האם ניתוח של המציאות הישראלית כבעלת מאפיינים קולוניאליים ומקור קולוניאלי סותר הכרה בזכויות הלאומיות של היהודים-ישראליים? ואם לא, למה אנחנו מתכוונים כאשר אנו שואפים לדה-קולוניזציה בישראל?
חשוב לנו, בהתחברות-תראבוט, לברר לעצמנו מה משמעותה של דה-קולוניזציה של ישראל. הגישה שלנו בענין מורכבת, כי בעינינו המציאות עצמה מורכבת. קיימת מסורת בשמאל הרדיקלי לשאול באופן פשטני, האם היהודים-הישראלים הם עם בעל זכות להגדרה עצמית או מתיישבים במסגרת של פרויקט קולוניאלי. בניגוד לכך, איננו מצפים להשיב לשאלה בעזרת הכרעה בין שתי החלופות האלה, ואיננו גוזרים מן התשובה באופן ישיר, בלי להתחשב בתנאי מציאות אחרים, את הפיתרון המדיני הרצוי או האפשרי. אנחנו מכירים בכך, שלפעמים המציאות יכולה לספק תשובות של "גם וגם"; ובמקרה שלנו: ההכרה בקיומו של קולוניאליזם פנימי שחי ובועט וממשיך לעצב את החברה הישראלית, אין פירושה בהכרח שלילה הזכויות הלאומיות של העם היהודי-ישראלי, שהתהווה כאן בעקבות תהליך הקולוניזציה.
גם עמים שנוצרו כתוצאה מתהליכים קולוניאליים הם בעלי זכות קיום. העולם גדוש באומות ומדינות-לאום, שהן תוצרי תהליכים קולוניאליים. כדי להכיר בזכות הקיום הלאומית היהודית-ישראלית לא צריך להכחיש את המרכזיות התהליכים הקולוניאליים בעיצוב החברה הישראלית, ואת היסוד הקולוניאלי הממשיך לפעול בלב תהליכי התפתחות הקפיטליזם בישראל. הכחשתם לא מאפשרת להתמודד עם המורכבות של החברה הישראלית ולפעול לשינוי חברתי משמעותי.
ההכרה באופיה הקולוניאלי של החברה הישראלית הכרחית כדי להבין, לדוגמא, מדוע כל כך הרבה מאבקים צודקים של מגזרים מדוכאים בחברה הישראלית נוטים להתפתח כמאבקים נגד מגזרים מדוכאים אחרים ובכך מחזקים את ההפרדה בין שכבות מדוכאות, שהיא מרכיב מרכזי במערכת הקולוניאלית.
במקום לתבוע שוויון זכויות כללי, לדוגמא, שכבות יהודיות מקופחות לעתים קרובות נוטות להעלות על נס לעתים את יהדותן כמשהו שאמור להבטיח להן חלק בזכויות-היתר שמעניק המגזר השליט; אנשים עושים שביכולתם (ולעתים גם מה שאין ביכולתם, עד כדי הכחשה גמורה של תרבותם!) כדי להיבדל מהערבים, כולל נקיטת עמדות לאומניות וגזעניות קיצוניות. אנחנו מכירים את הנימוק הנפוץ – "אבל שירתתי בצבא" - שאמור לחזק את התביעה לזכות חברתית כלשהי. בכך הם מחזקים את מערכת ההפליה הלאומית, עד כדי כך שכאשר בקרב שכבות הביניים מתפתחת גישה ליברלית, המבקשת לצמצם או אף לבטל את ההפליה הלאומית, בקרב השכבות היהודיות העממיות מופיעות לא פעם ביתר שאת מגמות לשימור ההפליה, והרבה מהטינה המעמדית הקיימת כלפי השכבות המבוססות יותר מקבלת דווקא ביטוי של לאומנות כלפי הערבים.
