נצחון הימין

התמונה הכללית של תוצאות הבחירות לכנסת היתה צפויה: גוש הימין, השולט בפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות, העמיק עוד יותר אחיזתו בחברה הישראלית. הימין הישראלי מתחזק ככל שמעמיקה אחיזתה הקולוניאלית של ישראל בשטחים הכבושים ומתחזק ממלחמה למלחמה. אין פירוש הדבר שהקמתה של הממשלה קלה: התחרות בין הכוחות השונים בימין קשה. אך הפיצול מעיד גם על עוצמתו של הימין, שיוצג לפני 30 שנה על-ידי מפלגה אחת – הליכוד – וכעת על-ידי מגוון שלם של פלגים, הפונים לציבורים שונים – דתיים וחילוניים, מעמד הביניים והמתנחלים, מ"קדימה" ועד "הבית הלאומי".

ליברמן והליברמנים

עלייתו של ליברמן היא אתגר אמתי לשמאל. לא רק משום שהוא מגלם סכנה לזכויות האזרח ובמיועד למיעוט הפלסטיני בישראל ("שבועת הנאמנות"), ולא רק משום שגם הצעותיו המטפלות במצוקות חברתיות ממשיות, כמו מעמד של יהודים-לא-יהודים במדינה היהודית ו"פסולי חיתון" הן מסוכנות (אופציית "ברית הזוגיות" מיועדים ללא-יהודים בלבד, מבטלת את הישגי ההכרה במעמד ידועים בציבור וחוסמת את הדרך לנישואין חילוניים). בעבודה רבה בשנים האחרונות הרחיב ליברמן את בסיס כוחו החברתי והוכיח בבחירות, שהוא סוחף אחריו קהלים מופלים ומוחלשים בעזרת שילוב של כוחנות, גזענות ופופוליזם. בין מצביעי ליברמן נמצאים עשרות אלפים מקורבנות המדיניות הנאו-ליברלית (שליברמן היה קבלן הביצועים שלה בימי ממשלת נתניהו הראשונה).

מה עושים נגד ליברמן?

אפשר וצריך להוקיע את ליברמן – אבל אין זו סיבה להתבצר בקרב הקבוצות הנאורות במעמד הבינוני. אין זו סיבה גם להכשיר את שאר סוגי הגזענות בשם המאבק נגד הגזענות של ליברמן והכהניסטים המוצהרים שבכנסת. יש צורך להגיע למצביעיו, להתמודד על ליבותיהם ולהיאבק במצוקות החברתיות, שעליהן נבנית האופציה הימנית-גזענית: לבנות אמון מחודש בין יהודים וערבים, בין מנושלי הארץ, באמצעות מאבק משותף. זהו אתגר קשה. התחברות-תראבוט מבקשת לתרום לו.

מדינה נאמנה לכל אזרחיה

צריך לשים לב לתחומים החפיפה החשובים בין ליברמן לבין "קדימה" וחלק מאנשי הליכוד: האיום הישיר על אזרחותם של הערבים בישראל והאיום על הדמוקרטיה הייצוגית ביוזמות לשינוי שיטת הבחירות. אלה לא הסכמות מקריות אלא עמוקות. מול התוכנית האסטרטגית שהן מבטאות, עלינו להיערך ולהציע אלטרנטיבות. "מדינה נאמנה לכלל אזרחיה" הוא ניסוח מתומצת לאחת האלטרנטיבות העיקריות שעלינו להציב על סדר היום הציבורי.

מדינה נאמנה לכל אזרחיה אינה מנהלת נגדם מלחמות התשה; מדינה נאמנה לכל אזרחיה אינה מפלה ביניהם, והעומדים בראשה אינם עוסקים בתיכנון תוכניות להילחם במקבלי הקצבאות, במובטלים, באמהות חד-הוריות, בתלמידים. מוסדות המדינה הנאמנה לאזרחיה לא מתנות זכויות בחובות כלשהן ולא בוחנות את מידת יהדותם של האנשים כדי לקבוע את גובה החסדים להם הם זכאים. אזרחות מלאה ושווה היא תביעה נגדית הן מול אפליה פוליטית, כמו אפליית המיעוט הערבי בישראל והן מול אפליה חברתית גזענית, כמו האפליה ההיסטורית כלפי המזרחים, או קבוצות מהגרים לא-מספיק "מערביות" כמו יוצאי הקווקז, האתיופים ועוד; מימוש אזרחות מלאה מצריך בטחון כלכלי, הסדרי רווחה שוויוניים – אזרחות אמיתית, שלא נשארת על הנייר.

