חיפה הערבית נגד האלימות

התחלנו מבית הספר שיזף, מתחת לסטלה מריס, לאורך רחוב עבאס, שדרות הציונות, בוואדי ניסנאס ועד מגדלי הנביאים. אלפים, אלפים, בעיקר נוער, ואין עיתון בעברית שייכתוב על זה. למה? כי כמעט כולם היו ערבים.

אלפי בני נוער, אולי אפילו 10,000, המונים, שצועדים וזועקים נגד אלימות. הסיסמה הבולטת היתה: "الشعب يريد اسقاط الاجرام!" (העם דורש את הפלת הפשע!). זו סיסמה חכמה מאוד. מצד אחד היא זועקת את הכאב על מותם של צעירים מידי הפשע, על לא עוול בכפם. מצד אחר היא נשמעת בדיוק כמו הסיסמה של הערב הערבי: "الشعب يريد اسقاط النظام!" (העם דורש את הפלת המשטר!), ובכך היא יוצרת את המשוואה הנכונה מבחינה פוליטית: פשע=המשטר הזה, המשטר הזה=פשע. ולמה במקרה הזה המשוואה הזו נכונה? כי משום-מה המשטרה לא ממהרת לחקור את הרציחות האלה, של צעירים בחיפה, ובייחוד לא, כאשר הרוצח בא ממשפחת משתפי פעולה. לצד התמונות הרבות של מחרוס נראו גם תמונות של אלאא דאהר מחיפה, שנרצחה לפני שנתיים ברמלה, לאחר שהגישה תלונה במשטרה על איומים ברצח, תלונה שהמשטרה התעלמה ממנה.
מצד שלישי לקוחה הסיסמה מלבנון, שגם בה מתנהל מסע רחב ומרשים תחת אותה סיסמה, לצד הקריאה: "נוצרים ומוסלמים - אחדות לאומית!" גם זו היתה קריאה בולטת בהפגנה אתמול. לא היתה בהפגנה קריאה לנקמה, אלא רצון לאמון, לביטחון, לשלום ולצדק.

את העיתונות העברית זה לא מעניין. אז מה אם צעדו 10,000 ערבים ו-20 חבריהם, דוברי עברית, בחיפה? זה כמו הפגנה של 20, את מי זה מעניין?

בעיתונות הערבית קיבלה ההפגנה מקום מרכזי. באתר "ערביי 48" התפרסם מאמר מאת רביע עיד עם עשרות תמונות, והיה סיקור גם באתרים ובעיתונים רבים אחרים. רביע עיד מציין סיסמאות בולטות נוספות: "يا حيفاوي علي الصوت - ضد العنف وضد الموت!" ("יא חיפאי, הרם קולך – נגד האלימות ונגד המוות!"), "يا قاتل برا برا.. حيفا نظيفة حيفا حرة" ("רוצח החוצה – חיפה נקייה, חיפה חופשית"), "يا محروس شوف شوف - إحنا طلعنا وما في خوف" ("מחרוס ראה ראה – יצאנו החוצה ואנחנו לא מפחדים"), ומציין גם את השתתפותן של משפחות של קרבנות נוספים, לצד משפחותיהם של מחרוס זבידאת ואלאא דאהר: האלה פייסל, רואד בסתוני, ויסאם בלאן, זיאד שינאווי, חמודי נזאל, נאסר נזאל. באתרים אחרים הזכירו  קרבנות נוספים: מינאס קאסם, מונא שחאדה, כרימאן אל-דמירי. הכותבים מצטטים את הדוברים בהפגנה, שבין היתר הכתירו את מחרוס זבידאת כסמל להתעוררות הנוער הערבי הפלסטיני.

עובדה שלא הובלטה היא היות משפחת הרוצח של מחרוס משפחה של משתף פעולה מרצועת עזה. דבר זה לא הובלט, לא בהפגנה עצמה ולא בדיווחים עליה. (אם כי באסל ע'טאס מבל"ד צוטט בכמה מקומות מדבר על כך). במהלך השנים יישבה ישראל אלפי משפחות של משתפי פעולה מהרצועה, מהגדה המערבית ומדרום לבנון ("צד"לניקים") בערים המעורבות, על כתפיה הצרות של החברה הפלסטינית שם. כדאי לזכור, שישראל עצמה יצרה את המצב הזה, בו פלסטינים נאלצים לשתף פעולה, גייסה אותם ותרמה ליצירת קרעים שאינם ניתנים לאיחוי בחברה שממנה בו. הם במידה מסוימת קרבנות של מדיניות ישראל ובה בעת מכשירים של מדיניות הכיבוש. ההפגנה לא הבליטה זאת, אלא התמקדה במסר הראשי: אחדות נגד האלימות!

אני רק שואל: מתי בפעם האחרונה הפגינו בישראל אלפי בני-נוער יחד נגד אלימות?