1. להיאבק ללא אוטופיה ובלי משיח
לעתים קרובות נשמעת הטענה כלפי תנועות המובילות מאבקים אנטי-קפיטליסטיים שהן מתמקדות בביקורת המציאות הקיימת ובעימות עם המערכות השולטות מבלי להציג להן חלופה שלמה, ללא אופק סוציאליסטי ברור.
בעיניי, ה"חיסרון" הזה הוא דווקא מעלה גדולה. התנועות הנצמדות לקונקרטי, למאבק הממשי נגד הקפיטליזם הקיים, גם אם מתוך ניסיון לחרוג אל מעבר לו - לא נופלות למלכודת המשיחיות האוטופית, שאפיינה את המפלגות המרקסיסטיות למיניהן במהלך המאה העשרים. אלה התבססו על אידיאולוגיות כלליות ומוחלטות והשקיעו מאמצים עצומים באינספור מחלוקות על אחרית הימים (הסוציאליזם) ובעיקר על הדרך המהירה או הבטוחה אליה (כיצד לקדם את המהפכה הסוציאליסטית המיוחלת ובמרכזה תפיסת השלטון הפוליטי שבעקבותיה השינוי המבני בחברה, בכלכלה ובתרבות). ההבטחה המשיחית נתנה המון כוח ותנופה לתנועות המהפכניות ולתנועת הפועלים בכללותה. היא הייתה למיתוס מגייס שאין לזלזל בכוחו ובהישגיו, גם כאשר מצביעים על הבעיות העמוקות הטמונות בו. אבל, לא במקרה בוצעו בשמה של אותה הבטחה ובמהלך הניסיונות ליישמה כל-כך הרבה פשעים ונבנו מנגנוני כוח ושליטה נצלניים ודכאניים, אשר היו ההיפך הגמור ממה שהתיימרו להיות. משטרי "הסוציאליזם הקיים" - כפי שכינו ראשי ברה"מ ואיתם המפלגות הקומוניסטיות האחרות את החברות שבנו והנהיגו - לא היו רק שגיאות או סטיות בתהליך בניית הסוציאליזם, ובודאי שלא היו פועל יוצא של אישיותו של מנהיג קומוניסטי זה או אחר; הם גם לא היו בגדר "תאונות היסטוריות". היה קשר הדוק בין המשטרים הריכוזיים, הדכאניים והנצלניים, שבנתה שכבה מהפכנית אשר הפכה במהירות מבהילה למעמד שליט רב-עוצמה, לבין המשיחיות האוטופית שהזינה את התנועה ושבהמשך העניקה לגיטימציה לאותם שליטים.
אחת המסקנות שיש להסיק מההיסטוריה המהפכנית של המאה ה-20 היא דחיית המשיחיות ואשליית החברה האידיאלית, אותה אחרית ימים שבה אמורים להתגבר על הניצול ועל כלל הניגודים המעמדיים. אחרית הימים הזאת אולי לא תגיע לעולם. אם תתפתח חברה המתקרבת איכשהו אליה יהיה זה כפועל יוצא של תהליכים ממושכים מאוד ורבי סתירות (כמו כל המהפכות המבניות בהיסטוריה), ובודאי לא פרי פועלם המכוון או הרצוני של ארגוני מהפכנים. ביקורת האוטופיזם של מארקס אומרת בדיוק זאת: שלנסות לחזות את דמות החברה העתיד מתוך הווה העומד בסימן הניצול והדיכוי זו יומרה חסרת-שחר. ההווה מעצב את תפיסותינו ופעולותינו - וגם הניסיון לשנות אותו מעוגן בהווה, בהתנסות החברתית הממשית ולא בעתיד המדומיין. לא מתוך העתיד המדומיין נוכל לבקר את ההווה ביקורת קונקרטית ואפקטיבית.
המודעות שלנו לכך שהחברה האל-מעמדית לא מחכה מעבר לפינה ושמימושה אינו תלוי רק בבחירותינו ובפעולותינו, מעמידה במרכז העשייה שלנו דווקא את המאבק המעמדי, אשר מתקיים וימשיך להתקיים, כל עוד ישנם ויהיו מעמדות וניגודים בחברה.