התחזקות חד"ש בבחירות

חד"ש זכתה בבחירות האחרונות להצלחה מרשימה: היא עלתה מ-86,000 ליותר מ-112,000 קולות. מתוך 26,000. רובה של עלייה זו הוא בקרב בוחרים פלסטינים, אבל גם העלייה בקרב הציבור היהודי מרשימה מאוד. חשוב להביא כמה מן המספרים, משום שלפחות בתקשורת בעברית נמשכת התעלמות גמורה מחד"ש.

עליית חד"ש בולטת ברוב הישובים הערבים. בכפר קאסם, למשל, קיבלה חד"ש 1,627 קולות (לעומת 1,066 ב-2006); בטירה – 1,955 (1,533); בקלנסואה – 1,772 (1,090); בטייבה – 3,715 (2,939), בשע'ור (המאגדת את בענה, דיר אל-אסד ומג'ד אל-כרום – 3,773 (2,608), מע'אר – 1017 (884), בנצרת 11406 (10,140) וכן הלאה.

בקרב הציבור היהודי הכפילה חד"ש את כוחה. ברוב היישובים גדלה בכ-100%, בחלקם עוד יותר, כמו בתל-אביב עוד יותר (פי 2.5-2.7), בגבעתיים או בראשון-לציון (כמעט פי 3), וביישובים שבהם היא חלשה יותר עתה פי 1.6–1.7. המספרים הם צנועים לפעמים – כאשר 4 מצביעים בקיבוץ חד"ש לעומת 1 בעבר, אבל המגמה היא זהה בכל הארץ, ביישובים קטנים כמו בגדולים: ירושלים היא טיפוסית מבחינה זו (פי שניים – מ-708 קולות ל-1,470 קולות), ממש כמו רמת-גן (304 קולות לעומת 143 בבחירות הקודמות). זהו הישג משמעותי ואות לבאות.

כמה לקחים מניתוח התוצאות

מאבקים חברתיים ותוצאות הבחירות

ההישג האלקטוראלי של חד"ש מלמד אותנו, שבמקום שבו חד"ש או פעיליה היו מעורבים במאבקים בתקופה האחרונה – שם היא צמחה והשיגה תוצאות טובות יותר. בראש ובראשונה - המחאה נגד המלחמה בעזה, שחידדה יותר מכל דבר אחר את ההבדל בין שמאל ציוני חסר-כיוון וחסר סיבת קיום, לבין שמאל יהודי-ערבי עקבי ולוחם. במקומות בהם פעילי חד"ש לקחו יוזמות וארגנו פעילות נגד המלחמה התרחשה פוליטיזציה משמעותית, שהרחיבה בסופו של דבר את מעגלי ההשפעה הפוליטית. כדי שדבר זה יתרחש, לא היה כל צורך לקיים הפגנות תחת כותרת מפלגתית צרה.

מעבר לכך, כל מאבק, ולו המקומי ביותר, הוא זירה טובה לפוליטיזציה. אין שום צורך שהמאבקים האלה ייערכו באופן צר תחת הכותרת של חד"ש: "עיר לכולנו" ויאפה, רשימת יפו (המשותפת לפעילי חד"ש, בל"ד ועצמאיים ביפו) תרמו שתיהן רבות להישג של חד"ש בבחירות. אבל גם המאבק של קבוצת השמאל החברתי הסטודנטיאלי "סולידריות" באוניברסיטת תל אביב קידם את הפוליטיזציה של סטודנטים רבים, שמגיעים לפעול או להצביע חד"ש. הדבר נכון בודאי גם ברוב המקומות שבהם פעילי חד"ש היו מאוד פעילים בבחירות המקומיות האחרונות; גם תוצאות הבחירות לכנסת בנצרת מחזקות את ההתאוששות שחזית נצרת הפגינה בבחירות המוניציפליות. כל זירה שבה יש מאבקים ובה אנחנו פעילים מניבה בסופו של דבר הישגים פוליטיים; גם הישגים אלקטוראליים, שהם אומנם חשובים, אך לא החשובים ביותר.

