איך מדווחים בתקשורת על מאבק הבדואים על זכויותיהם? בואו נעקוב בתשומת לב אחר כתבה אחת.
בכתבה ששודרה ביום שני, ה-23.8 בערוץ 2, למדנו שהשטח של הכפר אל עראקיב היה ריק עד לשנת 1999, כאשר חבורת בעלי הון מרהט וכפר קאסם החליטו להביא כמה גנרטורים ומיכלי מים ולהשתלט על אדמות מדינה.
בפתיחה של הכתבה אנו מכינים את עצמנו לוויכוח בין שני צדדים:
"כבר חודש נמשכת ההתגוששות... התושבים בונים, השוטרים הורסים, וחוזר חלילה... המדינה טוענת בתוקף בגיבוי בית המשפט שהתושבים פולשים לקרקעות מדינה לא להם. גם אם זה נכון, ....הסיפור הזה מאיים להצית תבערה של ממש." (יונית לוי)
רוב הצופים רגילים לראות במגישי החדשות גורמים אינפורמטיביים בלבד, ולא צד בעל אינטרס. יונית לוי מחזקת את התחושה שאנו הולכים לצפות בוויכוח בין שני צדדים שיוצגו בצורה שווה, באמצעות המילים "המדינה טוענת" ו"גם אם זה נכון". אך הכתבה תראה צד אחד בוויכוח באופן כמעט בלעדי.
בפתיחה, המגישה לא מזכירה כלל את טענות הבדואים אלא את טענות המדינה בלבד. טענות הבדואים יוצגו בהמשך הכתבה, אך בצורה מצומצמת מאוד. האמירה הממסגרת את הכתבה, שטענות המדינה מגובות על-ידי בית המשפט, אינה רק בגדר הסתרת עובדות או טשטושן, אלא שקר, לא פחות, כפי שאסביר בהמשך.
לאחר פתיחה זו, המכינה אותנו להמשך, אנו צופים בכתבה, אשר, למרות שכביכול הוצגו בה שני הצדדים, הקריינים והעורכים יחדיו יוצרים בה תמונה מוטה, ומי שאינו בקיא בנבכי הסיפור לא יכול להבין את המשפט היחיד בכתבה שנאמר על ידי נציג הבדואים, לאחר הריאיון עם נציג מינהל מקרקעי ישראל:
"חבר'ה, התצ"א [תצלום האוויר] מוכיחה שמ-1999 לא היה פה אף אחד" (שלמה ציזר, מינהל מקרקעי ישראל)
למעשה, המשפט שהיה נכון לאמרו הוא "התצ"א מראה שבשנים שקדמו ל-1999 לא היה כאן אף אחד". ד"ר עוואד אבו-פריח, דובר ועד הפעולה של הכפר אל-עראקיב, מתחיל להסביר – אך הוא נקטע במהירות, לפני שהצופים מבינים ולו חלק מהפרשה:
"יש לי צילום אוויר, ב-49, שאני נמצא פה, ב-49. יש לי צילום אוויר ב-51, שאני נמצא פה. ב-52 הצבא העביר את האנשים, ניקה את השטח לגמרי בכוח הממשל הצבאי." (ד"ר עוואד אבו פריח)
מגדיל לעשות הקריין, חיים ריבלין, אשר מציין את שתי העובדות האלה ברצף, כאילו אין קשר סיבתי בין השתיים:
"שטח המריבה הופקע ע"י המדינה בשנות החמישים. תצלומי אוויר שמצויים בידי מינהל מקרקעי ישראל מראים שעד שנת 1999 היה השטח ריק ממבנים." (חיים ריבלין)
השטח אכן היה ריק בשנים שקדמו ל-1999. כפי שחיים ריבלין וד"ר אבו-פריח מזכירים ברמז, על השטח, שנמצא בתוך איזור הסייג בו רוכזו כל הכפרים הבדואים החל משנות ה-50, חיו אבותיהם של תושבי אל-עראקיב במשך דורות רבים. בשנת 1952 הם פונו, בטענה שהשטח נדרש לאימונים צבאיים, ושיינתן להם לשוב לאחר חצי שנה. לאחר דחיות חוזרות ונשנות נאמר להם שלא יוכלו לחזור ושהקרקע הופקעה ע"י המדינה. חלקם הועבר לעיירה חורה, חלקם רכש בתים בעיירה רהט ובכפר קאסם וחלקם התגורר בוואדי פוח'ארי הסמוך לכפר אלעראקיב.
