מחשבות על המתקפה העכשווית על החירויות ועקרונות ראשונים לפעילות נגדית


בשורות הבאות אנסה לנסח כמה מחשבות ועקרונות שנובעים מדיונים שכבר קיימנו ושמטרתם לשמש נקודות מוצא להמשך הדיון, הפעילות והמאבק. זהו לא מסמך סגור אלא נקודת ציון די התחלתית, שמבקשת להזמין חברות וחברים אחרים בתנועה שלנו, בחד"ש שבה אנחנו משתתפים ובתנועות קרובות אחרות להוסיף, להעמיק, להציע תיקונים, להרחיב יריעה ולבקר מתוך שותפות פוליטית בסיסית.

כוחות והלכי רוח מסוכנים מאוד עולים ומתחזקים בזירה הציבורית בישראל. בחירות 2009 העלו לשלטון קואליציה ימנית-ימנית קיצונית, שרבים בה היסודות האנטי-דמוקרטיים, שרב בה הזלזול במראית העין הליברלית, שרבה בה הנכונות להפעיל חקיקה אנטי-דמוקרטית בוטה, שיש בה גם נכונות להפעיל אלימות לצורך דיכוי פוליטי, גם בתוך הקו הירוק וגם כנגד יריבים יהודיים. יש היצע גדול: פאשיזם חילוני-מדינתי נוסח ישראל ביתנו, פאשיזם דתי-לאומני-משיחי נוסח האיחוד הלאומי, פאשיזם דתי-עממי עם מרכיב פונדמנטליסטי נוסח ש"ס, פאשיזם ניאו-ליברלי אופורטוניסטי נוסח חלק מהח"כים בליכוד ובקדימה, פאשיזם אליטיסטי-ניאו-ליברלי נוסח "אם תרצו", אהוד ברק וראש עיריית ירושלים ברקת. בקיצור, פאשיזם במגוון טעמים.

פאשיזם? ניאו-פאשיזם? משהו אחר?

כמובן, המושג פאשיזם הוא פשטני מדי כדי לתאר את כל התופעות המדוברות וודאי גם אינו הולם מנקודת מבטו של היסטוריון. אנחנו לא מדברים על פאשיזם איטלקי של שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-‏20, וגם לא בדיוק על נאציזם גרמני בן אותה תקופה. אם כבר, זהו סוג של ניאו-פאשיזם או פאשיזם מעודכן בן המאה ה-21, וגם זה רק אילתור ראשוני מבחינה מושגית. לכן אבהיר שהשימוש במושג פאשיזם ובנגזרות שלו כאן הוא רק לצורכי קיצור ובעזרתו אני מבקש לציין את הנכונות להפעיל כל אמצעי כפייה, דיכוי ואלימות לצורך שימור מערכות השליטה הקיימות ופיתוחן, תוך הפרה של כללי משחק ליברליים, דמוקרטיים או נורמות הומניטריות.

מה המאפיין המרכזי המשותף לכל הפאשיסטים הישראלים?

למרות המגוון והסתירות הרבות ביניהם יש מאפיין אחד משותף לכל סוגי ה"פאשיזם" בישראל, בעבר ובהווה: החתירה לקולוניזציה ולשימורה של שליטה יהודית בלעדית בארץ. מה שמכונה פאשיזם בישראל הוא הקצנה לא מרוסנת, שאינה מאוזנת על-ידי עקרונות אחרים (ליברליזם, דמוקרטיה, זכויות אדם, דימוי עצמי נאור, בושה) של השאיפה הציונית לשליטה בלעדית על הארץ. ביטויים שונים לפאשיזם ציוני היו בעבר (בתקופות מסוימות בית"ר, בקרב אגף מסוים של אנשי אצ"ל ולח"י, בחלקים של "גוש אמונים" ופלגי המתנחלים האלימים, תנועת צומת, כהנא, זרמים חרד"ליים –חרדים-לאומיים, "זו ארצנו" וכדומה). גם כאן חשוב להדגיש שאלה היו תופעות שונות עם מכנה משותף אחד - הנכונות להפר כללי משחק קיימים כדי להגביר את הדיכוי והכפייה כלפי האזרחים הערבים ומתנגדים יהודים במטרה לבצר ולהרחיב את השליטה והבלעדיות היהודית הקולוניאליסטית בתוך ישראל ובשטחים הכבושים, תוך הנצחת מפעל ההתיישבות מבחינה מעשית ורעיונית.