במציאות כזו, גם המאבקים הלאומיים הצודקים ביותר של המיעוט הפלסטיני בישראל מתפקדים לפעמים כמחזקים את המערכת הקולוניאלית שנגדה הם מתנהלים. מול אותם מאבקים נוטה הקולקטיב היהודי לחוש מאוים ולהתלכד, תוך טשטוש ניגודי האינטרסים בין המעמדות והשכבות השונות המרכיבות אותו. הלאומיות של המיעוט הפלסטיני בישראל היא יסוד חשוב שתורם למאבקיו, לסולידריות הפנימית הדרושה והיא מרכיב חשוב גם בבנייתה של אלטרנטיבה לסדר הקיים, אבל היא לבדה לא יכולה להספיק כדי לאתגר את המערכת הקולוניאלית. כאשר המחאה של המיעוט הלאומי מתנסחת רק בטונים לאומיים, היא לא חותרת תחת הלכידות של האוכלוסייה היהודית. כדי להשיג שינוי פוליטי התביעות הלאומיות של המיעוט הפלסטיני צריכות לקחת בחשבון אינטרסים ורגישויות של שכבות ומגזרים בתוך האוכלוסייה היהודית. לא רק מתוך "גישה מעמדית", ולא כמעשה של נחמדות: זהו הכרח פוליטי אסטרטגי.
מכיוון אחר אפשר גם לקחת כדוגמא מאבקים צודקים של עובדים בחברות ציבוריות כנגד תהליכי הפרטה, כמו עובדי חברת החשמל, ולראות כיצד הגנתם – המוצדקת – על הזכויות שהשיגו במקום עבודתם והגנתם על הבעלות הציבורית, היא בה בעת גם הגנה על סטטוס-קוו של הפליית עובדים ערבים והדרתם. מאבק עובדים נגד הפרטה, שלא לוקח בחשבון את ההפליה הלאומית, יכול להיות במובן מסוים מאבק אנטי-קפיטליסטי צודק, אבל מאבק שמנציח ומחזק את המערכת הקולוניאלית. לכן הדמוקרטיזציה של החברות הממשלתיות והציבוריות, הפסקת ההפליה כנגד עובדים ערבים וכנגד ציבור צרכנים ערבי, חייבות להיות תביעות שמלוות מאבקים נגד הפרטתן של אותן חברות – אחרת נצפה בתמיכה של רוב האוכלוסייה הערבית בתהליכי ההפרטה.
הדוגמאות האלה – ויש עוד רבות אחרות – מבהירות, מדוע מי שרוצה להיאבק למען שינוי חברתי בישראל חייב לקחת בחשבון את המציאות הקולוניאלית והקפיטליסטית כאחד, ואת הדרכים שבהן שני היסודות האלה משתלבים זה בזה ומעצבים את החברה בישראל.
אבל האם המשמעויות הלא-רצויות שהמאבקים שמניתי מקבלים – פירושן שאין להיאבק, שלא צריך לקדם מאבקים מגזריים צודקים? ממש לא. המדוכאים, המנושלים, המנוצלים צריכים להיאבק – וייאבקו אם נרצה ואם לא נרצה; הם יעשו זאת מתוך צורך ומעצם ההיגיון של קיומם של מעמדות ויחסי כוח חברתיים. לכן השאלה הרלבנטית אינה האם צריך להיאבק אלא כיצד. התפקיד שלנו, כמי שמעוניינים לקדם את המאבקים החברתיים לשינוי חברתי, הוא למצוא את הדרכים לתעל את מאבקי המדוכאים לעבר התחברות ביניהם ולא הפרדה, לעבר שחרור ולא לשיעתוק של המערכת הקפיטליסטית-קולוניאלית נגדה אנו נאבקים. חשוב להבהיר: צדקתו של מאבק כנגד דיכוי, נישול או ניצול איננה תלויה בגישה הרעיונית ובאסטרטגיה של מובילי המאבק. אבל מובילי המאבק עלולים להפוך מאבק צודק למאבק שמחזק את המערכת הדכאנית.