בשנת 1969 נכתבה פקודת הסדר מקרקעין שבעקבותיה משרד המשפטים פרסם מפה המפרטת אזורים בנגב בהם יכולים הבדואים לתבוע חזרה את אדמותיהם. בשנת 1975 ישבה ועדת אלבק וקבעה, שלא יינתן לבדואים לתבוע את אדמותיהם, אולם בדואים שכבר החלו בהליכי התביעה יוכלו לקבל אחוזים משווי אדמתם בתמורה למעבר לאחת משבע העיירות המיועדות להם. בעקבות שתי החלטות אלה, החלו הבדואים תושבי אל-עראקיב לתבוע חזרה את אדמות הכפר, אולם רוב המשפטים נמשכים עד היום. בשנות ה-90 המדינה החכירה את השטח כולו לקק"ל, שהחלה במבצע ייעור בשנת 1999. תושבי אל עראקיב שהבינו שברגע שהשטח ייוער לא יוכלו לשוב לאדמתם, גם אם יזכו במשפט, שבו למקום והחלו לבנות את בתיהם.
"המדינה טוענת בתוקף בגיבוי בית המשפט שהתושבים פולשים לקרקעות מדינה לא להם." (יונית לוי)
כוחות המשטרה בהריסה החמישית של אל עראקיב
כאמור, בית המשפט אשר נדרש להכריע בעניין בעלותם של תושבי אל עראקיב על הקרקע – האם מדובר באדמות מדינה או באדמות פרטיות של הבדואים – הכריע בשמונה מקרים שמדובר באדמות מדינה ושמונת המבנים קיבלו צווי הריסה. ייתר התיקים טרם הוכרעו. ב-27 ביולי הגיעו לכפר נציגי מינהל מקרקעי ישראל, כוחות משטרה וצבא הגנה לישראל, והרסו את כל הבתים בכפר, לא רק את אלו אשר עבורם הוצאו צווי הריסה. הריסת הבתים שלהם לא הוצא צו הריסה נעשתה בטענה הלא ברורה של "קרבה משפטית" בין שוכניהם לבין שוכני הבתים להם הוצא צו הריסה. תושבי המקום החלו לבנות מבנים ארעיים, אשר נהרסו שלוש פעמים מאז ועד לשעת שידור הכתבה, ופעמיים נוספות מאז (13.9.10, 13.10). בכל פעם שבוצעה הריסה נהרסו גם כל לולי התרנגולות, מטעי הזיתים, הגנרטורים ומיכלי המים, והתושבים הושארו בחום המדברי ללא מחסה ומי-שתייה. אחת ההריסות בוצעה באמצע צום הרמדאן ואילצה את התושבים לשבור את הצום כדי שיוכלו לבנות מחסה מיד, וזו שלפניה בוצעה 24 שעות לפני תחילת חודש הרמדאן.