מה מיוחד בניאו-פאשיזם הישראלי היום?

משה דיין בדרום ויאטנם

יצחק תשובה

כיום הזרמים הפאשיסטיים בישראל לא רק מתרבים - הם פועלים בסביבה פוליטית וכלכלית חדשה, שעוצבה בעשורים האחרונים על ידי הכלכלה הניאו-ליברלית ותהליכי ההפרטה, מצד אחד, ובהקשר החרפת העימות הישראלי-פלסטיני ואיומי המלחמה האזורית, מצד אחר. במהלך העשור האחרון יצרה הסביבה הניאו-ליברלית שחקנים חדשים ועיצבה את הניאו-פאשיזמים החדשים למיניהם לעומת קבוצות פאשיסטיות-ציוניות ישנות. המגזריות, המאפיינת את התנועות הניאו-פאשיסטיות השונות, משקפת למשל גם את הריסוק החברתי ואת תהליכי ההתפוררות של ההגמוניה הציונית הישנה (שהיתה מבוססת על רעיון "כור ההיתוך" ועל מרכזיות המדינה ומוסדותיה) נוכח תהליכי ההפרטה הניאו-ליברלית ופירוק מדינת הרווחה.

וכך מופיעים כיום גם שחקנים ניאו-פשיסטיים מסוג חדש: במאבק על תמלוגי הגז ובמאבקים עסקיים ופוליטיים שונים אנחנו עדים לתופעה של טייקונים בעלי כוח אדיר, המשתמשים בהסתה ובדמגוגיה פאשיסטית לקידום עניינם והמאיימים על כללי המשחק הפוליטיים הקיימים, שעדיין מרסנים את כוחם. כמו כן, בזירה העסקית והתקשורתית אנחנו עדים לשליטה הולכת וגוברת של אילי-הון חיצוניים על פוליטיקאים בכירים בימין הישראלי, על חברות שהיו בעבר בשליטת התנועה הציונית, המדינה וההסתדרות, ועל מוסדות ציוניים מרכזיים.

נתניהו

הקשר בין בעלי הון לבין המוסדות הציוניים הוא קשר ישן וימיו כימי התנועה הציונית עצמה, אבל רמת ההתערבות והשליטה של בעלי ההון בקשר הזה כיום גדולה מאשר אי פעם בעבר. נתניהו נראה שבוי שלהם - והיו שהגדירו אותו, למשל כאשר כיהן כשר האוצר, כנצגים של בעלי הון זרים כאלה - ולא של אליטות ישראליות דווקא - בפוליטיקה הישראלית. מבחינה זו חסרה לנתניהו מול בעלי הון כאלה אותה מרחב תימרון, אותה אוטונומיה יחסית שהיתה פעם לפוליטיקאים שמאחוריהם עמדו מפלגות ומוסדות ציבוריים של ממש.

אלה חדשות רעות לכל מי שיש לו מה להפסיד מהשתלטותם של חוגים מצומצמים של בעלי הון על הפוליטיקה בישראל. לשם השתלטות זו הם לא רק הולכים ומכרסמים במנגנונים פרלמנטריים וליברליים - הם מוכנים לעבור להסתה פרועה, איומים ואף הפרת חוק (ראו ההאזנות והאיומים כלפי ששינסקי, איש המייצג את האינטרס הכללי של האליטה הניאו-ליברלית).

על הסתירות בין ניאו-ליברליזם לניאו-פאשיזם

עם זאת, טעות לחשוב על המערכת השלטת כגוש מונוליטי, חסר סתירות. סתירות רבות שבהן מצויה המערכת השלטת בישראל לא ניתנות לפיתרון על ידי הכוחות שבשלטון. ההיפך הוא הנכון. השילוב שבין ניאו-ליברליזם קיצוני, הנוטה להפרטה מתמדת, לבין לאומנות קיצונית מבטיח את ייצורן של אינספור סתירות.