לקחי הדה-קולוניזציה של המאה שעברה
נחזור לחששות שמעוררת ההבחנה במימדים הקולוניאליים של החברה הישראלית והדיבור שלנו על הצורך בדה-קולוניזציה. החשש הזה ניזון בחלקו מתפיסות הדה-קולוניזציה של שנות החמשים והששים של המאה העשרים ומההיסטוריה הלא בהכרח מרנינה של תהליכי דה-קולוניזציה. באותם שנים נהגו להשתמש במונח דה-קולוניזציה כדי לתאר את המאבק לעצמאות לאומית של עמים במושבות באסיה ובאפריקה. אם תרצו – מאבקים דומים לזה של בני ובנות העם הפלסטיני בשטחים הכבושים בגדה וברצועה. רבים מהמאבקים ההם – מאבקים צודקים וחשובים – הסתיימו בניצחון, בעצמאות לאומית. אבל במהרה הפכה העצמאות הלאומית לתלות כלכלית ניאו-קולוניאלית והצמיחה השחתה עמוקה של האליטה המקומית, שצמחה תוך כדי מאבקי העצמאות. התברר, שהקולוניאליזם משאיר עקבות עמוקים הרבה יותר בחברה – ואלה אינם נעלמים עם העצמאות הפוליטית. ברוב המאבקים האלה זיהו דה-קולוניזציה עם מאבק לסילוק הכובש הזר ושובם של חייליו, פקידיו, אנשי העסקים והמתיישבים מטעמו לארץ האם. ברור לגמרי, שבאותה מידה שזה רלבנטי לגבי הגדה והרצועה זה לא רלבנטי ביחס לישראל גופה.
שתי דוגמאות דומות יותר למצב הישראלי הן הדוגמאות של אלג'יריה ודרום-אפריקה, ושתיהן לא נותנות סיבה לאופטימיות. באלג'יריה מאבק הירואי לעצמאות לאומית מידי צרפת הסתיים בסילוקם של מאות אלפי מתיישבים צרפתים, חלקם צאצאיהם (שרובם לא היו "לבנים"!) של מתיישבים, אשר כבר הגיעו לאלג'יריה באמצע המאה התשע-עשרה. מבחינה אנושית היתה זו היתה קטסטרופה: מאות אלפי הרוגים אלג'יראים, עשרות אלפי הרוגים צרפתים, אלימות גדולה וממושכת וטרנספר של מאות אלפי אנשים בסוף התהליך. המאבק הצודק לשחרור מהקולוניאליזם ניצח, אבל גבה מחיר נורא. תוצאותיו הקשות המשיכו ללוות את החברה האלג'יראית עשרות שנים לאחר מכן, ובהם טמונים גם חלק מזרעי הפורענות של מלחמת האזרחים האלג'יראית הנוראה של שנות התשעים. ניסיון להעביר באופן פשטני את המסר של אלג'יריה למקרה של ישראל-פלסטין משמעו, שדה-קולוניזציה מחייבת סילוק בכוח של כלל המתיישבים. זו אולי היתה, בהשראת הניסיון האלג'יראי, הגישה של ארגון הפת"ח ושל רוב ארגוני אש"ף בשנות הששים והשבעים של המאה העשרים, אבל זו בפירוש לא גישתנו. גם אם מקורה בתהליך התיישבות הקולוניאלי, לאוכלוסייה היהודית-ישראלית יש כבר זכות קיום וזכויות לאומיות בארץ. לכן אנו מבקשים, מכל החוששים למיניהם, לא לייחס לנו עמדות לא-לנו.
קיימת גם הדוגמא הקרובה ביותר בזמן של דרום-אפריקה, שם פורק משטר האפרטהייד והוקמה מדינה דמוקרטית רב-גזעית. לכאורה זו דוגמא, שמאפשרת לדמיין דה-קולוניזציה פחות טראומטית, כזו שמשאירה לצאצאי המתיישבים את האפשרות להפוך לחלק מהאומה החדשה. אבל באידיאליזציה שנהוג לעשות לתהליך הדרום-אפריקאי קל לשכוח, שמדובר היה במאבק אלים ומדמם בן עשרות שנים. רבים אפילו לא לוקחים בחשבון את העובדה, שהדה-קולוניזציה הדרום אפריקאית כלל לא הושלמה. גם לאחר ביטול האפליה האזרחית הרשמית לא התרחש שום שינוי כלכלי משמעותי ולא בוצעה רפורמה בקרקעות. הגישה לאדמה ולהון נשארה בלתי-שוויונית בצורה קיצונית, למרות צמיחתה של בורגנות שחורה חדשה. במלים אחרות: לא היתה דה-קולוניזציה משמעותית מספיק של יחסים כלכליים וחברתיים. במו"מ על סיום האפרטהייד האזרחי אחד התנאים לנסיגה לא-אלימה של הלבנים מהשלטון היה השארת התשתית הכלכלית הקולוניאלית על כנה.