"צילומי וילות ברהט הסמוכה שלטענת מקרקעי ישראל נמצאות בבעלות הפולשים על הקרקע. לא מדובר בחקלאים חסרי כל, אומרים במינהל, אלא בבעלי נכסים, שמבקשים להשתלט על קרקעות מדינה." (הקריין חיים ריבלין)
כאמור, חלק מתושבי אל-עראקיב רכש בתים ברהט וכפר קאסם במהלך 47 השנים בהן היו מורחקים מהכפר. לחצים עצומים הופעלו על הבדואים כדי להתכנס בעיירות שנבנו עבורם, ובכללן רהט. מציעים גם הטבות לבדואים המבקשים לקנות קרקעות בשבע הערים שנבנו עבורם במטרה למחוק את הכפרים הבדואים שכאמור נמצאים כבר באזור הסייג ולפנות מקום ליוזמות נדל"ן מדבריות. מצוקה גדולה, כלכלית וחברתית, שוררת בערים. תושביהן, שבעבר התפרנסו מחקלאות ורעיית צאן, תלויים כעת, כמו רוב תושבי הנגב, בעבודות בשכר מינימום. 40% מתושבי רהט מובטלים.
עכשיו מנסה נציג מינהל מקרקעי ישראל לעשות שימוש בבתים שרכשו תושבי אל-עראקיב בתקופה בה היו מורחקים מהכפר (ואיפה יתגוררו?) כסיבה לגיטימית לא לאפשר להם לחיות על אדמתם. לחלק מתושבי אלעראקיב אין בית אחר. לאחדים יש, אך המצוקה ברהט גדולה – והם בחרו לחיות אחרת, בהתאם למסורתם ותרבותם, ולהגן על אדמתם. האם אדם שבבעלותו מספר נכסים, אינו רשאי לבחור באיזה מהם להתגורר? האם במדינת ישראל קיים חוק שמגביל את מספר הבתים שאדם יכול להחזיק בבעלותו? המאבק באלעראקיב הוא על הקרקע. מינהל מקרקעי ישראל מנסה לבלבל את הציבור.
"יש לי את הבית העיקרי שזה הבית הזה שלו, וזה הבית ליתר בני משפחתו" (שלמה ציזר, מינהל מקרקעי ישראל, לאחר הראיון עם ד"ר עוואד אבו-פריח)
בשל העריכה לא ברור מי בעל הבית המדובר, אך נראה שמדובר בבית השייך לעוואד אבו-פריח, דבר המיועד לערער על אמינותו כדובר וועד הפעולה של הכפר.
מעבר לסילופים העובדתיים – העובדות שנזרקו ברמז קצרצר שאין לצופה הלא-בקיא סיכוי לתפוס, וההדגשה החוזרת ונשנית בדבר התצ"א שהייתה ריקה עד 1999 ובדבר הבעלות על הבתים – בכתבה נזרעו גם רמיזות אנטי-דמוקרטיות ואנטי-בדואיות.
"...עד שנת 1999 היה השטח ריק ממבנים. אלא שאז פלשו אליו בדואים שטענו לבעלות על הקרקע..."
"...שלטענת מקרקעי ישראל נמצאות בבעלות הפולשים על הקרקע." (חיים ריבלין, כתב חדשות ערוץ 2)
הקריין משתמש פעמיים במונח "פולשים", למרות שהוא הזכיר בתחילת הכתבה שהקרקע הופקעה מידי הבדואים בשנות החמישים, שנים מעטות אחרי קום המדינה. כך מחדירים תפיסה לציבור: הבדואים הם פולשים.
המילה פלישה, שמשמעותה כניסה לשטח שבבעלות הזולת ללא רשות, מסתירה את העובדה, שהם חיו במקום דורות רבים עד לנישולם בשנת 1952 ושבית המשפט טרם פסק בעניין הבעלות. היא מעוררת תחושות אסוציאטיביות של עבריינות ומעוררת עוינות.
"כל החבר'ה שנמצאים... אהה... שפלשו לפה..." (שלמה ציזר, מינהל מקרקעי ישראל)
פליטת הפה הזו היא דוגמא מצוינת עד כמה מקפיד איש המינהל על הטרמינולוגיה הזו.