קודם כל ביחס לעוצמתה של המדינה: בשעה שהניאו-ליברלים מחלישים אותה, הניאו-פשיסטים רוצים לחזק אותה כמנגנון דיכוי. כדי להשתמש במדינה להרפתקאות צבאיות צריך לשמור על כוחה המגייס, על כוחה כפטרונית רבת-עוצמה של אוכלוסיות; בה בעת, במסגרת מדיניות הפרטה ניאו-ליברלית צריך לפטור את המדינה מתחומי אחריות חברתיים ולהחליש את אחיזתה בחייהם של אנשים. ולפעמים

זה מסובך עוד יותר: פעמים רבות אלה שמצמצמים את הפונקציות החברתיות של המדינה הם גם אלה שמחזקים אותה כשוטר אלים - יד אחת מחלישה את המדינה ויד שנייה מבקשת לחזק אותה. אבל רבים מאלה גם מבכים את היחלשות אחיזתה בחברה, וכתוצאה מכך - את היחלשות ההגמוניה הציונית הישנה. הם מבקשים להחליף את האחיזה הישנה באמצעות הסתה גזענית, ניאו-ציונות תוקפנית יותר, כזו שפונה יותר לפחדים ויצרים, אבל בה בעת גם הרבה יותר שטחית וחסרת חזון חיובי ולכן גם מוגבלת. באמצעות פוליטיקת הפחד אפשר לשלוט בתהליכים מסוימים, אפשר לנווט ולדרבן לטווחים קצרים, להסית בכל הכוח - אבל קשה ואולי גם אי-אפשר לבנות הגמוניה ארוכת טווח.

יותר מכך: הניאו-ליברלים - הן מבחינה מעשית לקידום מדיניותם והן מבחינת האידיאולוגיה הבינלאומית שלהם - זקוקים לקיום מספר עקרונות ממשל, שאותם מסכנת תוקפנות-יתר של הניאו-פשיסטים: שלטון החוק, אמינות המוסדות, שקיפות תהליכי קבלת החלטות פוליטיים. לכן - למרות הקשר החזק בין ניאו-פאשיזם לניאו-ליברליזם - יש לא מעט ניאו-ליברליים, הנזעקים למחות נגד פעולה ניאו-פאשיסטית בתחומי החקיקה וניהול מוסדות המדינה (חישבו למשל על דן מרידור, ראובן ריבלין, ציפי לבני, מאיר שטרית, רבים מאנשי העבודה דוגמת ברוורמן והרצוג וכן חלק מאנשי מר"צ, אנשי ה"תנועה לאיכות השלטון" וכדומה).

אחדות מהסתירות הבולטות כיום (ויש עוד נוספות ששווה לתת עליהן את הדעת):

1. מצד אחד זו ממשלה המעוניינת בהמשך הזרמת כוח עבודה זול ונטול זכויות לשוק העבודה הישראלי. לכן היא תשאיר גבולות פרוצים ושמיים פתוחים לעובדים זרים כבולים או נטולי מעמד. מצד שני, זו ממשלה שיש בה יסודות רבים גזעניים ולאומניים-דתיים, שמפיצים שנאת זרים וניזונים ממנה. סתירה זו צפויה רק להחריף בתקופה הקרובה. מבחינת השלטון הדבר האידיאלי הוא חלוקת עבודה "שקטה" בין יד המעודדת כניסה של כוח עבודה זול - לבין יד מסיתה ומסיחה את הדעת מעניי ישראל, שהם הראשונים להיפגע מהתהליכים. תפקידנו בשמאל הוא להצביע על כך ולחשוף את הסתירה.

2. מצד אחד, המגמות הפאשיסטיות מעוניינות לדכא ולהדיר ככל האפשר את האוכלוסייה הפלסטינית, תוך המשך החנק התכנוני, הריסת בתים וצמצום מרחב ההתפתחות הערבי בתוך ישראל. מצד שני, המגמה הניאו-ליברלית גורמת להרבה בעלי הון וגורמים בממסד הישראלי לראות באזרחים הפלסטיניים הן שוק צריכה משמעותי והן מאגר כוח עבודה משמעותי. התוצאה היא סתירות במדיניות, שעלינו לנצל ולהחריף.

