להרחיב את החזית?

בימים האחרונים יש התרוצצות בקרב השמאל היהודי בישראל. מנהיגת מרצ הנוכחית, ממש כמו קודמיה בתפקיד מאז שנת 2000, מביעה קולות ייאוש ואובדן דרך. זה כבר קרה לרבות ורבים בהנהגת מרצ, ולא במקרה. מאז אוקטובר 2000, שבו נקברו ציפיות שלום-אוסלו תחת גופות, הדי פיצוצים, דחפורים וגדרות הפרדה, אין עוד ממשות פוליטית לתוכנית השלום שקידמה מרצ. להזכירכם מדובר היה בפשרה דה-לוקס, שלום תמורת אי-ויתור של האליטות הוותיקות ורוב שכבות הביניים בישראל על רוב נכסיהן. "פשרה" כזאת הפכה לבלתי אפשרית, וניסיונות החייאתה מביילין, דרך "יוזמת ז'נווה" ועד גלאון הפכו ליותר ויותר פאתטיים.

אין בדברי שמחה לאיד. גם אם לא הייתי שותף לתמיכה בפשרה דה-לוקס, שמרצ וחלקים ממפלגת העבודה ניסו להשיג, אין בדברי שמחה, משום שהחלופה לדרך האשלייתית הזו, שאותה אנחנו חיים מאז, היתה רוויה בשפיכות דמים, הרס, סבל וייאוש. אבל שלום האליטות הפך למשהו לחלוטין לא ממשי, ועמו דעכה מרצ – ומכאן הייאוש והעייפות של מנהיגיה.

כעת יש כאלה, ובהם מיעוט בתוך חד"ש, שמבקשים לבחון את האפשרות להושיט יד למרצ, לפני שחלקים ממנה ייספגו במחנה הציוני ואחרים ייעלמו מהבימה הפרלמנטרית. הם אומרים שצריך להרחיב את החזית, לפתוח אותה לעוד כוחות מתקדמים יהודים, וזה נשמע מעניין ואפילו חיובי. אבל לפני שמציעים להרחיב את החזית, כדאי לבחון את מצבה. חד"ש אינה מפלגה אלא חזית, כלומר ברית בין גופים מפלגתיים והרבה אנשים עצמאיים. יותר נכון: חזית בתוך חזית פרלמנטרית –הרשימה המשותפת.

הרשימה המשותפת היא אולי ההתפתחות החיובית ביותר בבחירות האחרונות – ברית אלקטורלית של כל הכוחות המייצגים בכנסת את האוכלוסייה הערבית בישראל. הרשימה המשותפת היא בגדר הצלחה גדולה. היא אפשרה לקבוצת המיעוט המדוכאת והמודרת ביותר בחברה הישראלית לחזק את הייצוג שלה, להחזיר לעצמה חלק מהביטחון העצמי, להשיג ייצוג פלורליסטי תוך שמירה על אחדות והפניית עיקר האנרגיות נגד השלטון ונגד סוכניו ולא במאבק פנימי בין הקולות הנאמנים לאוכלוסייה הזאת. הרשימה המשותפת היא כבר חזית רחבה. כל הצעה להרחבת החזית צריכה לצאת מנקודת מוצא של הרחבת החזית הקיימת – ולא של הרחבה לצורך הצרה.

מרצ היא תנועה ציונית. לא מדובר רק בכינוי אידיאולוגי, שכל אחד רשאי לפרש כרצונו באופן שיאפשר לנציגים הפוליטיים של האוכלוסייה הערבית לספוג כביטוי של רצון טוב. מרצ שותפה בקרן הקיימת לישראל ובסוכנות היהודית – שני מוסדות יהודיים "טהורים לעד", שהינם מוסדות רבי עוצמה המעצבים באופן גזעני את הסדר הכלכלי-חברתי בישראל ואת ההיררכיה בין אזרחיה. לכן מרצ לא רלבנטית לחזית אחת יחד עם נציגי האוכלוסייה הערבית בישראל. האם פלגים או רסיסים ממרצ יכולים לבוא בחשבון להרחבת חזית כזאת? אולי, אך גם כאן עמדתם כלפי הציונות תהיה השאלה המכרעת.

