האם אפשר לאפיין את החברה הישראלית כחברה קולוניאלית? מה פירוש הדבר בדיוק? אלדד ציון מגיב למאמרו של עופר כסיף, שחלק על מסקנותיו.


תגובה למאמרו של עופר כסיף, "זו הדרך" 27/01, "בלבול מושגי והשלכותיו הפוליטיות", שפורסם כתגובה למאמרי "להפריח את השממה" (פורסם גם הוא ב"זו הדרך" ב-20/01).

בביום שני, 25.1.2010, דיווח איתמר אייכנר בידיעות אחרונות על תכנית ממשלתית להענקת רבע דונם חינם ביישובים קהילתיים לחיילים משוחררים יוצאי יחידות קרביות. ההטבה המיועדת הנה בסך 100–150 אלף ש"ח. יוזמות דומות ברוח "ייהוד הגליל" הציתו במרץ 1976 את מחאות יום האדמה, אשר הונהגו על ידי "הוועד הלאומי להגנה על האדמות", בהנהגת רק"ח (מק"י כיום). מאז הפך ה-30 במרץ ליום המחאה המשמעותי והחשוב ביותר של הציבור הפלסטיני בישראל.

יום האדמה הראשון פרץ בשל הפקעת האדמות בגליל בין הייתר לצורכי הרחבת העיר כרמיאל על חשבון אדמות סח'נין. כרמיאל הוקמה ב-1964 במטרה מוצהרת לייהד את הגליל ולשמור על שליטה יהודית על דרך עכו-צפת. עם זאת, יש לזכור כי העיר הוקמה גם כדי לתת מענה לבעיות אמתיות של האוכלוסייה היהודית ולצורכי ההגירה היהודית, והוכרזה בתחילה כעיירת פיתוח.

ככזו, העיר כרמיאל דומה ליצירות קולוניאליות רבות אחרות שנוצרו כדי לתת מענה לבעיות החברתיות של המתיישבים על חשבון ילידי הארץ. אין זה שולל או מפחית מחשיבות הבעיות של האוכלוסייה המתיישבת. זהו המשחק הכפול שאנו רואים בגדה המערבית ביישובים אריאל, מודיעין עלית ואחרים, וזהו אותו אופן חשיבה אשר מקדם את תכנית הקמת העיר החרדית חריש בוואדי ערה.

אבל הבחנה זו איננה שוללת את זכויות האוכלוסייה המתיישבת, ואין זה אומר שיש צורך להתייחס אליה כאל מקשה אחת. ההצבעה על כך שמדובר בקולוניאליזם אין משמעותה ביטול הבחנה מעמדית, זהותית וקבוצתית בקרב המתיישבים. להצביע על הקולוניאליזם משמעו להסתכל על המרחב ולראות כיצד הוא ממשטר וממדר. דה-קולוניזציה היא תהליך של יצירת שוויון והפיכת המתיישבים לבני המקום במקום אדוניו, תוך ויתור על הפריבילגיות היחסיות שלהם למען עקרונות של שוויון זכויות כללי ותיקון עוולות כלפי מי שנפגעו מתהליך ההתיישבות. יש להבחין באופי מערך השליטה הציוני - כיצד הוא מושל ומבטיח את השירותים השונים, מווסת את האלימות ומפעיל אותה ומפקח על חלוקת משאבים. הצורה הפורמלית כוללת מערכות כמו מנגנוני הצבא, המשטרה, מערכת החינוך והמשפט, גביית מסים ושירותי תברואה. די פשוט להדגים כיצד אופיו של מערך שליטה זה מובנה ומבנה את הקולוניאליזם הפנימי.

חשוב, לדוגמה, להצביע על הבדל משמעותי בין גזל אדמות כרמיאל לבין גזל האדמות בתכנית המיצפים, הכוכבים וחוות הבודדים, בגליל, במשולש ובנגב. ההרכב האנושי שונה. המצפים והכוכבים מאוכלסים על-ידי שכבה מבוססת השייכת לאליטה הישראלית. אם להיות פחות עדין - אליטה משכילה ומבוססת אשכנזית ברובה במוצאה ובתרבותה. כזו היא גם הדוגמה של התכנית הממשלתית האקטואלית. הם הניגוד ה"מולבן", הן לאזורי המגורים של התושבים הערבים והן לעיירות הפיתוח.

