חם, חם מאוד היה בספטמבר 1951. דב שובל תיאר את החום הגדול ברשימה ב"על המשמר", עתונה של מפ"ם, והדבר העלה בו הרהורים (18.9.1951):
במצב ליאות זה, עת הזיעה ניגרת כפלגי מים ויובש משתלט, שעה שקורט המרץ הנסוך באבריך מתנדף ומשתתק, מתחיל הנך לחשוב על זו העצלות הלבנטינית הידועה, על האמונה הפטליסטית, על הישיבה על השרפרף תוך עישון נרגילה...
האם רק אני מרגיש כאן אצל הכותב משיכה קטנה, מוכחשת למזרח המדומיין? אבל הכותב מתעשת, מתגבר על יצרו. הוא עובר להרהורים (מה לעשות, כשלא עושים כלום, עולים "הרהורים"):
ובלי משים אתה ממשיך בהרהורים: וגורלנו-אנו לאחר דורות מה יהיה? האם לא תהיה גם בנו ובצאצאינו יד הזמן והמקום לרישול ולאוזלת יד? ואיך נקדם את פני הבאות כדי למנוע פיגור תרבותי והתנוונות?
מהי סכנת החום לעומת פיגור תרבותי והתנוונות? עכשיו, כשהצלחנו לעבור מ"אני" חלש ומתפתה ל"אנחנו" חזק, המפלסף את עצמו החוצה מן המציאות הלוהטת כדי להשקיף על העתיד, כשהעייפות המתוקה כבר מסומנת כניוון מסוכן, אפשר סוף-סוף להתמכר לגזענות המתוקה. והסכנה היא לא בחום, לא באקלים:
והרי תוספת האוכלוסיה, הבאה עם גלי העליה, אף היא ברובה מגיעה כיום מארצות המזרח. במשך מאות שנים הספיק המקום להטביע בהם את חותמו, חותם הפסיביות, ההזנחה והרישול. עובדה זו דורשת דאגת-יתר לגורל התפתחות האוכלוסיה.
שובל כמובן לא לבד: הוא חלק מדיון נרחב בישראל של זמנו שרווח בקרב האליטות, שבמרכזו חשש ממשי: מצד אחד, אין ברירה, צריך להעלות מזרחים (ליישב, ליישב, לעבד את אדמות הפליטים, ליישב את הספר), ומצד אחר – כמה מזרחים אפשר כבר לצרף ועדיין לשמור על הגמוניה ברורה? זו הבעיה האמיתית:
מרובת בעיות היא ארצנו, הנאבקת על קיומה המדיני והכלכלי. מי יתפנה בימים אלה לתת את דעתו על בעיה זו, אשר את אותותיה נרגיש רק במרוצת הדורות?
שובל לא אומר לנו מה זה נקרא לדאוג ל"גורל התפתחות האוכלוסיה": לפתח אותה לדעת? להחליף אותה? לבלום את התרבותה? לפזר אותה בפריפריות? כל התשובות נכונות. ואנחנו, שמסתובבים כאן שנים לאחר מכן, "במרוצת הדורות", אין שום סיבה שנישאר עיוורים לשאלות ולתשובות. אלה לא רק רעיונות ופנטזיות שעברו מן העולם; המבנים החברתיים שעוצבו בסימן ההשקפות האלה לא נעלמו. וגם הגזענות לא: חם לה וטוב לה פה.