אני, השואה והנכבה

בתחילת הסמסטר הגעתי לאחד הקורסים מוכנה נפשית לעוד שיעור רגיל, שבו לומדים על תיאוריות טיפוליות, גישות, זרמים וכו'. אכן, ביום הראשון ובהקדמה של המרצה הבנתי שאכן יהיו סילבוס, ספרים לקריאה ועבודה מסכמת. הבסיס של הקורס היה זהה לכל קורס אחר. ובכל זאת, האופן והשיטה שבה נלמד את הטכניקות הטיפוליות יהיו שונים.

כל אחת מאיתנו אמורה לספר על המשפחה שלה, על אירוע שהיה למשפחתה, על העבר, ההווה או הציפיות לעתיד. העיקר הוא השיתוף בחוויה אישית מתוך העולם המשפחתי. הדוברת מספרת והשאר מקשיבות לה. המרצה שואלת שאלות, לפעמים קלות ולפעמים קשות ומאתגרות. חלק גדול מהשאלות דורשות חקירה של העבר המשפחתי, אשר רק לחלקו אנו מודעות. בסוף השיחה ניתנת לשאר הסטודנטיות האפשרות להגיב או להעיר על מה שנאמר, והסטודנטית ששיתפה נדרשת להקשיב כעת לתגובות. בסיום כל סיפור המרצה אומרת איזה אמירה, מחשבה, תובנה או משימה לסטודנטית שדיברה, אך היא מבקשת ממנה לא להגיב מיד אלא להקשיב ואחר כך לחשוב; כמו שאומרים "לישון על זה קצת".

לכאורה זה נשמע קל, לא?

אבל זה בכלל לא קל. זה קשה מאוד. גם לדבר ולחשוף, וגם להקשיב.

המפגש הזה דרש מאיתנו לחשוף רבדים מאוד אישיים ואינטימיים. גם כאשר לא התכוונו לכך, אנחנו מתחילות לספר ולא יודעות מראש, מה המרצה תשאל ולאן השאלה שלה תיקח אותנו או איך היא תשפיע עלינו. זה דורש כוח, מוכנות ונכונות להתעמת עם העצמי, עם העבר, עם ההווה ועם מה שאנחנו כחלק ממשפחה.

ובכן לדבר זה אכן קשה. אבל להקשיב ורק להקשיב מבלי להגיב בשום צורה שהיא, זו משימה עוד יותר קשה. הסיפורים של כולן נוגעים בכל אחת מאיתנו במקומות האישיים שלנו. מפגש כזה מעורר המון רגשות, מחשבות ותהיות, שלא תמיד אנו מוכנות אליהן.

שלושה מפגשים עברו, וכמה מאתנו הספיקו לשתף בסיפור המשפחתי שלהן. כל אחת בחרה להתמקד בחלק מסוים שלו, אבל הרוב בחרו לדבר על המשפחה הגרעינית, וממנה תמיד הגענו אל העבר, אל הסיפור שקדם לכך. ברוב המקרים הן הגיעו לדבר על השואה ועל המשפחה שנרצחה ואבדה.

וכך במשך שלושה שבועות, יום בשבוע, אני יושבת ומקשיבה לסיפוריהן של חברותיי ללימודים. אני שומעת סיפורים על אובדן ומוות, על סבל וכאב, על תלישה ועקירה. אני שומעת על העלייה לארץ ישראל. אני שומעת על האיחוד מחדש של משפחות שהתפרקו, אך גם על הצלקות שנחרטו בזיכרון הסבא, הסבתא והילדים. אני שומעת על החיים כיום, החיים "אחרי האסון".

אני יושבת ומקשיבה בצער לדברים על האכזריות של האנושות של אז, ונזכרת באכזריות שלה כיום. כאשר אני מקשיבה אני גם מתחברת לחלק כזה או אחר בסיפור של האחרת: על הקשר הטוב עם הסבתא, איך זה לגדול בבית של הסבא, על ירושות, על עסקים משפחתיים, על מה שעיצב אותן. בסיפורים האישיים בקבוצה כל כך הטרוגנית אנחנו מתחברות אחת לשנייה בהמון פרטים זהים מן הילדות, הנעורים והבגרות. פרטים משותפים מן העבר ומן ההווה. אני יושבת שם מחוברת בחלקי למה שקורה בחדר, ובחלקי אני מחוברת כל הזמן לסיפור האישי הפוליטי שלי. אני חושבת על הסבא שלי ועל כל הסבים הפלסטינים שגורשו מאדמותיהם ומבתיהם. אני חושבת על כל הסבים שגורשו מארצם ומעולם לא חזרו אליה.