ושוב: לא מדובר רק בשאלת הגדרה עצמית אידיאולוגית או פסיכולוגית ("אני ציוני בנוסח אחד העם", או בנוסח שהמצאתי לעצמי) אלא בשייכות ארגונית ובעמדה קונקרטית בשאלות יסוד. דוגמא? העמדה בשאלת הסדרי קרקעות הקיבוצים והגבולות המוניציפליים. הנה שאלה מעשית חשובה ביותר ורבת משמעות הן עבור האוכלוסייה הערבית בישראל והן עבור תושבי עיירות הפיתוח ברחבי הארץ. מדובר בדרישה לחלוקה מחדש של העושר שצברו מגזרים בחברה היהודית – בסיועם הישיר של מוסדות התנועה הציונית – הן באמצעות שוד הנכסים הפלסטינים והן באמצעות ניצול והפליית מזרחים ודחיקתם לשוליים. העמדה בשאלה זו לא פחות חשובה מהתנגדות לכיבוש והתנחלויות.

הכי מרגיז ומגוחך להיתקל בטענות, כאילו יש לשקול ברית עם מרצ או מי מרכיביה משום שכדי להשיג שינוי חברתי יש צורך בברית מדוכאים רחבה ככל האפשר, שתכלול גם אוכלוסיות יהודיות מדוכאות – כאילו תוספת אנשי מרצ תביא לחד"ש ולרשימה המשותפת יהודים מאוכלוסיות הנמצאות תחת דיכוי. מרצ לא מייצגת אוכלוסיות מדוכאות ומנושלות בישראל; במקרה הטוב היא מגלה חמלה ומעט הזדהות כלפיהם, במקרה הרע היא מבטאת התנשאות מקוממת. ומרצ נמצאת עם המוחלשים, כל עוד לא מדובר בשינוי סדרי עולם שיפגעו בפריבילגיות של רוב חבריה. חישבו על שני מוקדים חשובים של תומכי מרצ: הקיבוצים והאוניברסיטאות. מ לא נוקטת עמדה כנגד הניצול הקיים בהן וכנגד מנגנוני הסלקציה החברתית הדכאנית של המוסדות האלה. הסלקטורים המושמצים בכניסה למועדוני לילה הם ילדים הגונים וגמישים לעומת מנגנוני הסלקציה שפועלים בקיבוצים, ביישובים הקהילתיים למיניהם, באקדמיה ובמערכת המשפט. אז לא: ברית מדוכאים עתידית בודאי לא תיבנה עם מרצ.

עם מי כן? ברית מדוכאים היא אכן אופק ראוי לפעולה פוליטית עכשווית, שמאלית באמת, שמאלית-עממית ולא אליטיסטית. ברית מדוכאים צריכה להיבנות קודם כל על ידי פעילים ופעילות מקרב המדוכאים עצמם. לא מתווכים פוליטיים מקרב שכבות הביניים האשכנזיות – ואני כולל בזה את עצמי וחלק מחבריי הפוליטיים – הם שיבנו ברית כזאת. הרשימה המשותפת היא ביטוי לייצוג של חלק ניכר מהאליטות הפוליטיות שצמחו מתוך האוכלוסייה הערבית. לרוב האוכלוסיות המדוכאות אחרות בישראל אין עדיין כיום אליטות פוליטיות כאלה – אלא כל היותר אליטות מוכפפות: אליטות שמעדיפות את ברית הממסד מעמדת כפיפות (ראו מקרה ש"ס) או פוליטיקאיות שמייצגות שכבות מצוקה בתוך מפלגות הממסד עצמו. אבל לכל האוכלוסיות תחת דיכוי יש בהחלט פעילים ופעילות, אינטלקטואלים ומנהיגות מקומיות ומגזריות, אשר עשויות להפוך למנהיגות פוליטית עממית ושעמם\ן תוכל לקום ברית מדוכאים, שתשנה את החברה בישראל. הנהגות של הציבורים המדוכאים יצטרכו לסכם ביניהם את התנאים אם וכאשר יחליטו לכונן ברית.

להרחיב את החזית? כן, אבל בכיוון הזה – ובלי לוותר לרגע על הרשימה המשותפת.