"וזה כבר שלב נוסף במערכה ההסברתית..." (חיים ריבלין, כשהוא מתייחס לצילומי הבתים ברהט)
הנה מגויס צמד המילים שהמשמעות האינטואיטיבית שלו היא "העולם כולו נגדנו. אנחנו עם מוסרי עם ממשלה מוסרית, ואנחנו רק מנסים להגן על עצמנו מהערבים שרוצים להשמיד אותנו, אבל העולם לא מבין את זה, כי לפלסטינים יש הסברה טובה יותר."
אך מי שבקיא בנושא הכפר יודע כמה הטיעון הזה תלוש מהמציאות בשטח: למעשה מדובר במלחמת התשה. מינהל מקרקעי ישראל שולח מדי כשבוע כוחות להרוס את המבנים שמוקמים, כך ששיקום הכפר לא יעבור את שלביו הראשונים, בתקווה שהבדואים יתייאשו וינטשו את השטח. הכפר כמעט ולא מוזכר בתקשורת.
השלב הנוסף בהסברה אותה מזכיר הקריין, הוא בדיוק הצגת תמונות הבתים ברהט כדי להראות שהתושבים הם בעצם פולשים אמידים חסרי קשר לכפר, בעת שמדובר בבתים שקנו כיוון שהיו מורחקים מהכפר.
בנימה אישית, גם אני כמו כל ילדי ישראל למדתי שישראל רק רוצה להגן על עצמה מהערבים שרוצים להשמיד אותה, אלא שהעולם חושב אחרת כי לפלסטינים יש יכולות הסברתיות טובות יותר וישראל צריכה לשפר את ההסברה. אך בגיל מסוים הבנתי שממשלת ישראל עושה דברים רבים שלא מגיעים לחדשות בארץ, אך כן מגיעים לחדשות בעולם וכאן ה"כשל ההסברתי".
"...בניסיון לבלום את התפשטות המחאה הבדואית" (חיים ריבלין)
במדינות דמוקרטיות מחאה היא זכות יסוד וחובה אזרחית. כאן היא דבר שיש למנוע. מעצרי שווא, מכות, חסימת שדה צילום, אישורים משטרתיים שניתנים או לא ניתנים על פי נושא ההפגנה, שלילת זכויות מחברת כנסת שדעותיה לא מתאימות לקואליציה, כל אלה הם מנת חלקם של כל מי שדעתו לא מוצאת חן בעיניי השלטון: מתנחלים שמפגינים נגד פינוי מאחזים, פלסטינים ופעילי שמאל שמפגינים נגד התנחלויות במזרח ירושלים ובגדה המערבית, אתיופים שמפגינים על זכותם לשוויון במערכת החינוך וחרדים שמפגינים נגד מצעד הגאווה. המשטרה עושה כמיטב יכולתה לבלום מחאות שלא נראות לה. אז הנה, זה כבר לא דבר נסתר, לעיני המפגינים בלבד. עכשיו זה נאמר בחדשות ערוץ 2 מול מיליוני צופים וצופות – נעשים מאמצים לבלום מחאות.
"מאבק הבדואים נגד הריסות המבנים בכפר צובר תאוצה מיום ליום, יש כבר מי שמדבר עליו במונחים של ניצוץ שעלול להדליק תבערה במגזר הבדואי כולו" (חיים ריבלין)
במשפט הזה מזהיר חיים ריבלין את הציבור כי מאבק הבדואים עשוי לגרום לתבערה במגזר הבדואי כולו. אלא שניתוחו אינו לוקח בחשבון את יחס הממשלה לבדואים, שהוא זה שמצית תבערות.
"המשטרה ומינהל מקרקעי ישראל מתכננים להרוס בפעם הרביעית את המבנים, ככל הנראה כבר אחרי הרמדאן. הפעם הם מבטיחים, יישארו בשטח, למנוע הקמה מחודשת של המבנים." (חיים ריבלין)
זהו המשפט החותם את הכתבה. לעיתים קרובות, כאשר מדווחים בחדשות איומים או סכנות, הכתבות בנושא מסוכמות באופן הטיפול של השלטון בבעיה, על מנת להרגיע את האזרחים המבוהלים ולחזק את תדמית השלטון האחראי ואת סמכותו.