2. מאבק תמידי לשחרור מסוגי ניצול ודיכוי מעמדיים
הגישה הספקנית שאני מציע ליכולתנו לחזות את הסוציאליזם, איננה אומרת שעלינו להיות אדישים לרעיונות ולמטרות שמנחים את המעורבים במאבקים המעמדיים. במקום לדון ביעד הסופי האידיאלי ולשרטט עבורו אסטרטגיה שלמה, במקום לנסח מהו סוציאליזם בעינינו או מהו הוא עשוי וראוי להיות, עלינו להעמיד את קידום השחרור מניצול ומדיכוי כיעד אסטרטגי, כמצפן לפעולתנו בתוך המאבק המעמדי. ניצול ודיכוי, אגב, אינן שתי תופעות שונות, כפי שלפעמים נוטים לתאר אותן; הן שני פנים של אותם יחסי כוח מעמדיים. בכל תקופה היסטורית, בכל חברה ממשית, חלק מדפוסי הדיכוי והניצול סמויים מן העין, הם מרכיבים במובן מאליו החברתי, שגם אלה המבקשים לשנות אותה אינם בהכרח מודעים לו; הם נחשפים רק מתוך ההתנסות והמאבקים הקונקרטיים - ודווקא משום כך עלינו להיות קשובים למאבקים הממשיים ולא להתיימר להחזיק בנוסחת פלאים הפותרת את כולם או המסווגת אותם מראש.
חשוב להבהיר גם, שבאומרי "מאבק מעמדי" אני לא מתכוון ל"מעמד" רק במשמעות הפשטנית והמצמצמת של המושג מעמד זיקה רכושנית ושליטה ישירה באמצעי הייצור. אנחנו חיים בחברה מורכבת ורב-ממדית; שליטה באמצעי הייצור וגישה אליהם אינן מתמצות בבעלות פורמלית. יש עוד צורות רבות של נגישות לאמצעי ייצור - וישנם גם אמצעי ייצור, שאינם ניתנים לניכוס קנייני. היום אנחנו גם מבינים, שיש מערכות יחסים חברתיים, שאינן נכללות במסגרת יחסי הייצור במובנם הצר, אך ממלאול תפקיד עצום בעיצובם ובשעתוקם, כמו למשל חלוקת העבודה הביתית.
עם זאת, אין בכוונתי לזלזל לרגע בחשיבות האדירה של הבעלות הישירה והקניינית על אמצעי הייצור כדרך מרכזית לארגון החברה הקפיטליסטית. חשובה לי הנקודה העקרונית: בכל החברות הקפיטליסטיות, ובאופן מיוחד גם בחברה שלנו, הניצול והדיכוי אינם נובעים רק ממערכת מעמדית אחת, ממקור אחד ויחיד של כוח ושליטה. עדיף שנוותר על הפשטות הדוגמטית ונקבל את הריבוי והמורכבות כאתגר פוליטי אמיתי שיש להתמודד עמו. ישנם סוגים שונים של מעמדות, של יחסי כוח ושליטה. גם אם "נוח" לנו להתמקד בסוג אחד, הסוגים האחרים ימשיכו לסבך לנו את המציאות ולקלקל תחזיות, אסטרטגיות וציפיות, שנבנו על בסיס ראייה חד-ממדית ופשטנית של היחסים המעמדיים.
3. סוגי מעמדות בישראל
החברה הישראלית מבוססת על קפיטליזם קולוניאלי. הריבוד המעמדי הישראלי עוצב במסגרת תהליכי קולוניזציה והפליה מבנית. התופעות האלה נמשכות במידה רבה עד עצם היום הזה וממשיכות לחלק כוח בין קבוצות, שכבות ומגזרים שונים. אמנם הרבה דברים גם השתנו במהלך השנים, וחשוב לשים לב לשינויים בדפוסי ההדרה וההפליה, לשינויים בזהויות של המנושלים, לשיפורים והחמרות במצבן של קבוצות שונות בחברה, להתגברות של חשיבות ההון כמרכיב מרכזי בהבניה המעמדית ועוד. אבל, בכל זאת, תבניות מסוימות של הפליה חברתית נותרו על כנן ותבניות אחרות שמתפקדות היום באופן קצת שונה, הן שעצבו חלק מהמעמדות הקיימים היום בחברה שלנו.