חולשות ואתגרים

בתוך העלייה הכללית חשוב עדיין להבחין, שהגידול של חד"ש מרשים יותר ביישובים "חזקים" מבחינה סוציו-אקונומית. כלומר, הגידול ברור יותר בקרב המעמד הבינוני, ואילו התחזקותה של חד"ש בקרב ציבורים עממיים ובעיקר בפריפריות היא בולטת – אך מתונה יותר. באור יהודה, למשל עלתה חד"ש מ-15 ל-24 קולות, בבני-ברק מ-17 ל-25, באשקלון מ-18 ל-32, באשדוד מ-30 ל-46, בבאר-שבע מ-133 ל-200: גם העלייה היחסית וגם המספרים האבסולוטיים הם מאוד צנועים.

לעומת זאת, במרכז, בערים המבוססות יותר, העלייה היא מרשימה – פעמים רבות יותר מפי שניים ואפילו למעלה מזה. ההבדל ניכר גם בגוש דן: בערים שאותן מסווגת ועדת הבחירות המרכזית לצפון גוש דן (רמת גן, גבעתיים, בני ברק, הרצליה, רמת השרון, כפר שמריהו), עלתה חד"ש מ-344 קולות ל-796 (+131%(; לעומת זאת, בערי גוש דן דרום (בת ים, חולון, אזור, אור יהודה, קרית אונו), עלתה חד"ש מ-168 ל-330(+96%). שני הגושים אינם הומוגניים לחלוטין (קרית אונו ב"דרום", בני-ברק וחלשים מרמת-גן ב"צפון"), אך ההבדל ברור: בבת-ים עלתה חד"ש מ-74 ל-115 בלבד, בעוד שברוב ערי גוש דן עלתה פי שניים (רמת-גן: מ-143 ל-304: +109%) ואפילו יותר (חולון: מ-56 ל-137: +144%).

הימנעות מהשתתפות בבחירות וניכור פוליטי

כאשר מתבוננים במיעוט הפלסטיני בתוך ישראל כמכלול, בולטות כמה תוצאות:

  1. התמיכה במפלגות הממסד הציונית נחלשה באופן משמעותי; אם בעבר הצליחו אלה לנקז אליהן – בעיקר הודות לשליטתן במשאבים, לפטרונז' פוליטי המבוסס על מניעת זכויות וחלוקת טובות הנאה –כרבע מן הבוחרים, בבחירות אלה הצטמצמו מצביעיהן לכ-10% ואולי פחות. זהו הישג חשוב לכלל האוכלוסייה הערבית.
  2. תוצאה מרכזית חשובה של הבחירות האחרונות היא הימנעותם של אזרחים פלסטינים רבים, בעיקר צעירים, מהשתתפות בבחירות. ניכור עמוק מן המערכת הפוליטית, ייאוש מאפשרות המאבק והשינוי בא לידי ביטוי בהימנעות המונית מלהצביע – תגובה להדרה הפוליטית שיכולה לחזק את ה"טרנספר מהכנסת" שמנסות מפלגות הימין הגזעני זה שנים לאמץ. מאמץ אדיר נעשה ביום הבחירות עצמו להביא מצביעים לקלפי, ותוצאותיו ניכרות בכך, שהן חד"ש והן הרשימה הערבית המאוחדת (רע"ם-תע"ל) והן הברית הלאומית הדמוקרטית (בל"ד) התחזקו בבחירות. עם זאת, שיעור המשתתפים בבחירות נשאר בסופו של דבר דומה מאות לבחירות הקודמות (כ-55%). הדבר מעיד על כך שהמגמה היא עמוקה. רק פוליטיקה שלא תצטמצם בפעולה פרלמנטרית אלא תיבנה על מאבק חברתי יומיומי תוכל לבלום את הניכור העמוק שמבטאת ההימנעות.
  3. בתחרות בין חד"ש, רע"ם לבל"ד היתה ידה של חד"ש על העליונה; התחזקותה המסיבית בבחירות מעידה על כך; מספר מצביעי חד"ש עלה ב-30%. אך כל שלושת הכוחות הפוליטיים העיקריים באוכלוסיה הערבית התחזקו בבחירות (רע"ם-תע"ל מ-95,000 ל-114,000 קולות, בל"ד: מ-72,100 ל-83,739 קולות) – בעיקר על חשבון הקולות למפלגות הציוניות. חשוב מכך: הוכח, כי יחסי הכוחות בין שלושת הכוחות הפוליטיים העיקריים נשארים בעיקרם יציבים מאוד. נבואות על התמוטטותה של בל"ד בבחירות הוכחו כחסרות-ביסוס. אין טעם לפיכך לבסס אסטרטגיה פוליטית של מאבק משותף נגד אפליה לאומית ודיכוי על תקווה להיעלמותם של כוחות פוליטיים מתחרים שהם שותפים אובייקטיביים במאבק.