אז איזה דגם של דה-קולוניזציה אנחנו רוצים עבור ישראל – דגם אלג'יראי או דגם דרום-אפריקאי?
לא זה ולא זה, מהסיבות שהסברתי תוך כדי תיאור התהליכים.
אנחנו מעוניינים בדרך הכי אנושית והפחות כואבת לדה-קולוניזציה. אנחנו מעוניינים בשלום בין שני העמים ובפיתרון מדיני, שמבוסס על פשרה היסטורית כשלב חיוני בדרך לדה-קולוניזציה. הסדר מדיני הוא חיוני, אבל אינו סוף פסוק לתהליך הדה-קולוניזציה. בתנאים ההיסטוריים הנוכחיים אנחנו סבורים, כי הסדר מדיני עדיין אפשרי על בסיס הקו הירוק והקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל. כל פיתרון אחר יהיה כרוך בהרבה יותר זמן, סבל ושפיכות דמים. הקו הירוק איננו מקודש וחשיבותו היא רק בכך שהוא היחיד שיכול (עדיין) להבטיח פשרה ריאלית מבחינת שני העמים ולחסוך להם הרבה דם וסבל. במקביל, לפני ואחרי הסדר מדיני כזה, עלינו להיאבק לשינוי היסודות עליהן מושתתת מדינת ישראל, כך שתשרת את כלל אזרחיה, את שני עמיה וכלל הקבוצות והתרבויות הקיימות בתוכה.
דה-קולוניזציה של היחסים החברתיים
אז מהי אותה דה-קולוניזציה, אליה אנחנו שואפים בתוך ישראל?
הדה-קולוניזציה היא תהליך שיכול ללבוש דמות קונקרטית רק מתוך מאבק. קודם כל, מאבק למען ביטול כל צורות ההפליה המוסדית, הרשמית והלא-רשמית שקיימת כלפי המיעוט הלאומי הפלסטיני. שנית, מאבק לחלוקה מחודשת של משאבים (וקודם כל נגישות לקרקע ופיתוח), על בסיס של תיקון עוולות כלפי האוכלוסיות, שנפגעו יותר מכל עד כה מן התהליך הקולוניאלי, במטרה לכונן יחסים שוויוניים יותר. שלישית, מאבק לשינוי יסודי באוריינטציה התרבותית של ישראל – לא עוד מדינה המנסה להתקבל לאיחוד האירופי או השואפת להיות חוד החנית של המערב אל מול הסביבה הערבית והמזרחית, לא עוד מערכת מוסדית המדרגת את אזרחיה לפי אמות מידה של מידת ה"מערביות". התרבות הערבית והתרבויות היהודיות-מזרחיות צריכות לקבל את מקומן המרכזי בהוויה הישראלית שלהן. רביעית, וזה יוכל לקרות רק תוך כדי התקדמותם של המאבקים האחרים – התפתחותה של תודעה לאומית אחרת, תודעה לאומית יהודית לא-ציונית (ועל כן כזו שלא מזדהה עם תהליך הנישול וההתיישבות אלא עם הישיבה בארץ וההתערות באזור) ותודעה פלסטינית לא-אנטגוניסטית ליהודים. שתי תודעות לאומיות אלה, אשר הכרחיות גם כדי שהמקום לא יהיה נתון לשליטה אימפריאליסטית חיצונית, יהיו – במסגרת יחסים לא-קולוניאליים, במסגרת תהליך פירוק המוסדות הציוניים וכינונה של מדינה דמוקרטית יהודית-ערבית – חלק מאומה אזרחית אחת.