3. מצד אחד, ישנן תנועות כמו "אם תרצו" או אנשים מסוגו של הרמטכ"ל היוצא, המובילים קו של רדיפה של אקדמאים ושל אומנים המביעים התנגדות לכיבוש, למצור על עזה ולמלחמה. מצד שני, המגמה הניאו-ליברלית באוניברסיטאות ובכל מוסדות התרבות גורמת לאקדמיה הישראלית להיות תלויה יותר מאי פעם בעבר במגמות בינלאומיות, בקרנות וכספים בשוק המדע והמחקר העולמי, ובזירה העולמית אי אפשר להצדיק פגיעה בחופש ביטוי ובעבודתם של חוקרים, מרצים או אומנים ביקורתיים. לכן מנפיק המימסד הפוליטי, האקדמי והתרבותי אמירות דו-משמעיות וסותרות ואינו מסוגל לממש חלק ניכר מהאיומים שלו. תיתכן בהחלט חלוקת עבודה בין הסתה פאשיסטית "מלמטה" לבין התנהגות קורקטית-ליברלית "מלמעלה" - שפירושה כמובן אינו רק "חופש אקדמי" אלא פיקוח ניאו-ליברלי על מחקר והוראה. ביחס למערכת החינוך הממלכתית-ערבית בולטת הסתירה בין מגמה מתמשכת של אפליה, דיכוי והדרה וכעת תוקפנות הצהרתית מצד שותפים שונים בקואליציה השלטת - לבין הצורך להשיג שיפורים, שיאפשרו לישראל לעמוד בסטנדרטים של מדינות ה-OECD.

על איזו דמוקרטיה להגן?

אנחנו יודעים כמובן, שאין בדיוק דמוקרטיה ישראלית להגן עליה. מגזרים שלמים בישראל נמצאים מחוץ ל"מרחב הדמוקרטי", אם תרצו - כשרק חצי מגופם בתוכו וכל השאר חשופים. קודם כל הפלסטינים והסורים הכבושים, אחר כך עשרות אלפי עובדים מהגרים חסרי מעמד או עובדים זמניים שחיים כאן, ובנוסף אלפי פליטים מאפריקה, אחר כך הפלסטינים אזרחי ישראל, אחר כך המזרחים, שכאשר הם מעזים למחות או לחצות את הקווים זוכים לדיכוי חריף, ואחר כך - לפעמים - גם בני ובנות המגזר השליט שמביאים לו את הסעיף בפעילות מחאה נחושה.

יותר מזה, אנחנו יודעים שביומיום, רוב עובדי הכפיים בישראל לא זכו לחופש התאגדות אמיתי במקום עבודתם (בזמנו הממסד ההסתדרותי דיכא אותם וכפה ייצוג מושחת - כיום חברות כוח-אדם וקבלני משנה מונעים מהם להתאגד). רוב היישובים הערבים נחנקים מבחינה תכנונית על ידי ועדות תכנון לא-דמוקרטיות ורבים מהם נשלטים כעת על ידי "ועדות קרואות" ממונות על ידי הממסד. רוב העיריות מנוהלות על ידי ראשי עיר בעלי סמכויות עודפות לעומת הסיעות הנבחרות במועצה - ובה בעת, עם סמכויות מקוצצות לעומת פקידי משרד הפנים והאוצר. מוסדות ההשכלה הגבוהה נתונים לכרסום מתמיד בניהול עצמי שלהם מצד פקידי האוצר ואנשי עסקים, שמאיישים כעת על-פי תכתיב האוצר את הוועדים המנהלים שלהם. ויש עוד ועוד תחומים שלמים של היעדר דמוקרטיה ופגיעה בחירויות.

