובעים, והשאר כפיצוי כספי בלבד.

◄במקום הכרה בבעלות על האדמות מציעים "קרקע חלופית"

לפי החוק לא יקבלו אנשים בהכרח את אדמתם שלהם, זו שהם תובעים עליה בעלות – אלא קרקע אחרת, חלופית. איזו קרקע יכולים התובעים לקבל? מיקומה מסור לשיקול דעתה של המדינה בלבד, וזו העדיפה עד היום לא להכיר באדמתם של התובעים אלא להציע להם קרקע חלופית במיקום אחר – למשל מיקום גרוע יותר מבחינת איכות הקרקע והאקלים, או כזה ששייך בעצם לבדואים אחרים. הרעיון: תוכל לקבל מעט "קרקע חלופית", אם תשלב בריסוק הקהילה ופילוגה מבפנים. את אדמתך שלך - לא תוכל לקבל.

◄לחצים וסנקציות לערבים בלבד

החוק כולל סידרת סנקציות שנועדו ללחוץ על אזרחים בדואים להיכנס להליך. לשם כך נקבע, שככל שאזרח נכנס להליך מאוחר יותר – כן יקטנו הפיצויים להם יהיה זכאי, בלי קשר לזכויות הבעלות שלו. יותר מכך: מי שמסרב להיכנס להליך, אפילו אם תוכח בעלותו על הקרקע – יאבד אוטומטית את הבעלות עליה ויוכל רק לקבל פיצויים (סעיף 67א). בדומה לכך, מי שמסרב להיכנס להליך ותובע בעלות על קרקע שעליו הוא יושב – מינהל מקרקעי ישראל יכול להוציא באופן חד-צדדי צו לפינויו מן האדמה (סעיף 69). סמכותם של בתי-משפט למנוע פינוי כזה מוגבלת במפורש בחוק לנימוקים טכניים בלבד (סעיף 69(ז1)). בסיום התקופה בת חמש השנים שרק בה יפעל החוק, מחכה איום: מה שלא הוסדר יירשם כאדמת מדינה (סעיף 66).

◄השעיית תוקפם של חוקים וזכויות ביחס מיעוט לאומי

כדי להאיץ את ההליך, החוק קובע שחוקים קיימים – כגון חוק הירושה – אינם תקפים לצורך ההליך. אדם יכול למשל להיכנס להליך מכוח תביעתו לרשת אדמה, בלי להוכיח, שהוא אכן יורש לגיטימי המחזיק צו ירושה – ועדיין לקבל פיצוי מטעם המדינה. המטרה היא ליצור פיתוי אצל מי שאין בידו ירושה מוכרת להיכנס להליך ולהבטיח לעצמו פיצוי על חשבון זכויות שאר חברי המשפחה. באופן כזה יחריפו הסכסוכים במשפחות, ומי שסירב להיכנס להליך ימצא עצמו מנושל מזכויותיו.

הוראות חוק התכנון והבנייה אינן חלות על בדואים לפי חוק פראוור: על אף האמור בחוק התכנון והבניה, אפשר למשל להרוס בתים ללא צו הריסה (סעיף 69(ד)).

גם הוראות חוק המקרקעין מופרות על-ידי חוק פראוור: לא על-פי חוק המקרקעין, אם פלש אדם לקרקע ושהה בה יותר מ-30 יום, חייבות הרשויות לבקש את פינויו ("סילוק יד"), והנתבע יכול להשיב לה ולנמק את עמדתו בפני בית-משפט. זוהי הגנה חיונית של האזרחים מפני שרירות לב שלטונית. על-פי חוק פראוור, כלל זה של חוק המקרקעין אינו בתוקף: השלטונות יכולים לפנות ללא צו בית-משפט, ואילו האנשים עצמם שפונו יכולים לאחר מכן לפנות לבית המשפט. (על הגבלת הפניה לבתי המשפט ראו גם כאן).

9. למה אנחנו אומרים שזה חוק גזעני?

◄ כי מדובר בחוק מיוחד לערבים בלבד: לפי חוק פראוור יקומו ועדות מיוחדות לטיפול בתביעות הבעלות שלהם, תוך עקיפת בתי המשפט – הערכאה שאליה אמורים אזרחים לפנות. החוק קובע, כי במסגרת הטיפול בתביעות הבעלות שלהם לא יחולו חוקים קיימים (כמו חוק הירושה, חוק המקרקעין). זה לא חוק אחד לכולם – זה חוק מיוחד ומפלה לבדואים.

◄ הרקע לחוק הוא הסתה גזענית המציגה אזרחים כאויבים: נתניהו תיאר את ריבוי הבדואים בנגב כסכנה לריבונות המדינה; עבור פראוור ואחרים ילדים בדואים הם בעיה, הם "פצצה דמוגרפית", ודוברי הימין מתארים את ערביי הנגב – תושביו הילידיים של האזור – כפולשים.

