למן שחר האנושות מהווה תחושת השייכות אחד המרכיבים החיוניים שהאדם זקוק להם. הצורך בתחושה זו שאוב מכך שאין האדם יכול לחיות לבדו. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. השייכות מקנה לאדם מרחב לביטוי הזהות העצמית, הדתית, האידיאולוגית, האתנית, הלאומית וכו'. כל אלה מובילים להגשמת העצמי. ניתן לראות בשייכות פונקציה של זמן ומקום. הדינאמיקה והאינטראקציה בין האדם, הזמן והמקום מייצרים דפוסים התנהגותיים שהם הם הביטוי ל"שייכות הזדהותית".
השייכות הראשונית של האדם היא השייכות האורגנית – הדתית, השבטית, האתנית והלאומית. לרוב בני האדם זוהי השייכות הדומיננטית והבלעדית לאורך כל חייהם. משמעות הדבר היא שהם התבצרו במעגל ראשוני זה. השייכות במקרה זה לא עברה התפתחות כלשהי, אלא קפאה על השמרים. למעשה, למרות שהחיים מחוללים אירועים מכוננים רבי-משמעות ובעלי עוצמה בכל תחומי החיים, הדורשים התייחסות ומענה דינמיים הן במרחב הפרטי והן במרחב הציבורי — האדם נשאר באותה משבצת זהותית-שייכותית שבה נולד וגדל.
אצל רוב בני האדם הקיפאון הוא זה שמכונן את השייכות. הדבר מנוגד להיגיון ולהתפתחות התודעה, שמתעצבים מתוך התייחסות אינטראקטיבית להתפתחויות ולמשתנים המתחוללים בעולם. התופעה משתקפת במיוחד ב"מרחב הציבורי", היכן שבני אדם חולקים הכול במשותף, לא תמיד מתוך בחירה חופשית. למרחב זה מתנקז הכול – האינטרסים, החיכוכים, המתחים, השאיפות, המאבקים המאווים וכו'. ובמרחב זה מתבלטים הקונפליקטים בעלי הרקע הלאומי-דתי. ברוב החברות והמדינות בעולם ישנה ערבוביה בין האוכלוסיות השונות: דתיות, שבטיות, אתניות ולאומיות. באופן טבעי, ערבוביה זו תובעת חיפוש אחר כלים מיוחדים ויצירתיים לשמירת חיים תקינים ונורמליים.
למרבה הצער אין זו תמונת המצב ברוב החברות. המתחים מלווים את הקהילות השונות, כאשר בהתמודדותם עם סוגיות ושאלות שונות הנוגעות לכל, הן מעניקות לשיקול "ההשתייכותי האורגני" מעמד של דומיננטיות בלעדית. הדבר מקבל ביטוי עוצמתי בעת משבר או מתח — מקומי ואוניברסלי.
בעידן הגלובליזציה נפרצו גבולות רבים. בזכות המצאות ופיתוחים טכנולוגיים ואחרים המרחקים בין בני האדם כמעט נמחקו ונוכחות הערבוביה מורגשת בכל זמן ומקום, פיזית או ייצוגית. המשמעות היא שכולם ביחד מתמודדים עם בעיות ואתגרים משותפים — כלכליים, ביטחוניים, סביבתיים, חברתיים, בריאותיים וכו'. המשברים הפוקדים את העולם משליכים על הכול, ולכן ההתמודדות עם אתגרים אלה מחייבת מענה משותף — שכלתני, אובייקטיבי ומקצועי, בפרט אם שואפים לפתרון אמיתי, יסודי וכוללני.
תחלואי ואתגרי העולם בעידן הגלובליזציה, בעיקר עם עליית תנועות פונדמנטליסטיות והתחזקותן של תביעות לאומניות בדלניות, מחייבים פיתוח דרך התמודדות אחרת, כזו שתהיה מושתתת על פריצת המעגלים ההשתייכותיים האורגאניים ובניית מעגל השתייכות חדש — רעיוני-אידיאולוגי, שביכולתו לספק מרחב וכלים רציונליים לכל אדם החפץ בחברה הומנית, נאורה וצודקת.
באזורים רווי קונפליקטים הדבר קשה במיוחד כשהקונפליקט משליך על הכול ומעצים את המעגלים ההשתייכותיים האורגאניים. אולם, בעיני רק פיתוח של שייכות רעיונית-אידיאולוגית, "אידיאולוגיה מזן אחר", ביכולתה לשנות את פני המציאות לטובה. אין במהלך זה כדי לבטל את ההשתייכות האורגאנית, אך יש לצמצמה למרחב הפרטי.
בספרו של הסוציולוג הנודע דניאל בל, "קץ האידיאולוגיה", הוא טוען כי אנו חיים בתקופה בה האידיאולוגיות הישנות באות אל קיצן מבלי שתקום להן חלופה. ניתן להוסיף גם, שההיסטוריה האנושית ידעה אסונות הרי גורל מתנועות אידיאולוגיות כגון הפאשיזם, הנאציזם ועוד. הדבר נכון עובדתית והיסטורית, אך האם ניתן לראות בכישלון זה תהליך כלל עולמי ובלתי הפיך?
קץ האידיאולוגיה לפי בל הוא בראש ובראשונה ניתוק בין החיים הפרטיים לבין חיי הכלל. אולם בעיני, בעידן הגלובליזציה המשברים העולמיים הכלכליים, הסביבתיים, הבריאותיים (לצד קונפליקטים לאומיים המהולים בכלים לאומניים ופונדמנטליסטיים), אינם מאפשרים ניתוק מוחלט כזה. והדבר נכון ביחס לניתוק בין המקומי והעולמי.
המשבר הכלכלי העולמי האחרון המחיש זאת באופן נחרץ ביותר. רק חיבור פרטים מקהילות שונות באופן מודע ומושכל, במסגרת השתייכות רעיונית-אידיאולוגית ("אידיאולוגיה מזן אחר"), אשר מושתתת על ליברליות, רציונליות, הטוב הכללי המשותף, שלום, צדק חברתי, שוויון, זכויות האדם, יבטיחו עולם טוב יותר.
האם היהודים והערבים בארץ החלב, הדבש והקונפליקט מסוגלים לפתח מסגרת שכזו?