בול פגיעה

מצד אחד התרפקות על פנטזיה של עבר יצרני, שוויוני, פמיניסטי, משוחרר וחופשי והתעלמות מאי-השוויון, השוביניזם, הדיכוי והנישול שהיו חלק בלתי נפרד מעבר זה, ומצד שני המשך ההתעללות והחלשת המוחלשים. רשימה על זיכרון ודמיון

עיתון הארץ בישר על סערה קטנה בשירות הבולאי. יהודית איילון מקיבוץ מעגן מיכאל שלחה לבקשת השירות תמונה ממכון איילון, שהיה המפעל הראשון לייצור נשק ממנו צמחה לימים התעשייה הצבאית, כדי להדפיסה על בול שיציין "100 שנים לתעשיות בישראל". בתמונה שאיילון סיפקה מופיעות חלוצות במכנסיים קצרים, והיא נפסלה כדי שלא לפגוע ברגשות הציבור החרדי.

מה שבאמת מעניין אינו המידע שבידיעה, אלא דווקא רחשי הלב של המגיבים. כמעט כל הטוקבקים רואים בתמונת החלוצה החילונית ליד המכונה עדות היסטורית שאין לוותר עליה. "הבנות האלה הקימו את המדינה המדינה שעשרות-אלפי המשתמטות הדתיות חיות בה", קובע טוקבקיסט מס' 5, ולמגיב מס' 6 התמונה מזכירה את "הערכים המקוריים של המדינה: שיוויון סוציאלי ומגדרי, חילוניות, עבודה יצרנית, יהדות בפרשנות חקלאית מודרנית ללא כפייה".

לפני שנתהה על פרץ רגשות המגיבים בעיתון לאנשים חושבים, יש לאמר בפשטות: השירות הבולאי צודק. הדואר הוא גוף ציבורי שמשרת "לקוחות שבויים". לקונה הבולים אין יכולת בחירה בין בולים, ואין סיבה שהמדינה תאלץ אותו לראות תמונה שלא לרוחו. אגב, פרט למי שנפגע מהמכנסיים הקצרים יש בערך ל-20% מלקוחות הדואר קרובי משפחה שהנשק שהעלמות הקורנות ייצרו שימש לגירושם מבתיהם. אם השירות הבולאי הוא עסק שכולנו לקוחותיו כי אז הרעיון של מוצר שמקושט באופן הפוגע ב40% מהלקוחות אינו סביר בעליל.

אבל מהו הדבר שמשלהב את להטם של אנשים חילונים ונאורים בעיני עצמם לדחוף מתחת לאפם של האחרים את הראיה המכרעת לנחיתותם? בעוד שעיריית נצרת עילית מניפה דגלי ענק מול תושביה הערבים כדי שלא ישכחו לרגע את חזון ייהוד הגליל, קורא "הארץ" צנוע ומסתפק בתמונה מיניאטורית כדי להגיד לחרדי המדומיין שרק רוצה להדביק בול להזמנת בן הדוד לחתונת הנכדה: תראה אותנו – יצרנים, חרוצים, חופשיים ושוויוניים. מאה שנות התעשייה מגולמות בתמונה של עובדות כפיים אשכנזיות-חילוניות אידיאליסטיות.

אלא שיהודית איילון עצמה בילתה רק פרק קצרצר מחייה כפועלת תעשייה, ו"הפועל החלוץ" אינו מייצג אלא הרף עין זניח במשכו ובמשקלו בפעילות הכלכלית במאה השנים האחרונות. עובדות אלה לא מוזכרות בכתבה או בטוקבקים. למעשה, אם נרצה לייצג פועלת אופיינית לתעשייה הישראלית, נניח בנקודת האמצע של מאה השנים המיתולוגיות, הרי היא תהיה אשה מזרחית בלבוש מכסה יותר, והמכונה האופיינית שלידה היא עומדת תייצר טקסטיל או מזון ולא כדורי רובה. אף על פי כן, לא הייתה זו גמלאית של כיתן או של אתא שקיבלה בקשה לתמונה מהשירות הבולאי.

כמו כן, כדאי לזכור שמכון איילון הפך זמן קצר אחרי התצלום ההירואי לתעשייה הצבאית הישראלית שנוהלה לאורך השנים על ידי 13 מנהלים גברים. כך גם רשימת בעלי התפקידים העכשוויים בקיבוצה של יהודית איילון מגלה חלוקה סטריאוטיפית למדי. הגברים ממלאים את תפקידי מזכיר הקיבוץ, מרכז המשק, הגזבר ויו"ר המועצה הכלכלית, בעוד שנשים מאיישות את ועדות החינוך, התקשורת ואת מחלקת הנהלת החשבונות. מכנסיים קצרים טובים מסתבר להרגזת חרדים, אבל אינם מבטיחים פמיניזם.

כך, אפשר ללמוד הרבה מהתמונה הקטנה שתעוטר בקרוב בשוליים משוננים ובגב דביק, אבל אפשר ללמוד לא פחות ממי ששוחרי "ארץ ישראל היפה" לא יקדישו לה ולו טוקבק נרגש אחד. כלומר לא רק מהבול אלא גם מהפגיעה.