בכל מקרה, גם בעידן ההון הגדול והקפיטליזם החזירי שמור למדינת ישראל, למדינה, מקום מרכזי בהבניה המעמדית, ביצירת הבסיס לנישול כלכלי-חברתי-תרבותי ולניתוב אנשים וקבוצות לעמדות שונות בחברה. יש לכך דוגמאות רבות. למשל, אפליית הערבים בנגישות לקרקע ולתכנון, המקבעת את רוב האוכלוסייה הערבית בישראל בעוני וחוסמת חלקית את התפתחותן של שכבות קפיטליסטיות ושכבות ביניים ערביות; קיומם של מנגנוני סלקציה גזעניים ומעמדיים-תרבותיים (לעתים, גזענות עדתית פנים-יהודית) בהקצאת קרקעות וזכויות מגורים ביישובים "קהילתיים" או בנגישות לבתי ספר אליטיסטיים מרובי-משאבים. לכך יש להוסיף את אינספור הדרכים שבהן המדינה הישראלית ממשיכה לתמוך ביזמים ומשקיעים מסוימים תוך שימוש בכפריים ערבים, בתושבי עיירות יהודים בפריפריה ובפועלים זרים כבולים ככוח עבודה זול ותלוי. אפשר כמובן ללכת רחוק יותר ולעמוד על מרכזיות של המדינה ומנגנונים מסוימים בהזמנת טכנולוגיות, במכרזים שונים, בשותפות האסטרטגית בין המדינה לקומץ בעלי הון במיזמים עצומים (הקרטלים התקשורתיים, תשתיות, סוחרי ויצרני נשק וטכנולוגיות מלחמה, בנייה ותכנון ועוד).
בישראל, כבמקומות אחרים בעולם, אכן קיימים מעמד בורגני, מעמד עובדים, שכבות ביניים, זעיר-בורגנות, שכבת עובדים בעלי פריבילגיות יחסיות ופועלי כפיים קשי-יום ובודאי גם שכבות הסובלות מאבטלה כרונית וקבוצות שוליים למיניהן. כל זה קיים, אבל לאור תפקידם של הקולוניאליזם והגזענות בעיצוב המבנה המעמדי מראשיתו - מושגי המעמדי הרכושניים (הקושרים בין מעמד לבין מיקום ביחס לאמצעי הייצור) לא מספיקים כדי לתאר את המציאות החברתית המורכבת, שבתוכה אנחנו חיים ועליה אנחנו מבקשים לפעול. במלים אחרות, גם לחלוקה בין יהודים לערבים, בין יהודים לכלל הלא-יהודים, בין עדות וקבוצות שייכות שונות, ובין תושבים של סוגי יישובים שונים יש משמעות רבה בריבוד הכלכלי-חברתי ובהבניית המעמדות וביחסי הכוח החברתיים בישראל. אי-אפשר לתאר את המעמדות בישראל ולהתעלם מהצבע שלהם, כפי שאי אפשר להתייחס לאפליית הערבים רק כעניין לאומי שלא משפיע על מעמדם החברתי, וכשם שלא נכון לראות בשאלה המזרחית עניין תרבותי גרידא.
4. פוליטיקה משחררת וזהויות חברתיות
פוליטיקה משחררת בישראל בת-ימינו לא יכולה להסתפק בכמה הבחנות גסות ופשוטות ולקבוע על סמך האמונה באמיתות כלליות, שמתיימרות לנכונות בכל זמן ובכל מקום, שישנה סתירה עיקרית שהאחרות משניות לעומתה (בין אם זו הסתירה המעמדית במובנה הכלכלי-חברתי, או הסתירה הקולוניאלית במובנה הלאומי, או הסתירה העדתית במובנה האתני-תרבותי). לעתים קרובות כל אחת מסתירות אלה אינן אלא הפנים של השנייה והן שזורות זו בזו בדרכים מורכבות מאוד. די לחשוב על הריבוד המתקיים במקומות העבודה (לאומי, אתני, מגדרי, ולעתים כולם יחד). הניגוד בין גברים לנשים שזור בכל הסתירות המעמדיות, והוא לא משני ולא עיקרי ביחס אליהן. במלים אחרות: אין לקבוע מראש על סמך דעה קדומה, על סמך תיאוריה כללית, כי סתירה מסוימת עיקרית והאחרת משנית. ודאי שאין לבטל מאבק מסוים של אנשים מנוצלים, כי הוא לא מתאים להעדפה התיאורטית שלנו, לסתירה החברתית שאנחנו רואים כמרכזית יותר.