קידום המאבקים האלה מאוד לא פשוט בגלל ההיגיון הקולוניאלי, שמפריד כאמור בין אוכלוסיות מקופחות ובין מאבקים צודקים. מודעות מחודדת של הכוחות המובילים את המאבקים הצודקים היא חיונית כדי לתעל את המאבקים של כל מגזר וכל שכבה כך שלא יכוונו נגד מדוכאים ומקופחים אחרים. לכן חשוב מאוד להיות חלק מהמאבקים ולהשפיע על כיוונם. אבל חשוב לזכור שכל מאבק של מדוכאים נגד דיכוי הוא צודק – בלי קשר לעמדות ולאידיאולוגיה של הנוטלים בו חלק.
חובתנו, אם ברצוננו לתמוך ולקדם מאבקים צודקים, היא להעניק סולידריות בלתי-מותנית. זה מאוד לא פשוט לבוא למקום, בו אנשים נאבקים על ביתם, ולגלות שהם עצמם, הקורבנות באותו רגע ובאותן נסיבות – הם גם גזענים או מקרבנים בנסיבות אחרות. בהזדמנויות רבות מצאנו את עצמנו בשטחים הכבושים מביעים סולידריות ותומכים בקורבנות של הכיבוש, אשר הביעו עמדות שלאו דווקא מקובלות עלינו או על חברינו. כן: מותר, ברגישות ובטקט, להתווכח. אבל אסור בשום אופן להתנות הסולידריות עם הקורבן בנקיטת עמדה כזאת או אחרת מצדו. גם בתוך ישראל נתקלנו לא פעם בקרב יהודים במצוקה בביטויים של גזענות אנטי-ערבית ואצל ערבים – בהכללות גזעניות כלפי יהודים, ואצל שתי האוכלוסיות בביטויים ובהתנהגויות שוביניסטיות כלפי נשים. בשום אופן אסור להתנות סולידריות במאבק צודק עם קבלת עמדותינו. הסולידריות הבלתי-מותנית היא לא רק חובה מוסרית שלנו, הפעילים ופעילות לשינוי חברתי; היא גם הצעד הראשון לשבירת הגיון ההפרדה שהמערכת הקולוניאלית יצרה. היחס אלינו ואל המסרים שלנו, אותם אנחנו לא מסתירים אבל גם לא כופים על האנשים, משתנה לאחר שהמדוכאים נוכחים בסולידריות הבלתי-מותנית שלנו.
חשוב מאוד במידת האפשר לקדם מפגש וסולידריות של מדוכאות ומדוכאים, השייכים למגזרים שונים. כל שותפות כזאת חותרת תחת הגיון ההפרדה ומקדמת בצורה משמעותית את המאבק לשחרור. זהו שחרור מהקולוניאליות המנטלית, מהמקום שהמערכת הקצתה לכל מגזר ולכל שכבה – מקום של זכויות מותנות ויחסיות, מקום של התנשאות וגזענות כלפי אלה שלמטה ותלות באלה שלמעלה. כל חיבור שנקדם בין מדוכאים הנאבקים הוא ניצחון פוליטי עצום, שמחולל שינוי תודעתי בקרב הנפגשים ומהדהד גם בתודעה הציבורית, אצל הקהלים השומעים על אותו מפגש. ככל שגם נצליח לקדם מאבקים רחבים, המבוססים על שותפות בין ציבורים שונים, שותפות אינטרסים ותחושת שותפות כאחד, כך נתקדם בבניית הכוח החברתי הנגדי למערכת הקפיטליסטית-קולוניאלית. רק השותפות הרחבה והעמוקה של מנושלי ומנוצלי החברה הישראלית יכולה להצמיח אלטרנטיבה של קיום לא-קולוניאלי ושוויוני לכלל האוכלוסייה.
- המאמר מבוסס על עיבוד של עיקרי הרצאה שניתנה במסגרת קורס פעילות ופעילים של תנועת התחברות-תראבוט בנובמבר 2010.