מאז יום חמישי האחרון, 12 ביוני 2014, אנו חוזים בהתפתחותו של מבצע צבאי בשטחי הגדה המערבית. מה שהחל כפעולה לשחרור חטופים ישראלים הפך למבצע צבאי רחב, נטול מטרה מוגדרת ותאריך סיום.
המבצע הזה ממשיך שורה הולכת ומתארכת של התקפות אלימות של הממשלה נגד הפלסטינים בשבועות האחרונים – בגדה המערבית, ברצועת עזה ובתוך גבולות 48. הדוגמאות רבות: מהפינוי של אל-עראקיב ושל הצעירים ששבו לכפר אקרית, לניסיונות לשבור את שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים ויהי מה, להחלטה על טיהור אתני של שטחי סי בגדה מתושביהם הבדואים, ועוד.
למה דווקא עכשיו החליטה המדינה לפנות באלימות את צעירי הדור השלישי של עקורי אקרית, שנמצאים על אדמות כפרם כבר למעלה משנה? למה אחרי שנים בהן נהנה מתחם בית הקברות באל-עראקיב מחסינות יחסית, החליטה המדינה להרוס את המבנים באלימות ואף בניגוד לצווי בית המשפט? למה, בניגוד להתנהלות מול שביתות הרעב של העצירים המנהליים בשנים האחרונות, החליטה הפעם הממשלה להמנע מכל פשרה ואף לקדם מהלך חקיקה מתוקשר שיאפשר להזין את השובתים בכפייה?
נשים מול כוחות המשטרה, הריסת מתחם בית הקברות באל עראקיב, 12 ביוני 2014.
התשובה לכל אלה היא ההצלחות שקצר המאבק הפלסטיני בחודשים האחרונים, הן בזירה המדינית והן המאבק העממי בשטחי הכיבוש ובבתי הכלא, אשר הציבו את ממשלת ישראל בפינה. פתאום מצאו את עצמם דוברי השלטון מתפתלים מול ביקורת הולכת וגוברת מצד ארצות הברית ואירופה, נוכח השלמתן עם צירוף חמאס לממשלת הרשות הפלסטינית וה״סכנה״ של אחדות מדינית פלסטינית. הפתרון למצב הזה הוא מוכר וידוע: פרובוקציות אלימות והסלמה בניסיון לעורר תגובה פלסטינית, שתאפשר לחזור על מנטרת ״אין פרטנר״, שסביבה מנסים ללכד את העם, לחזק את התמיכה בממשלה, להדוף ביקורת בינלאומית ולהמשיך במטרה העיקרית של התנועה הציונית: לייהד את המרחב ולהעביר עוד ועוד קרקע ומשאבים לפחות ופחות ידיים מהלאום והצבע הנכון.
על הרקע הזה לא צריך להתבלבל מהטון הצדקני והמתלהם של ראש הממשלה וראשי הצבא: נתניהו עושה שימוש בחטיפת הנערים המתנחלים בשבוע שעבר כאילו היתה מתנה משמיים. היא משכיחה את ההסלמה המכוונת בעזה, שכבר גבתה את חייו של הילד עלי אל-עוואר, שהיה בן 10 במותו. קצינים שונים כבר מצהירים בגלוי, כי ללא קשר למצבם של החטופים הישראלים המבצע ימשך עד לריסוקה של תנועת החמאס בגדה. הממשלה מנצלת את ההזדמנות כדי לטרפד את תהליך האחדות הלאומית הפלסטינית, אותו תהליך שרק לפני שבוע הציב אותה במבוכה גדולה ובעמדת נחיתות מבחינה בינלאומית. היא מנצלת את ההזדמנות כדי ליצור עובדות בשטח ולהביא לשפיכות דמים גדולה כדרך להתגבר על המבוי הסתום המדיני וההתנגדות העממית ולהרחיב את פרויקט ההתנחלות והנישול משני צידי הקו הירוק.
כמו במהלך האינתיפאדה השנייה, עליית רף האלימות מאיימת לפגוע באפשרות של קיום כל מאבק נגד מדיניות הממשלה ובמיוחד מאבק משותף ערבי-יהודי. לצד זאת, ריבוי זירות הפעולה והפגיעה בפעילים ומכרים עלולה להיות מרפה ידיים. אולם דווקא ברגעים אלו, חשוב לא לסגת מהמרחב הציבורי אל בתינו פנימה ולא להפקיר את השטח לבולדוזרים. ההצלחות הקטנות של המאבק הלאומי הפלסטיני הן בלתי נסבלות מבחינת ישראל. למרות אלימות המדינה המשתוללת ודווקא ברגע של משבר, זה הזמן לפעול.
תנועת התחברות-תראבוט