הציונות היא בית כלא

הציונות היא בית כלא רעיוני לשינוי החברתי בישראל. היא בית כלא רעיוני המפריד בין יהודים לערבים. אפילו הציונות הרכה, זו המתונה ובעלת הכוונה המפייסת, לא מסוגלת להבטיח שוויון זכויות מלא ושותפות מלאה לעשרים אחוז מאזרחי המדינה. אין שוויון זכויות חלקי. אין "קצת שוויון". ומי שלא מסוגל להגיד ל-20% מהאוכלוסייה (הכוללת בתוכה 50% מהילדים העניים) שהם שותפים מלאים ושווים, לא מתכוון לקדם שום שינוי חברתי משמעותי וודאי שלא מהפכה. מי שלא מסוגל להכיר בכך שהמדינה צריכה להכיר בשוויון זכויות מלא – אינדיוידואלי וקולקטיבי – לכלל אזרחיה ושוויון מלא בין שני עמיה ובין שלל עדותיה הדתיות ושוויון תרבותי לכלל הקבוצות הקיימות בה – מי שלא מוכן לכך, מבקש כנראה לשמר את זכויות היתר שלו, את העליונות או את אשליית העליונות שלו. ושימור העליונות והאדנות זה ההיפך הגמור מתיקון חברתי של ממש או מהפכה.

הציונות היא כמובן בית כלא לערבים בני ובנות הארץ, משום שהיא כולאת אותם מאחורי גדרות וחומות או כולאת את עצמה ואת יקיריה מאחורי גדרות ושואפת ליצור מרחבים "נקיים" מנוכחותם של ערבים (מישהו מהקוראים שאל עצמו מדוע בכניסה לקיבוצים יש שער וסביבם גדר – ואילו בכניסה ליישוב ערבי אין?). הציונות מציבה תקרה נמוכה מעל ראשיהם ושאיפותיהם של ערבים וערביות. הציונות דיברה ועדיין מדברת על קיר ברזל וחומות הפרדה ו"וילה בג'ונגל".

אבל הציונות היא גם כלא רעיוני, משום שהיא יוצרת עיוותים מוזרים בראשם של חלק ממפגיני הצדק החברתי. הציונות יצרה כאן משוואה מוזרה, כאילו זכויות האזרח שלנו אינן זכויות מוקנות אלא קופונים שמקבלים תמורת מילוי חובות והתנהגות טובה בעיני השלטונות. אז "הפראיירים" מתקוממים על כך שיש מגזרים שלא ממלאים את חובותיהם, ואחרים מתקוממים על כך שמפלים אותם גם אחרי שמילאו את חובתם ואפילו הצטיינו במילוי החובות והפקודות ("הרי עשיתי צבא", "איך ייתכן שחייל מצטיין ביחידה קרבית לא יוכל ללמוד אחרי שלוש שנים?" "הדרוזים משרתים נאמנים ובכל זאת המדינה לא מקיימת את הבטחותיה לסגירת הפערים התקציביים!" "אנחנו יהודים ושירתנו בצבא אז איך מתייחסים אלינו ככה בגלל העור השחור שלנו?").

המשוואה הציונית המעוותת הזאת לא מאפשרת לתבוע זכויות – סתם ככה, כי זו זכותנו מעצם העובדה שנולדנו כאן או שאנחנו חיים כאן כבר תקופה משמעותית. החשיבה המעוותת הזאת גורמת לנו לחפש הצדקות כדי לבקש זכויות ותמיד תמיד לנסות להשתוות ולהידמות (ולכן גם תמיד להשתחוות) לאלה שמעלינו. במשוואה הזאת נוצר מידרג אינסופי של בעלי זכויות יחסיות ומותנות: אלה שלא שירתו את המדינה ולא מגיע להם כמעט כלום; אלה ששירתו אותה בקטנה, מינימלית, בשנת שירות לאומי-אזרחי ולכן מגיעים להם קצת פירורים (מענק, הלוואה, שתי נקודות למשכנתא, למעונות באוניברסיטה, קורס הכשרה מקצועית חינם); נשים ששירתו בצבא שנתיים (ומגיע להן כל מה שהקודמים קיבלו פלוס מענק גדול יותר וסיוע בשכר לימוד ועוד זכות התמודדות בסלקציה לקבלה ליישובים סגורים ואליטיסטיים); גברים ששירתו אבל לא ביחידות עלית (כמו הקודמות אבל טיפה יותר); גברים קרביים (עוד קצת) וגברים ביחידות עלית (ולהם מובטחת כתוספת נגישות להרבה מאוד כבוד, הזדמנויות, סיבסודים, פרוטקציות ועוד).