פוליטיקה משחררת גם לא זקוקה לאמירה הפופוליסטית הפשטנית, לפיה כל המדוכאים והמדוכאות בתור שכאלה צריכים להתאחד למהלך משותף לשינוי חברתי כנגד ההגמוניה או כנגד השכבה השלטת. מלאכת השחרור מיחסי שליטה, ניצול ודיכוי, היא קודם כל תהליך ההתעצמות הפוליטי-חברתי של המדוכאים והמנוצלים, המודרות והמנושלות. מלאכת השחרור כרוכה בהכרה בכל היבט של יחסי ניצול-דיכוי כפי שמתנסים בהם אנשים בשר ודם ולפי הבנתם בכל רגע נתון. הם מתארגנים ויתארגנו במיגוון של דרכים, על פי רוב סביב אותם מאבקים, שכופה עליהם המציאות האכזרית (פיטורים מעבודה, פגיעה בזכויות, שחיקה בשכר, נישול מבית או מקרקע, אלימות על רקע לאומני-גזעני, אלימות הומופובית, צורות שונות של ניצול ודיכוי נשים). לעתים ייווצרו תנאים ותודעה, שיאפשרו מאבקים קצת יותר התקפיים, כלומר מאבקים סביב דרישות לשיפור זכויות, להטבת תנאים ואפילו לשינויים מבניים. בדרך כלל, במקרים אלה המדוכאים-המנוצלים יתארגנו סביב התביעה והזהות החברתית, שבה יחושו באפשרות להעצמה חברתית משמעותית יותר. זה בסדר: אלה בחירות לגיטימיות של אנשים למען עצמם - כמובן, כל עוד אינן מבוססות על דריסה של מנושלות ומנושלים אחרים.
בחברה המלאה ניגודים סביר להניח, שמדוכאים ידרכו מדי פעם, במהלך מאבקיהם, על הבהונות של מדוכאים אחרים. איפה ומתי הדריכה הופכת לדריסה ויוצרת דיכוי שאינו פחות גרוע מזה שממנו רוצים להשתחרר? אין לדעת מראש. המציאות לעתים מסובכת מאוד, ואין בה צדיקים וצדיקות. רק חשוב שנהיה ערים לתופעות האלה, ללא אשליות תמימות וללא צדקנות טהרנית. חשוב גם שנזכור, שהמערכת השלטת מעודדת ניגודים ומחנכת מדוכאים לדרוש זכויות תוך היבדלות ממודרים אחרים. לא ניכנע להגיון הטורף שיוצרים עבורנו - אבל גם לא נכחיש את קיומן של סתירות ובעיות בין מדוכאים במקום שהן קיימות, ולא נגיד ש"זו רק תודעה מזויפת" או מניפולציה של השלטון. ודאי גם לא ננסה להכתיב לאנשים תחת איזו זהות חברתית להתארגן.
תפקידה של הפוליטיקה המשחררת, של פעילותם של אלה המבקשים לקדם תהליכי שחרור, אינה למשטר את הזהויות החברתיות של האנשים המצויים במאבק מעמדי מסוג כלשהו למען זכויותיהם, כנגד דיכוי וניצול. אסור לנו לקבוע שמאבק כלשהו ראוי או לא ראוי לתמיכה בשל הזהות החברתית של הנאבקים - כל עוד מדובר במאבק נגד דיכוי ונגד ניצול. תפקידנו הוא בראש ובראשונה לתמוך במאבקים, ליזום אותם ממקומנו עצמנו כמדוכאים ומדוכאות ולהיות סולידריים ותומכים, להציע ידע ואופק רחב שצברנו במאבקים אחרים ולעזור לרקום בריתות חברתיות. מלאכת הרקמה, מלאכת החיבורים לשכבות וקבוצות אחרות של מנושלות ומנושלים, היא מלאכה עדינה. אסור לשטח במהלכה את הסתירות הקיימות בין בעלי הברית השונים במקומם החברתי - צריך להכיר בהן, לנהל אותן, לפעול להתגבר עליהן, אבל לא להתכחש או לדחוק הצידה את הסתירות באמצעות הצהרות אחווה או שותפות חגיגיות ופשטניות, הנשארות נבובות, גם אם הן נאמרות מתוך כוונה טובה. גם ערכים משותפים ואפילו זיהוי האינטרסים המשותפים אינם מספיקים לבדם כדי להבטיח ברית איתנה בין קבוצות ושכבות שונות בחברה מופרדת כל כך, הבנויה על ניגודים רב-ממדיים. סיסמאות כלליות לא מספיקות.