הפיתוח התשתיתי המתקדם בהם, הכולל לעתים גם מערכות תעבורה אקולוגיות, יוצר ניגוד חד בינם לבין היישובים הפלסטינים וערי הפיתוח; באחרונים התשתיות לוקות בחסר והאשפה אינה מפונה, בטח שלא בדרך אקולוגית, אלא נשרפת בפאתי היישוב או שתקופות ארוכות מושבתת בשל אי תשלום שכר לעובדי הרשות המקומית. מערכת החינוך "האלטרנטיבית" של גוש משגב מפעילה מערך הסעות מסובסד. ההורים עוברים מבחנים וועדות קבלה, אשר קובעים את מידת "התאמתם התרבותית" ליישוב הקהילתי. מערכת החינוך שלהם נבדלת מזו של המתיישבים המנוחשלים של כרמיאל וה"ילידים" בסביבה. מערכת החינוך אחראית לשעתוק ולשכפול "איכותם" התרבותית. האם אין כאן אותה העליונות התרבותית-אתנית אותה מציע כסיף כדי לבחון האם במשטר ישנם מאפיינים קולוניאליים?

משטר קולוניאלי, ככל משטר, משתמש בכוחות המזוינים כדי לבצר עצמו. בואו נשאל כמה שאלות על תפקיד הכוחות המזוינים בהוויה של ישראל בגבולות 1948: האם חברי מכפר קרע, אשר בצמוד לביתו הוקם מחנה צבאי שמגדלי השמירה שלו צופים ממרחק של מטרים ספורים על המתרחש בחצרו ובסלונו, אינו נמצא תחת שליטה צבאית? האם רכבי הצבא והמשטרה שנמצאים דרך קבע בכביש הגישה ליישובו לא עושים זאת? ומה התפקיד שממלאים חיילי מג"ב, המוצבים דרך קבע ברחובות השכונות הערביות של יפו? על איזה גבול שומר משמר הגבול – לא על הגבולות האתניים של חברה בעלת מאפיינים קולוניאליים?

ישראל לא רק מבצעת הליכי שליטה קולוניאלית פשוטים של החזקת בסיסים צבאיים ותחנות משטרה בסמוך ליישובים פלסטינים, אלא בנוסף מקימה יישובים אזרחיים בצד אותם יישובים. היישובים שבהם יקבלו אדמות יוצאי היחידות הקרביות בתכנית אותה הממשלה מקדמת הם היאחזויות מיליטריסטיות. הגברים הנם מן הסתם בעלי הכשרה צבאית וסביר להניח שהנשק הקל - ברישיון ושלא ברישיון - יהיה זמין בשפע (אגב, זה היה תפקידן ההיסטורי של היאחזויות הנח"ל ולמעשה האחרונה שהוקמה הייתה בוואדי ערה ומהווה את הבסיס לעיר חריש העתידית.) האם אין זה "סוג כזה או אחר של שליטה צבאית" כפי שדורש כסיף, ובצדק, כדי לאפיין שליטה קולוניאלית?

חייבים להישמר שלא ליפול למלכודות שטומנת לנו הציונות. מטריצות הדיכוי והשליטה של המשטר הישראלי הנן מגוונות ושונות, ויש לדעת לדייק בהן להבחין ביניהן. מטרת המטריצות הללו אינה רק לחזק את השליטה אלא גם להסוותה. המשטר הישראלי מצליח כל פעם להשתמש בכלי אחר. פעם המצוקה האמתית של נתיניו המתיישבים וצאצאי המהגרים-מתיישבים העניים, לרוב מזרחיים, ופעם רצון האליטות המתיישבות לחזק את עצמן. וכך נוצרת מערכת רבת ממדים וניגודים, המאפשרת לתנועה הציונית לקבוע את אופני הפיתוח של הארץ. כך גם נשמרת העליונות הציונית.