* * *

הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער
או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער (אלכסנדר פן, וידוי)

מזה כשנה וחצי אני פעיל בצוות הדיור הציבורי, ותיבת המייל שלי מוצפת בהודעות של עמיתיי לצוות. כל הודעה חדשה נשמעת כחבטת גרזן בעץ: משפחה נזרקת לרחוב, קשישים מוצאים עצמם חסרי בית, אנשים שהתעללות משרד השיכון והחברות המשכנות מביאה אותם לנסיונות התאבדות. מקרה חירום מוביל לפעולה – הפגנה, קמפיין מכתבים או עוד מאבק משפטי הרואי שסופו הפסד ידוע מראש או במקרה הטוב דחייה של רוע הגזירה בכמה חודשים.

אבל הטור הזה לא יעסוק בניתוח כללי אלא במקרה יחיד ומייצג של אילנה, אשה שלא תופיע על אף בול למרות שעבדה רוב חייה קשה לא פחות מהפועלות שבתמונת המחלוקת. אילנה לא זוכה אפילו לחסדו של גרזן. התמוטטות מערך הדיור הציבורי בישראל יחד עם כלל מערכות התמיכה החברתית מקרבת את קצה לאט "בעינוי ובצער".

תרגיל קצרצר בדמיון מודרך: דמייני שאת חיה בקשר זוגי אלים וחונק. עכשיו דמייני שסוף סוף התגרשת ואת רוצה לבנות מחדש את חייך. כעת, הוסיפי ודמייני שאת נאלצת להמשיך לחיות עם הגרוש באותה דירה צפופה. לא ימים או שבועות אלא במשך שנים ארוכות, את חייבת להמשיך לסבול הצקות יומיומיות, גידופים ואיומים. מי שהצליחה עד כאן, תוכל אולי להבין את מצוקתה של אילנה.

אילנה היא סבתא חד-הורית המגדלת כמשמורנית יחידה את נכדה, כיום בן 10, מינקותו. בשנת 2007 התגרשה מבעלה, אך נאלצה להמשיך ולחיות איתו בדירת עמידר שהוקצבה עבורו, שכן אין לה פתרון דיור אחר. האווירה בבית הפכה בלתי אפשרית, אלימה ופוגענית לילד. אבל כמו אצל כל אם חד-הורית חסרת דיור, מצוקה אצל הילד אינה מעוררת דחף לסיוע, אלא דווקא רצון עז להוציא אותו מהבית. בן לילה, משתבעה דיור ציבורי לעצמה, הפכה אילנה שהספיקה לגדל ילדים מינקות לבגרות ל"חסרת כישורי הורות". היא נאלצה להיטלטל עם הילד מפנימייה מרוחקת אחת לאחרת ולענות לבית המשפט למשפחה על סדרה של תביעות להוצאה דחופה של הילד מהבית. "הקטין", על פי התביעה, "גר בבית עם מבוגרים לא מתפקדים. הוא מפנים מודלים שאחרי זה האישיות שלו מתעצבת וקשה לעזור לו" (העילגות במקור). כדי לשפר את "עיצוב האישיות" נבדק אם ניתן לשלוח אותו למוסד בו אמור היה לשהות עם 25 נערים שכולם מבוגרים ממנו, ואחר כך לפנימייה בערד שאליה אף אחד מקרוביו לא יוכל להגיע לבקרו. מבחינת הרשויות, הכל בא בחשבון חוץ מקורת גג לילד ולסבתו.

ביולי אובחן אצל אילנה סרטן. מאז היא נאלצת להתמודד עם תופעות לוואי קשות של הטיפולים הכימותרפיים. מתברר כי תרופות להקלה על ייסורים אלו אינן מכוסות בביטוח הרגיל ואין לה יכולת לממן ביטוח פלטינום, ובו בזמן לסעוד את הגרוש שלה שמצבו מידרדר עד כדי אי-יכולת לשמור על היגיינה אישית. הדירה מוזנחת, לא מאוווררת דיה והמצב התברואי מחפיר. בשל הטיפולים הכימותרפיים מערכת החיסון של אילנה ירודה והשהייה בבית בתנאים אלו מסכנת אותה. את מקומן של מערכות התמיכה הממוסדות אמורות לתפוס עמותות פרטיות. אבל באורח פרדוקסלי אפילו תמיכה וליווי שנותנות אגודות כמו "1 מ-9" נמנעים מאילנה, שכן המתנדבות יודעות להתמודד רק עם מצוקות של חולות שהמחלה היא בעייתן היחידה.

בימים אלו מגישה אילנה בקשה לדירה ציבורית. הסיכויים נמוכים שכן הקריטריונים הפכו מסתם קשים לכמעט בלתי אפשריים. מה שחד-הורית לילד אחד יכולה לצפות לו הוא סיוע זעום בשכר דירה. אילנה, שמתקיימת מקצבת נכות ו"קצבת ילד נטוש" ושקועה בחובות, לא תוכל למעשה לנצל סיוע זה.

עוד דרך ארוכה למאבק עד שתפציע ההבנה כי הפתרון למחסור בדירות ציבוריות הוא הגדלת מספרן ולא פינוי של דיירים ותיקים. מי שבכל זאת מעוניינת להיות שותפה למאבק שהשירות הבולאי אף פעם לא ינציח מוזמנת ליצור קשר עם צוות הדיור הציבורי.

פורסם לראשונה באתר העוקץ