רשמים מביקור הזהות באל-עראקיב לאחר הרס הכפר בפעם השביעית ב-22.11.10
בשבת, 27.11.2010, נסענו אל תושבי אל-עראקיב לביקור תמיכה והזדהות לאחר שבתיהם נהרסו בפעם השביעית בשירות פעולות הייעור וההשתלטות של הקרן הקיימת לישראל. את הביקור יזמו פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי והתחברות-תראבוט. למרות שהביקור אורגן ממש יומיים לפני כן, לאחר הריסת אל-עראקיב בפעם השביעית ביום שני, 22.11, הגיעו למעלה מחמישים איש.
עזיז אל-טורי, הלך עמנו בין ההריסות וסיפר על שרירות לבם של המהרסים שטרחו לא להשאיר דבר, שכללו תחת "הסכנה הדמוגרפית" גם למעלה מאלף עצי זית. שהקפידו לשלוח את הבולדוזר גם ללול התרנגולות הקטן ולמעוך תחת הכף הגדולה את התרנגולות. שהרי אם אין צער בני-אדם, גם צער בעלי חיים הופך שולי. היה קשה לשמוע, מדכא. ועם זאת, מה ששמענו אצל עזיז היה קודם-כל גאווה על מעשי ידם של התושבים ועל הצלחתם לחיות על אדמתם ולהתקיים ממנה. גאווה על הבתים שבנו לעצמם במו-ידיהם, ופה בשם בסיוע מתנדבים (לא מגדלי אקירוב כמובן). גאווה על שלושת הגנרטורים שסיפקו חשמל, שהרי המדינה אינה רואה עצמה חייבת לספק חשמל לאזרחיה הבדואים. גאווה על שיטת ההשקייה המודרנית שבה השתמשו. גאווה על שתילי הירקות המועטים שניטעו כדי לספק את צרכי היום יום ועל ביצי התרנגולות שסיפקו השלמה קטנה להכנסה. גאווה על העקשנות וההיאחזות במקום, בזכויות.
הרבה כוח יש בגאווה זו – בהתעקשות לחיות מפרי עמלם ומידיהם שלהם. בסירוב, כפי שאמר, לשבת ברהט ולחתום אבטלה. אני מודה חשבתי לעצמי איזה חגיגות היתה עושה התקשורת, לו תושבי אל-עראקיב היו יהודים ואפשר היה להציג אותם כדוגמה מופלאה לחיים ירוקים, לא נצלנים ומלאי משמעות. גם החלום הירוק הזה מוגבל ליהודים.
התעקשותה של הקרן הקיימת לישראל, אמר עזיז להמשיך במהלך הנישול של התושבים ונטיעת היער שימנע את שובם אינה מאיימת רק על הבדואים. היא מאיימת על כל תושבי המדינה הזו, כיוון שהיא ממשיכה לזרוע את זרעי ההסתה והשנאה. עזיז ניסח זאת כך: "אנחנו הקרשים ואתם האש", ובשריפה כזו כולנו נישרף. כל כך הרבה כוח ונחישות.
במפגש שלאחר מכן פרש בפנינו ד"ר עוואד אבו-פריח את חזונו לאל-עראקיב: יישוב כפרי צנוע, אנשים חיים על אדמתם, מציגים בפני מתעניינים מרכיבים במסורת החקלאית הבדואית, בידע שנצבר משך מאות שנים. עוואד ביטא אופטימיות ואמונה בצד נחישות להגן על האדמה. השייח' סיאח אל-טורי, אחרי חודשים ארוכים של הריסה ובנייה, הזכיר מה עשה כל יום השבת לפני שהגענו: הוא הלך להביא מים. השלטונות לחצו על המועצה האזורית הקרובה, להבים, לא לספק יותר מים לאנשי אל-עראקיב. המים לא ניתנו במתנה: הם שילמו עליהם במיטב כספם. את בוקר השבת עשה השייח' במסע על טרקטור כדי להביא מיישוב אחר מים במיכל לקהילה. "לעצים האלה שאתם רואים כאן, העצים שלוקחים מאיתנו את אדמתנו, מביאים מים, מים טובים, ולנו, למשפחות שלמות, אין מים."
בדבריהם של עוואד אבו-פריח והשייח' סיאח אפשר היה לחוש באותה גאווה שקטה של אנשים שעומדים על זכויותיהם, את הנחישות להמשיך ולחיות כחקלאים על אדמתם והאמונה בדרך חייהם. הבנו גם, כיצד הצליחו כבר השלטונות לנשל חלק גדול מהתושבים הבדואים על ידי הבטחת אדמות חלופיות, שנלקחו מאוחר יותר גם הן. שמענו על אדמות שניתנו כפיצוי – ונגזלו בעצם מבדואים אחרים. הבנו כיצד מנתבים את התושבים הבדואים לעיירות צפופות, שאין בהן שום אפשרויות פרנסה של ממש. נכון, אמר השייח' סיאח, יש לי בית ברהט. אז מה, אז לכן עלי לוותר על אדמתי כאן? להסכים לנישול? המאבק אינו על הזכות להקים בית. המאבק הוא על שמירת מעט האדמות שנותרו – ועל חיים ראויים, לא אלה שנכפים על הבדואים בעיירות בהן מבקשים לרכז אותם.
מחנה העבודה של קק"ל באל עראקיב
בצד הגאווה וההתעקשות על קיום שיש בו עתיד, ביטאו אנשי אל-עראקיב גם את החשש הגדול מהרגע בו תצליח הקרן הקיימת לכסות את כל אדמתם בעצים. ניסינו לשבת לחשוב יחד איך ממשיכים. הדבר החשוב ביותר שעלה הוא הצורך בהגדלת מעגל ההכרה במאבק תושבי אל עראקיב – לא רק להכיר בעוול שנעשה, אלא להכיר בזכויות הבדואים ובכפרים הבלתי-מוכרים. דרך חשובה ואפשרית לכך היא עריכת חוגי בית. הם יכולים להיות קטנים; הם צריכים לאפשר שיחה ארוכה.
אם אתם יכולים לארגן בביתכם מפגש כזה, או מכירים אנשים שאינם מיודעים מספיק ואפשר להזמינם – אנא הודיעו לנו: tarabut@gmail.com. נחזור אליכם ונתאם.
תושבי אל עראקיב נחושים להמשיך במאבק על אדמתם. נמשיך להיות איתם, ואינשאללה נראה את הכפר בנוי על תילו ואת התרנגולות והיונים חוזרות גם הן למקומן.
צילומים: עמנואל ילין