מובן שזה עובד רק חלקית, ולכן "הפראיירים" מתלוננים לא מעט. כל עוד ההגיון שעומד מאחורי הפירמידה הזאת יהיה מקובל על רוב החברה הישראלית - לא תהיה שום מהפכה, אפילו לא רפורמה. כי ההגיון הזה מונע שותפות בין בעלי העניין העיקרי בשינוי המציאות הזאת – השכבות הנמוכות והבינוניות של החברה. במקום שינוי חברתי כל מה שיהיה הוא מאבק מתחדש על חלוקה אחרת של המפלסים בפירמידה, הרחבות והצרות. והטייקונים רבי ההון ימשיכו לחייך ולשלוט אי שם מעל לכולם, נישאים על כתפי המשרתים, בשפיץ של הפירמידה.

בית הכלא של הציונות מרגיל את רוב היהודים לא להיאבק על זכויותיהם לדיור נאות במקום בו נולדו או חיו עשרות שנים – אלא לצאת ולאתר מקום התיישבות, בו יזכו לשיפור התנאים על חשבון דחיקתו של מישהו אחר שמתחתיהם. וכך המדוכא של שכונת מצוקה צפופה בירושלים הופך למתנחל במעלה אדומים או במודיעין עלית (על חשבון הפלסטינים), והסטודנט התפרן שנולד ברמת גן מגיע לפרויקט סטודנטים מסובסד בלוד על חשבון בני ובנות המקום, בשעה שממשיכים להרוס בעיר בתים של ערבים וזוגות צעירים ממוצא אתיופי לא מוצאים בה פתרונות דיור ציבורי. כך בלוד, כך בדימונה, כך בדרום תל-אביב, ביפו... וכך, במקום מאבק על הזכות לקורת גג בקהילה שלנו, פתרונות הדיור של מדוכא אחד נמצאים על חשבונו של מדוכא אחר נחות יותר. והניכור והשנאה בינינו יפרחו.

לכן, אם רוצים באמת שינוי חברתי, חייבים לצאת מבית הכלא של הציונות. להשתחרר מהציונות יאפשר לדבר על זכויות בלתי-מותנות וכלליות, לכולם. הפעולה מחוץ לציונות תוכל להיות משותפת באמת לבני ובנות שני העמים.

מורידים את המשקפיים של הציונות ומבחינים מייד בעוד מוקדי כוח רבי עוצמה וממון, שעד עתה נעלמו מעיני הזרמים המרכזיים של המחאה למרות חלקם הבולט בסדר הכלכלי-חברתי הלא-צודק: מיליונרים יהודיים מחו"ל התורמים והמשקיעים בפוליטיקה, בהתיישבות, בתרבות וקובעים חלק ניכר מסדר היום המעוות שלנו; הקרן הקייימת לישראל רבת השליטה באדמות, בתהליכי התכנון והעשירה בממון; הסוכנות היהודית החולשת על חברות, מוסדות ובניינים רבים ותקציבי עתק; ועוד מוסדות וגורמים השייכים ישירות ובעקיפין להסתדרות הציונית העולמית.

תושבי אל-עראקיב מול משרדי הסוכנות היהודית וקק"ל

חלק משמעותי מהשינוי, נתח עצום מן הקרקעות הדרושות להגשמת צדק חלוקתי ולתיקון עוולות, חלק ניכר מהמבנים החיוניים לשימוש הציבור לטובת כלל האזרחים, אחוז גדול מהכספים הדרושים לתוכניות חברתיות – נמצאים שם, בידי מערכת ארגונים רבי-עוצמה, תאגידים ונכסים ומישרות, שיש לה שם וכתובת: התנועה הציונית. וכל הארגונים הפוליטיים הנמצאים במסגרתה, סמוכים לשולחנה ולא יעזו לערער את אשיותיה.

לא שזה יספיק. זה עדיין לא יפתור אותנו מהתמודדות עם הסדר הקפיטליסטי הגלובלי, עם הניאו-ליברליזם כמדיניות הרסנית ועם הטייקונים המקומיים והתאגידים הבינלאומיים. אבל, זה יסיר מידינו כבלים ויאפשר לנו התמודדות טובה יותר.

בקיצור, היציאה מכלא הציונות חיונית לשינוי החברתי בישראל. ברור שרבים יתקשו להשתחרר. ברור שלא מעטים לא ירצו להשתחרר, ויראו בכלא מקום בטוח ומוכר. אחרי הכל, בית-כלא הוא גם בית. ברור גם שזו לא תהיה בריחה המונית ברגע אחד. וברור שבינתיים יש רק מעטים שמשתחררים בהדרגה, וסביר להניח שהתהליך יימשך כך עוד זמן. אבל, חשוב מאוד להצביע עליו, לדבר על זה ולהזמין עוד אנשים להשתחרר מהציונות כדי לחזק את כוחות השינוי החברתי ולהפוך את המהפכה המיוחלת לחזון מעט יותר אפשרי.

• בפתח המאמר: אזור התעשייה "ניצני שלום" שבתוך חומת ההפרדה, מאי 2012; תצלום: אורן זיו | activestills