השאלה לפיכך אינה של הגנה על הדמוקרטיה או על "המרחב הדמוקרטי" (שאיננו שווה עבור כל אדם ולכל אזרחית, או עבור כל מגזר). לב העניין הוא ההגנה על החירויות הדמוקרטיות שקיימות, אף שהן חלקיות, שבירות ובלתי-שוות, אבל קיימות בזכות מאבקים ארוכים של הנשלטים. החירויות הדמוקרטיות אינן דמוקרטיה שלמה; הן חלקי זכויות והישגים שמאפשרים להיאבק, שמאפשרים כללי משחק כלשהם, שבלעדיהן קשה מאוד להתארגן, להיאבק ולהשיג משהו.

תפקידנו הוא להגן על החירויות הקיימות ולהיאבק למען הרחבתן והשגת חירויות נוספות. יש לנו כמה דוגמאות להצלחה במאבק מלמטה על החירויות הממשיות, אפילו בשעה זו של מתקפה ניאו-פאשיסטית וניאו-ליברלית: הופעת "כוח לעובדים" ככוח ממשי שמאגד עובדים הרחיבה בפועל את חופש ההתאגדות במספר משמעותי של מקומות עבודה; המאבק על חופש הביטוי באוניברסיטאות בלם את המתקפות של "אם תרצו"; פעילות הוועדה העממית ביפו החזירה לפלסטינים ביפו ביטחון עצמי וחסמה ניסיונות לא-דמוקרטיים של המשטרה והממסד למנוע מחאה.

לעומת זאת יש כמה וכמה דוגמאות של החרפת הדיכוי: החקיקה האנטי-דמוקרטית וההצהרתית בכנסת; המאסרים בפועל של נורי אל-עוקבי, ישראל בונדק ויונתן פולק (שיטת הרישיונות במקום זכויות תמיד עבדה בישראל - היישום שלה נעשה כעת יותר תוקפני) ; ההתנכלות המשטרתית לפעילים עממיים (ערבים וגם יהודים, כמו ליאת זוהר בבית שאן) הנקראים לחקירות משטרה ונעצרים בתירוצים שונים בניסיון להפחידם. וכמובן, הניסיונות הנמשכים (מאז ומתמיד) לקרימינליזציה ביטחונית של פעילים פלסטינים דוגמת אמיר מח'ול בתור "מרגלים".

מאבק אנטי-פאשיסטי... עם מי וכיצד?

כדאי שנהיה כנים: אין מתכון אחד ונכון למאבק אנטי-פאשיסטי בתנאים שתיארנו. יש בכל זאת מספר עקרונות מנחים, שנראים לנו חשובים. הנה כמה, לפי סדר חשיבות:

1. לא לאפשר לכוחות הפאשיסטיים לבודד את הקורבנות העיקריים שלהם. זה אומר בראש וראשונה לא לאפשר את בידודם של האזרחים הפלסטיניים בישראל. מאבק אנטי-פאשיסטי חייב להכיל אותם, על כל זרמיהם הפוליטיים. מדובר באוכלוסייה שלמה שנמצאת על הכוונת של פאשיזם לאומני וגזעני, שלא יהסס - אם התנאים יאפשרו לו - לבצע במקרים קיצוניים מעשי טבח וטיהור אתני. לכן, השותפות היהודית-ערבית היא התנאי הראשון לכל מאבק אנטי-פאשיסטי. אסור גם לאפשר לגורמים פאשיסטיים-גזעניים לבודד קבוצות בתוך האוכלוסייה הפלסטינית - לא משנה עד כמה הן ריאקציוניות ולא סימפתיות: המאבק על החירויות הדמוקרטיות הוא גם המאבק למען זכויות הביטוי וההתארגנות שלהן.

באותה מידה המאבק הסולידרי עם הפליטים מאפריקה או עם העובדים-מהגרים הניצודים ברחובות הוא חלק מהמאבק האנטי-פאשיסטי. חשוב מאוד לא לבודד אותו ממאבקיהן של אוכלוסיות עניות נוספות - בראש וראשונה מאבקיהם של תושבי השכונות היהודיות העניות.

2. להיאבק על תמיכתן של האוכלוסיות המדוכאות המצביעות בעד התנועות הפאשיסטיות.