אי-התייחסות לצורך המדוכאים לבנות את עצמם כגורמים פעילים, כמי שמגדירים את מאבקם, וההתעלמות משאיפותיהם להתעצם סביב היבטים ייחודיים של הדיכוי נגדו הם קמים - גם הן צורות של דיכוי.
עדיין מהלכת בינינו תפיסה מעמדית מופשטת, ששואבת את השראתה מתיאוריות ומניסיון להחיל אותן באופן מכני על המציאות הממשית, אשר חוששת מביטויים שונים של ייחודיות בקרב המדוכאים והמדוכאות. "פוליטיקה של זהויות" זועקים המחזיקים בתפיסות המעמדיות המופשטות כמי שמצביעים על סטייה הרסנית, על אי-הבנה עמוקה, על מעין מציאות מדומה, שבה שרויים הנאבקים ויחד איתם אלה המסייעים להם ומעניקים לגיטימציה לביטוי אותן זהויות חברתיות מגזריות. ההנחה שייחודיות, שזהות מגזרית עומדת בסתירה למשימת הבנייה התודעה המשותפת של המדוכאים והמדוכאות - שייחודיות מנוגדת לכלליות - היא הנחה מוטעית ביסודה. הייחודי (הפרטי) איננו ההפך מהאוניברסלי (הכללי). הזהות הייחודית המבטאת את עצמה היא דווקא התנאי המקדים לכינונו האפשרי של כוח אוניברסלי משחרר, המכיל גם את המדוכאות, המנושלים, את הרבות הנדחקות לשוליים. מכיל, אבל בשום אופן לא מוחק או מבטל. הכללי המופשט, "חסר הצבע", זה שלא מכיר בדיכוי הייחודי, הוא דכאני. רק בעלי פריבילגיות יחסיות יכולים להרשות לעצמם לוותר על הפרטיקולרי לטובת אוניברסליות מזויפת, שאיננה אלא הפרטיקולריות שלהם עצמם. כך למשל, אנשי מר"צ נוהגים לתקוף את ש"ס כמפלגה סקטוריאלית, עדתית, הדואגת בעיקר לצרכים החומריים של המוסדות המארגנים את בסיס הכוח האלקטורלי שלה, ובו בזמן יכולה מר"צ לתפוס את עצמה כלא-סקטוריאלית ולא-עדתית - למרות שעל פי כל אמת מידה, מדובר במפלגה בעלת גוון עדתי מובהק, המגוננת בחירוף נפש על האינטרסים המגזריים של הקיבוצים ושל חלק משמעותי מן המעמד הבינוני-הגבוה האשכנזי-חילוני על תרבותו ומסורותיו הייחודיות.
5. מאבקים ממשיים להמחשה
לשם המחשה של טענותי אנסה להביא דוגמאות מתוך עולם המאבקים הממשיים, בהם היינו מעורבים בשנה האחרונה. לא ניתן לצפות, לדוגמא, שערביי עג'מי יראו בנישול הנוכחי שלהם רק עניין מעמדי-כלכלי ולא יתפסו את מאבקם בהקשר הלאומי-קולוניאלי. ברור גם, שההקשר הלאומי-קולוניאלי הוא גם חלק מהבניית ההקשר המעמדי, בראייה הרחבה של מעמד. לכן, כדי שמאבקם ההגנתי יישא אופי מעצים, כדי שבכלל יוכלו להיאבק, ערביי עג'מי החיים בצל איום של נישול וטרנספר מגדירים את עצמם ואת עניינם גם במונחים לאומיים. גם ולא רק. ההגדרה של מאבקם במונחים לאומיים לא מקלה בטווח המיידי את עבודת החיבור בינם לבין תושבים יהודים אחרים בתל אביב, למשל תושבי כפר שלם המאוימים בנישול בעל מאפיינים הדומים בחלקם. אבל, ההגדרה הלאומית (גם לאומית, ולא רק לאומית) של המאבק של תושבי עג'מי היא תנאי מוקדם הכרחי להעצמה, שבלעדיה לא תתאפשר ברית משחררת בינם לתושבי כפר שלם. רק אוכלוסיות שעוברות העצמה במאבקן הפרטיקולרי מסוגלות לכרות בריתות סולידריות, בלי פטרונות עם קבוצות, שמבחינות מסוימות נמצאות מעליהן בסדר החברתי.