תרומת התחברות-תראבוט למערכת הבחירות

כוחה העיקרי של התחברות-תראבוט לא היה במספר הפעילים; אנו עודנו תנועה קטנה. גם לא יכולנו להציע הרבה נוכח חולשותינו הארגוניות. כמה חברים מרכזיים לקחו על עצמם עבודה עצומה בקמפיין נגד המלחמה בעזה והתמידו בארגון פעולות מחאה נגד המצור המתמשך גם כאשר הסתיימה המלחמה. חברתנו נורית היתה מועמדת לכנסת במקום הששי ברשימת חד"ש ופעלה באופן אינטנסיבי הן באזור המרכז והן מחוצה לו. חברי תראבוט, בעיקר באזור המרכז, השתתפו בחלוקות כרוזים ברחובות ובתיבות-דואר ובמיוחד בעבודת סניף יפו והתגייסו למשימות ביום הבחירות. אבל נראה, שהתרומה הסגולית העיקרית של התחברות-תראבוט היתה בעבודת מטה, בהסברה פוליטית בכתב ובארגון חוגי בית, כלומר בהסברה "לעומק". בעבודה זו נוצרו קשרי אמון ועבודה משותפת עם חברי חד"ש אחרים, קרובים ורחוקים, בחלקם גם חברים בסניפים אחרים שעד עתה לא הזדמנו לנו לעבוד איתם ביחד. יש לכך משמעות רבה לעתיד. חברי תראבוט ארגנו והשתתפו ביותר מ-40 חוגי בית בתל-אביב, יפו, רמת-גן, חולון, ג'לג'וליה, קלנסואה, מושב אורה, חיפה, ערערה, כפר ברא ועוד. בניגוד למגמה הרווחת בחזית עשינו מאמץ מיוחד להביא דוברות ודוברים ערביים לחוגי-בית הפונים ליהודים, ולהפך; בכמה מן המקרים הצלחנו לארגן הופעה משותפת של חברי תראבוט יהודים וערבים בפני הקהל. שבירת המחיצות הלאומיות אפשרה דיון עמוק ופתוח יותר, כזה שנוגע גם בחששות ובפחדים, באי-אמון ובשאלות הפתוחות – כלומר, תרמה לפוליטיזציה עמוקה יותר של מערכת הבחירות.

עם זאת, ניכרו במערכת הבחירות גם חולשות לא מעטות. מערכת הבחירות של חד"ש כתנועה יהודית-ערבית התנהלה בעיקרה בנפרד; לא נעשה מאמץ מספיק להביא דוברות ודוברים ערביים לקהלים יהודיים ולהפך. הסיסמאות העיקריות של מערכת הבחירות וסרטוני ההסברה שלה לא הבליטו נושאים חברתיים – וגם לא את תרומתה של חד"ש למאבק נגד אי-שוויון חברתי, נגד תוכנית ויסקונסין – וגם לא פנו באופן מובהק לציבורים עממיים. גם חולשותיה של תראבוט נחשפו במהלך הקמפיין. העובדה שתראבוט הצטרפה לחד"ש ממש ערב מערכת הבחירות לא אפשרה לה לתרום תרומה משמעותית לעיצוב הקו הפוליטי שבו נקטה חד"ש במהלכן. כתנועה צעירה, שהגיעה למערכת הבחירות ללא גיבוש מספיק ולאחר מעורבות עמוקה ומתישה במאבק נגד המלחמה בלבנון, תרמה התחברות-תראבוט תרומה משמעותית, אך למרות השקעת הזמן והמעורבות העצומה של פעילות ופעילים רבים, היא לא פעלה עדיין כתנועה מאורגנת ומתואמת המקדמת קו פוליטי ברור, ולא השכילה לשלב רבים מחבריה במאמץ.

בזמן הקרוב אנו מבקשים להעמיק את הדיון על לקחי מערכת הבחירות, לבחון את דרכה של התנועה בשנה האחרונה ולחשוב ביחד על הישגינו המשמעותיים במאבקים שונים וחולשותינו המשמעותיות כקולקטיב מאורגן. בתקופה הקרובה ננסה גם להציע דרכי השתלבות לעשרות פעילים פוטנציאליים שפגשנו לאחרונה ובה בעת נשתלב בדיון ובעשייה של חד"ש למען בניית שמאל חדש, יהודי-ערבי, עממי ועקבי.