הסתירות של הכלכלה הניאו-ליברלית פותחות גם אפשרות להגיע לאוכלוסיות מדוכאות, שעד כה תמכו בימין ובימים אלה מהוות את הבסיס האלקטורלי של הימין הפאשיסטי לגווניו. אין שום סיבה שלא נראה בהן יעד ראשון ומיידי לתעמולה וארגון פוליטיים, קודם כל סביב מאבקים חברתיים צודקים. הניסיון הקצר שלנו כתנועה (עדיין קטנה) מראה, שבמקומות בהם פעלנו, שבהם היינו נוכחים - היתה בלימה משמעותית של ההסתה הפאשיסטית או שהאפקטיביות שלה התמעטה באופן ניכר. במהלך מאבק חברתי צודק מצטמצם מרחב ההסתה הגזענית. הבלטת הדיכוי המתמשך של היהודים המזרחיים משנה בקרב היהודים את החלוקות הפוליטיות הקיימות ומשמיטה את הקרקע תחת רגליהם של מסיתי הימין. מדובר במלאכה קשה אך חיונית, אם באמת רוצים להתמודד עם הפאשיזם ולקדם שינוי חברתי - ולא רק להרגיש בתור קורבנות צודקים. במקומות מסוימים אנחנו יכולים לראות כבר כמה פירות ממשיים של הפעילות, כאלה המביאים שינוי משמעותי בתוכנו, כתנועת שמאל, לכיוון עממי ומזרחי יותר.

3. ההגנה על החירויות ועל כללי משחק ליברליים חשובה לנו מאוד. כאן יש צורך להשיג רוחב מקסימלי - קואליציות רחבות ככל האפשר להגנה על החירויות. אבל אסור שהיבט זה יבוא על חשבון התכנים והבריתות החברתיות של המאבק האנטי-פאשיסטי. עבור שמאל שהוא גם שמאל חברתי, חשוב יותר לקשר בין המאבק על חירויות דמוקרטיות לבין זכות ההתאגדות של העובדים - מאשר לשבת בקואליציה עם ליברלים אנטי-פאשיסטיים כמו דן מרידור, התעשיין דב לאוטמן, הרצוג ושיטרית שמשתתפים בפועל בדיכוי חירויות של עובדים. יש סיבות טובות, ניאו-ליברליות, לכך שגורמים מסוימים באליטה הישראלית מתנגדים לפגיעות בוטות נוספות בחירויות דמוקרטיות מסוימות. רבים מאנשי מר"צ והעבודה גם לא צריכים אותנו כדי להתנגד לניאו-פאשיזם מסיבות ליברליות ושל שמירה על דימוי עצמי ציוני-נאור. אמר זאת בבירור לאחרונה ניצן הורוביץ, כאשר הסביר, שעיקר התנגדותו להצעות החוק של ליברמן נובעת מהיותו ציוני. כדי שיתנגדו באופן כזה לתוקפנות הניאו-פאשיסטית, האליטות לא זקוקות לכך שאנחנו נוותר מצדנו על תכנים דמוקרטיים וחברתיים.

לעומת זאת, כדי להגיע לשכבות אוכלוסיה רחבות ולעורר אותן להתנגדות למגמות הפאשיסטיות, עלינו להשתלב בתביעות שלהן לחירות מהדיכוי הקיים ובעיקר מהיבטי הדיכוי הישן והטוב של הממסד הציוני-אשכנזי-אליטיסטי. יחד עם זאת, עלינו להיאבק קשה בתוך השכבות המדוכאות של החברה הן נגד האשליות שאפשר לזכות בפירורים משולחן השליטים במסגרת השיטה הניאו-ליברלית והן נגד דעות קדומות וריאקציוניות, ובעיקר נגד גזענות עממית המושרשת גם במסורות השונות שלנו - ולא רק ביסודות שינקו מהציונות. בכל מקרה, ללא בסיס עממי משמעותי, ללא מאבקים חברתיים מלמטה, לא נוכל לשמור על החירויות הדמוקרטיות וודאי שלא נוכל להרחיב אותן.