תושבי כפר שלם מצדם היו מסוגלים לתת אמון בבעלי ברית שמאלנים, ברובם משכבות הביניים המשכילות וברובם אשכנזים, כאשר היה ברור, שאלה הכירו בכך שהנישול והדיכוי בכפר שלם הוא תוצר של מדיניות גזענית של אפליה עדתית-תרבותית רבת שנים. ההכרה בכך - העמדת ההיבט העדתי של המאבק - מפרידה לכאורה בין הנאבקים, מקשה, אבל היא זו שמאפשרת לרקום את החיבורים כך שיוכלו לחרוג מהבעת סולידריות חד-פעמית ולקבל משמעות אסטרטגית, לשמש מרכיב בתהליך ארוך-טווח של פוליטיזציה ובניית מאבק מעצים ומשחרר. שוב, כמו במקרה של יפו, מדובר בנישול גם - ולא רק - בעל רקע עדתי. העמדת הנישול בכפר שלם רק על הרצף ההיסטורי של ניחשוּל, דיכוי וניצול המזרחים (והתימנים בפרט) מפספסת את ההיבט הנדל"ני-קפיטליסטי, המניע את הנישול כרגע, וגורם לכך שחלק מהמנשלים הם בהחלט חלק מהאליטה המזרחית החדשה, ואפילו בעלי מוצא תימני בעצמם.
כדי לרקום את החיבורים, כדי לעבוד על תהליכי התחברות למען שינוי חברתי ושחרור חייבים להכיר בדיכוי ובניצול בצורתם הספציפית: חייבים להכיר בזהויות החברתיות שהינן הביטוי העצמי של האוכלוסיות המדוכאות - בין אם זהויות אלה הן מעמדיות במובן הכלכלי, תעסוקתיות, לאומיות, עדתיות, שכונתיות, אזוריות, מגדריות, מיניות או מה שלא יהיו.
כך גם במקומות עבודה ובמאבק איגוד מקצועי. הריבוד המגדרי, הלאומי והאתני-עדתי של מעמד העובדים השכיר יוצר גם הוא הרבה סתירות, שאסור להתעלם מהן. התאגדות נשים בתוך מקום עבודה איננה מכשלה בפני אחדות העובדים במסגרת הוועד, אלא לפעמים תנאי הכרחי לאחדות אמיתית מאחורי ועד, שאמור לייצג גם עובדים וגם עובדות. לעתים קרובות הנשים במקומות העבודה, או הערבים, או האתיופים, או הרוסים, או הפועלים הזרים, נתונים במצב של דיכוי ואפליה כפולה. בלי הכרה במצב הזה, בלי פעולה להעצמה של השכבות החלשות יותר במקום העבודה או באיגוד, בסיס התמיכה של נציגות העובדים לא יהיה איתן. לכן התארגנות נפרדת, או תת-התארגנות על בסיס מגדרילאומיעדתיאזרחי אינה פוגעת בהכרח באחדות אלא יוצרת את התנאים המאפשרים אחדות אמיתית, המכילה את כלל המדוכאים במאבק משותף. התארגנות נפרדת לא במובן הפלגני ולא במובן של הפרדות, אלא התארגנות נפרדת של החלשות - כדי לבוא מחוזקות להתארגנות המאוחדת.
אפשר כמובן לקחת את הגישה הזאת הלאה לכל מיני מקומות ומצבים, ברמת המיקרו וברמת הפוליטיקה המקומית, העירונית והארצית. אך הטיעון העקרוני הוא זה: ההכרה בייחודו של הדיכוי אותו חווים המדוכאים והמדוכאות, במאפיינים המיוחדים של התנסותם היא המקום המרכזי של יצירת ההכרה - ממש כשם שהמאבק הוא המקום המרכזי לפיתוח התודעה; העצמת המדוכאים במאבק למען עצמם הוא התנאי הבסיסי, המקדים, לבניית בריתות חברתיות שייאבקו לשינוי חברתי יסודי.
גירסה מתוקנת ומורחבת שהכנתי במיוחד עבור אתר התחברות-תראבוט של הרצאה בכנס מרקס, מאי 2008. גרסאות קודמות, קצרות יותר פורסמו באתרים הגדה השמאלית, קדמה ומאהל נודד.