לאחר שמתוארת כביכול ה"בעיה" – לא המדיניות, אלא האזרחים המנושלים הם ה"בעיה", מבטיחים לאזרחים כי נציגי השלטון יישארו בשטח וימנעו מהבדואים תושבי אל-עראקיב להקים מבנים מחוץ לשבעת העיירות המיועדות להם.
"...חבר'ה..." (שלמה ציזר)
שלמה ציזר פונה אל הצלמים ואל הצופים במילה "חבר'ה", מילה שיוצרת תחושת פמיליאריות. קל להתבלבל ולשכוח שמדובר בנציג אחד הצדדים לעימות ולא בשכן ממול, ולנטוש את החשיבה הביקורתית שאמורה להיות מופעלת כלפי העובדות המוצגות בכתבה. אבל יש גם "חבר'ה" אחרים, שעליהם מדברים, שאליהם לא פונים:
"...החבר'ה שנמצאים..." (שלמה ציזר)
כאן זה "חבר'ה" אחר: הבדואים תושבי אל-עראקיב. אל מול העדר המילה "חבר'ה" בהתייחסות למינהל מקרקעי ישראל ולמשטרה – הם המוסדות, הם הרציניים, בולטת ההתייחסות לתושבים כ"חבר'ה", כאל קבוצה שלא מתייחסים אליה ברצינות.
האמירה גם משדרת פמיליאריות כוזבת של שלמה ציזר ביחס לתושבים, כאילו הוא אומר: "אני מכיר את החבר'ה האלה, אני יודע מה הם רוצים".
אנו עדים לשלושה פריימים המוצגים ברצף – צילומי אוויר של האזור לפני ואחרי שנת 1999, ראיון עם נציג מינהל מקרקעי ישראל, שלמה ציזר, וראיון עם ד"ר עוואד אבו-פריח, נציג הכפר. שני הראיונות עוסקים בנושא צילומי האוויר, אך הריאיון הראשון מגיע מייד לאחר הצגת צילומי האוויר על-ידי הקריין. הריאיון הזה נערך במשרד מסודר ומוצגים בו תצלומי האוויר, לעומת הראיון הבא שנערך בשטח – מה שגורם למרואיין להיראות יותר "עממי", פחות מוסמך, לעומת המרואיין הראשון, ה"מכובד" – ושבו לא מוצגים הצילומים שברשותו או ראיות כלשהם, למרות שכאלה לא חסרות.
הסיפור לא מרחף כמובן בחלל ריק. הוא חלק מתהליכים שמתרחשים באזור. בכתבה הציגו אותו מנותק מהקשרים אלה, ללא התייחסות לעיור הכפוי - הפעלת לחץ על מרבית הכפרים הבדואים לעבור לשבע עיירות, ללא הנישול ההיסטורי מהקרקע, ללא הפיכת הבדואים לפועלים שכירים.
יש לציין לטובה שהזנחת הכפרים הבדואים – המחסור בתשתיות, מים, חשמל, מערכת חינוך ומערכות בריאות, הוזכר ע"י יונית לוי בפתיחת הכתבה: "... על רקע שנים של אפליה, בכל הקשור לטיפול בכפרים הלא מוכרים...", ושניתנה התייחסות מסוימת למספר הנמוך של אישורי בנייה מחד ולרמת ביצוע צווי ההריסה מאידך במגזר הערבי לעומת המגזר היהודי: "הצעקה [היא] לאפשר לנו לבנות כחוק. אנחנו לא עבריינים, אנחנו לא פושעים, אנחנו אזרחים שרוצים לחיות כשאר האזרחים." (ח"כ טאלב א-סאנע, במהלך הפגנה.)