הסיפורים ממשיכים להירקם, והשיחה מגיעה לרבדים עמוקים ולעתים קרובות כואבים. אנחנו נוגעים בנתק, בכאב ובאובדן. אני ממשיכה להקשיב ובאותה העת אני ממשיכה לחשוב. אני לא יכולה לא לחשוב על אלפי ההרוגים של המלחמות בעזה בשנים האחרונות. כן, אני חושבת עליהם גם בכל פעם שמדברים על השואה וזוועותיה. אני לא יכולה לא להיזכר במאות האמהות שקברו את ילדיהן, ובילדים שלעולם לא יזכו לחיבוק ונשיקה מהוריהם. משפחות שלמות נרצחו במלחמה בעזה בקיץ האחרון. ההרג ההמוני בעזה הוא האירוע הטראומטי האחרון, אבל ממש לא היחיד, שעבר עלינו, הפלסטינים. איך אפשר לשכוח את הפליטים של מלחמת 1948, שעד היום חיים במחנות פליטים? הם לא שוכחים וחולמים על היום שבו ינשמו את האוויר של פלסטין. הם חולמים על הריח של יאפא, חיפא, עכא הגליל והנגב? השואה של העם היהודי נגמרה, אך השואה של הפלסטינים נמשכת בכל יום מחדש. אצלנו הפלסטינים, האיחוד המחודש של המשפחות עוד לא הושלם. קשה להבין את האבסורד. הרג של רבבות פלסטינים מאז 48 איננו נקרא שואה? הרג של נערים פלסטינים בגדה ובעזה בכל יום לא נקרא רצח? ומה על הקלות שבה נרצחים צעירים פלסטינים בישראל?

כמה קל לאדם לראות את העוול שהוא עבר או שמשפחתו עברה. כמה קל לחוש כאב על האח של הסבא או הדודה של אימא. אבל למה כל כך קשה לראות את הסבל של "האחר"? ובעיקר, למה כל כך קשה לראות ולהכיר בסבל של הפלסטינים?

ברקע נשמע קולה של המרצה ואחת הסטודנטיות מדברת, ובפעם המיליון אני תוהה, איך יכול עם, שעבר השמדה המונית, לבצע רצח המוני בעם אחר? ואולי אני צריכה להפסיק לשאול את עצמי את השאלות האלו? ואולי מוטב שאסתפק בחומר התיאורטי, שמלמד אותנו, שלרוב ילד מוכה יגדל להיות גבר מכה ולעתים מי שסבל התעללות עלול להיות אנס? או אולי מוטב לי להסתפק בידיעה שהרג, סבל ואלימות התקיימו משחר האנושות ודבר לא ישתנה, ורק העמים והזמנים משתנים? ואולי אני פשוט צריכה להזכיר לעצמי משפט ששמעתי לא מזמן: "אנחנו יהודים ציונים, ומותר לנו לעשות הכול כדי להגן על עצמנו". או להיזכר בתשובתה הכנה של סטודנטית יהודיה למשמע מספרי הפליטים של "אל-נכבה": "אבל אין מה לעשות. זה היה צריך לקרות כדי שמדינת ישראל תקום". אכן, מדינת ישראל כבר קמה. ואם כך, אז למה היא ממשיכה לפרק ולהרוס עם שלם?

אין לי תשובה ברורה מה ניתן לעשות כדי להתמודד עם ההרס הקיים. אני לא מתיימרת לספק תשובות. קטונתי. אבל אולי כדאי שכולם יתחילו ללמוד איך להקשיב בלי להגיב. להקשיב, להפנים ולעשות עבודה עם העצמי, גם כאשר היא קשה. אולי כאשר נקשיב ולא רק נשמע, נתחיל להבין, ואולי רק אז נתחיל להכיר ולהבין את הסיפור אחת של השנייה, ואת הזוויות השונות שיש לנו בסיפור המשותף. כמו שאימא תמיד אמרה לי ולאחים שלי: "כאשר אני מעבירה עליכם ביקורת, תקשיבו ואל תענו לי. אם אתם עונים ומחפשים תירוצים, אז אתם לעולם לא תבינו את מה שאני אומרת". ואמא תמיד צודקת.