אני מסכים עם הבחנתו של כסיף, כי ב-1967 חל שינוי בצורות השליטה הציונית הקולוניאלית. לדידו הציונות עברה ממודל קולוניאלי אנגלי למודל צרפתי. יש לזכור כי באותה השנה התרחשו גם שני תהליכים היסטוריים משמעותיים: הסיום ההדרגתי, בהתאם להחלטת הכנסת מנובמבר 1966, של המשטר הצבאי על הפלסטינים שנשארו בגבולות 1948, והתחלת הכיבוש ביוני אותה השנה. קו שבר זה טשטש ושכלל את הקולוניאליזם הפועל על הפלסטינים של 1948. הציונות לא החליפה מודל אחד באחר, כפי שכסיף מציע, אלא המציאה מודל חדש: "המודל הישראלי": כשאפשרי ונוח ניצול כוח העבודה, ומתי שאפשר - דחיקה של הפלסטינים והשתלטות על שטח ומרחב. בפועל, מדובר באינטגרציה של שני המודלים אותם הציג כסיף, בתוספת מאוד משמעותית של המשך הליכי ההפרדה ויצירת שתי קבוצות פלסטיניות מובחנות.

אכן: לאפיון הקולוניאלי-קפיטליסטי של המשטר בישראל יש השלכות פוליטיות מרחיקות לכת, אבל לאו דווקא בכיוון אותו מדמיין עופר. דה-קולוניזציה אינה מחייבת סילוק בני העם הנמצא בעמדת שליטה ובוודאי שלא מחייבת מאבק כנגדו.

דה-קולוניזציה פנימית מחייבת ביטול היחסים הקולוניאליים, ביטול ההפליה הממוסדת, זכויות אזרח כלליות וזכויות קולקטיביות לשני העמים, רפורמה קרקעית משמעותית, חלוקת משאבים מחודשת לטובת האזרחים הפלסטינים שקופחו במשך שנים וגם לטובת המגזרים המקופחים בקרב היהודים (לדוגמה, העברת זכויות קרקע ותכנון ממועצות אזוריות עשירות ודלילות אוכלוסייה ליישובים ערביים ולעיירות פיתוח עניות), ובעיקר הפסקת תהליכי ההתיישבות כמו בדוגמה אתה פתחתי.

בנסיבות הפוליטיות של ימינו בהן ברק ונתניהו חותמים על הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" וליברמן רואה בה עיקרון אפשרי לטרנספר של תושבים בוואדי ערה או ל"חילופי שטחים" עם המדינה הפלסטינית העתידית, יש לבחון אותה מחדש. יש לזכור, כי כאשר הססמה נהגתה לראשונה בנסיבות הפוליטית של שנות השבעים על-ידי רק"ח, בעת שראש הממשלה גולדה מאיר התכחשה לקיום העם הפלסטיני, היא הביעה רעיונות חתרניים וחדשניים. כיום יש לעמוד עליה שוב, עם הבהרות מסוימות הנוגעות לריבונות האמתית של המדינה הפלסטינית ותנאי הקיימות שלה.

אבל הבעיה היא אינה עם הרישא של הססמה אלא עם הסיפא. שתי מדינות – כן, לשני עמים - לא בטוח, תלוי למה מתכוונים. ודאי שתוצאה הכוללת בלעדיות יהודית ואופציה של טרנספר נוסח ליברמן אינה רצויה, כמוה כמשמעות המקובלת על הממסד הציוני בתור ברורה מאליה – המשך זכויות היתר ליהודים בישראל, וכפועל יוצא המשך הנחיתות המבנית של האוכלוסייה הפלסטינית. יש לקרוא לכינון מדינה פלסטינית, ולאפשר להנהגה הלאומית הפלסטינית לכוננה כרבת-עדות ורבת-דתות, שאולי תכיל בתוכה גם יהודים לא-מתנחלים, ולצידה מדינה בה יחיו שני הקולקטיבים הלאומיים - יהודים וערבים, אשר ייהנו לא רק מזכויות פרט אלא גם מזכויות קולקטיביות, ושבה הממשל ידאג להבטיח את זכויות שני הקולקטיבים ולא יתפקד רק כזרוע המבצעת של התנועה הציונית.