[17.8.2009]
בימים אלה הגיש משרד האוצר את הצעתו לתקציב 2009. עוד לפני שנספיק לעבור בפירוט לעבור על 160 עמודי התקציב המוצע, ברור כי הוא כולל "רפורמות מבניות" (לרוב צעדי הפרטה) וקיצוצים רבים. בין ההצעות לרפורמות מבניות ניתן למנות את הרחבת תכנית וויסקונסין לכלל תכנית ארצית (והכללה של אוכלוסיות נוספות בה, כגון אמהות לילדים עד גיל שנתיים, אלמנות הזכאיות להשלמת הכנסה בצד קצבת שארים וכו'), הפרטת רשות הדואר, הפרטת הנמלים, ביטול התקצוב לחוגים של מנהל עסקים, חשבונאות ומשפטים באוניברסיטאות ועוד. בין הקיצוצים המוצעים זכו להבלטה תקשורתית קיצוץ בתקציב קופות החולים, קיצוץ בחופשת הלידה ובמענקי הלידה, העלאת תעריפי הנסיעה בתחבורה ציבורית, צמצום הזכאות לקצבת הזקנה וצמצום הזכאות לשירותי הסנגוריה הציבורית.
עוד לפני שמתחילים את מלאכת הקריאה והבנת המשמעויות של התקציב על סעיפיו השונים ואת המאבק בכל סעיף וסעיף, מלאכה שהיא חשובה בפני עצמה, חשוב לעמוד על התפיסה העקרונית אותה מבטא התקציב והשיח סביבו.
התפיסה השלטת כבר שנים, על פיה חשיבה כלכלית הינה א-פוליטית ומתיחסת למציאות באופן "מקצועי" ו"אובייקטיבי" מקבלת בדברי דוברי האוצר ביטוי ברור. במסיבת עיתונאים אמר שר האוצר, רוני בר און, כי "לא אתן לסחר הפוליטי לשבור את אמינות הכלכלה הישראלית.... שמנו לעצמנו יעד מרכזי לשמור מכל משמר את המדיניות הכלכלית מחוץ למשחק הפוליטי". עוד דווח, כאילו היה זה הישג, כי הממשלה היא שתכריע בין שתי חלופות תקציביות, שבאחת מהן סופג תקציב הביטחון את מרבית הקיצוץ, ובשנייה – תקציב הרווחה. כדברי בר או: "בפעם הראשונה ניתן לממשלה להחליט ולא נביא לה רשימה מוכתבת".
נדמה כי אמירות כגון אלה, המנסות להוציא את גודל התקציב אל מחוץ לדיון הפוליטי, בנוסף לתפיסה, המובאת גם בתקציב הנוכחי, ועל פיה השגת צמיחה על ידי הגבלת הגידול בהוצאות הממשלה ו"המשך הנהגת שינויים מבניים המגדילים את דרגות החופש והפעילות הכלכלית" הם מטרה מוסכמת, אכן מצליחות להשיג את מטרתן. מסגרת גידול התקציב נותרת ב- 1.7%, כאילו היה זה חוק טבע אשר אינו נתון לדיון; הפרטת סמכויות הממשלה ושירותיה נמשכת, וכל שנותר לכאורה לשרים וכמובן לאזרחים הפשוטים, זה להיאבק על כך כי את מירב הקיצוץ יספוג האחר (ראו גם את תגובת מרכז אדווה, המדגישה את הזיקה המדומיינת בין "ביטחון מדיני" ל"ביטחון חברתי").
ובעוד הציבור ונבחריו מקבלים על עצמם את החשיבה הכלכלית אותה מקדמת הממשלה ואת המאבק בין אוכלוסיות הנובע ממנה, וכאילו אין די בכך, מנכסים לעצמם פקידי האוצר את הדאגה לרווחת הציבור, וטוענים כי יעד העל שלהם במדיניות הכלכלית לשנת 2009 הינו "עידוד הצמיחה תוך צמצום הפערים". אורוול היה מסמיק.