◄ תחום-מושב לבדואים: לפי סעיף 53ב להצעת החוק, אזרחי ישראל ממוצא מסוים – ערביי הנגב – יוכלו לקבל פיצויים בקרקע רק בתחום מוגבל מראש. האדמות שיוכלו לקבל תמורת הקרקעות שנגזלו מהם חייבות להימצא בצפון הנגב, בתחום מוגדר, החופף פחות או יותר את אזור השמורה ("הסייג") שבו רוכזו בכפייה לאחר 1948 ושאליו הוגבלו לפי הוראות המושל הצבאי. זוהי אפליה גזענית.

◄ לפי החלטת הממשלה, עם אימוץ מתווה פראוור לא יתאפשר יישוב בדואי ממערב לכביש מס' 40 פרט למתחם משולש צפון רהט ומרחב ביר הדאג'.[12] פירוש הדבר: באזור נרחב בתחומי המדינה – המחצית המערבית של הנגב – אסור לאזרחים ערבים לשבת. זוהי תקנה הראויה למשטר אפרטהייד.

10. למה אתם אומרים שזה חוק דיקטטורי?

◄ ביצוע החוק מופקד לא בידי אחד המשרדים החברתיים או הכלכליים אלא בידי משרד ראש הממשלה – כאילו מדובר בעניין בטחוני. האחראי על מטה היישום הוא אלוף במילואים, ובראש אגף התכנון עומדת לירית סרפוס מהמועצה לבטחון לאומי. ההליך כולו מוכפף במישרין לראש הממשלה, המוסמך לעשות כרצונו, למשל למנות בעצמו את הבדואי היחיד שיהיה חבר בוועדה שתקבע את הפיצויים ("ועדת התמורות"; סעיף 11).

◄ זהו חוק שמבטא את "דוקטרינת ההלם": הוא נועד להאיץ את ההליך על-ידי פגיעה בתושבים. מי שלא ייכנס להליך ההסדר בזמן – יקבל פחות פיצויים, יהיו זכויותיו אשר יהיו. הוא קובע שלאחר 3 שנים כל תביעות הבעלות על קרקע שעדיין לא בוררו יסתיימו בהעברה חד-צדדית של האדמה לרשות המדינה.

◄ החוק פוגע בזכותם הבסיסית של אזרחים בדואים לפנות לבתי-משפט, לערער על קביעות הוועדה ולזכות בהליך הוגן וקובע, שאם יפנו לבית משפט לערער על פינויים – לא יוכל ערעור כזה לעכב את הפינוי אלא ב-7 ימים לכל היותר (סעיף 69(ז2)).

◄ למרות שהחוק מסדיר יחסים כלכליים, הוא כולל מרכיבי ענישה פלילית: מי שייאחז באדמתו ויסרב לפנותה צפוי לשנתיים שנתיים (סעיף 71).

◄ סודיות אופפת את התהליך כולו: החוק מאפשר לשמור בסוד את ההסדרים, שאליהם תגיע הוועדה המחליטה על פיצויים (סעיף 18ג). את ישום החוק מקדמים כבר עכשיו בסודי-סודות כמבצע צבאי: משרדי תכנון, שביקשו להשתתף במכרז לביצועה, נדרשו לחתום על התחייבות לשמירת סודיות הקובעת, שהפרת חובת הסודיות תיחשב לעבירה על בטחון המדינה.[13]

האם אפשר לעצור את תוכנית פראוור?

כאשר נושלו מעט האזרחים הבדואים שנשארו בישראל מרוב אדמותיהם בתחילת שנות החמישים, כמעט שלא דווח הדבר בעיתונות. נאסר עליהם לצאת מן השמורה שבה רוכזו בכפייה על-ידי הממשל הצבאי (אזור ה"סייג" בצפון הנגב), נמנעה מהם גישה לסיוע משפטי, והם נותרו מבודדים חברתית ופוליטית.

כאשר בשנות השמונים נושלו אלפי בדואים מאדמתם וגורשו (למשל מתל מלחתה, עליו הוקם בסיס נבטים) במהלך העברת בסיסי צה"ל מסיני לנגב לאחר חתימת הסכמי השלום עם מצרים, נותרה המחאה הציבורית מוגבלת בהיקפה.

הפעם לא יעבור הגזל בשתיקה. עתה מגיע מהלך הנישול האחרון, ויוזמיו מקווים לפתור את "בעיית הבדואים" באופן חד-צדדי, אחת ולתמיד תוך שלוש שנים. אפשר לעצור אותם. ערביי הנגב, מיעוט מוחלש ומבודד, הצליחו לעמוד בעקשנות משך עשרות שנים מול גירוש, אפליה, גזל ודיכוי. המדינה אינה כל-יכולה. יש גבול לגזל.