מאבק דו-לאומי לכינון חברה דו-לאומית

על אף שהקדשתי חלק משמעותי מחיי למאבק נגד הקולוניאליזם הציוני, אני וחבריי למאבק היהודים, בעצם חיינו כאן בארץ, מהווים עדיין חלק מפרויקט קולוניאלי שיש לו קיום ממשי, הממשיך לגייס את היהודים לצורך נישול הפלסטינים, יהיו שאיפותיהם והכרתם ואפילו מעשיהם הפוליטיים של חלק ממשתתפיו אשר יהיו. האתגר העומד בפני אלה מאיתנו שהגיעו להכרה אנטי-קולוניאלית, אינו רק להתנתק מהפרויקט הקולוניאלי אלא לייצר פרויקט חלופי של השתלבות מחודשת של היהודים במזרח התיכון כשווים, השתלבות שיכולה להתבסס רק על מימוש זכויות העם הפלסטיני, בלימת הקולוניאליזם הציוני על כל צורותיו ותיקון עוולות העבר. אני מאמין במאבק משותף – מאבק יהודי-ערבי, ישראלי-פלסטיני – נגד התנועה הקולוניאלית השלטת עדיין במקום שבו אנו חיים, התנועה הציונית, ונגד המשטר הקיים המבוסס על נישול, הפרדה ואפליה: מאבק דו-לאומי לכינון חברה דו-לאומית, דמוקרטית ושוויונית. לשם כך המאבק המשותף הערבי-יהודי הוא מנקודת מבטי חיוני.

גדלתי בין אנשים, שהקדישו למאבק המשותף חלק ניכר מחייהם ושילמו על כך מה ששילמו, וניסיתי – במידה משתנה מאוד של הצלחה – לתרום לו משהו בעצמי. אך אינני מאמין שמאבק משותף הוא תרופת פלא. הוא כרוך בקשיים עצומים, ועדיף שנברר אותם בכנות. יש תנאים, שבהם נפנוף בסיסמת המאבק המשותף הישראלי-פלסטיני תוך התעלמות ממורכבותו וקשייו יכולה לגרום לשעתוק העליונות של ישראלים מול פלסטינים בתוך המאבק עצמו. אין מתכון אחד למאבק, גם לא למאבק משותף. לכן יש צורך בבירור שאלות בסיסיות במאבקים לשחרור.

התאגדות עצמית של המדוכאים למאבק

כל מאבק נגד עוול הוא בראש ובראשונה מאבקה של הקבוצה שהעוול נוגע לה, שניצול פוגע בה, שנישול מאיים עליה. לפני שמדברים על מאבק משותף, צריך לחשוב על הקושי העצום של אנשים להתאגד ביחד למען עצמם. תושבי כפר בשטחים הכבושים, הנאבקים נגד הגדר המכתרת אותם והמתנחלים הגוזלים את אדמותיהם; תושבי כפר בלתי-מוכר בנגב העומדים יום-יום ושעה שעה מול מצוקה שמייצרים השלטונות כדי לגרום להם לעזוב את אדמותיהם ומול ההריסות החוזרות ונשנות של בתיהם; התושבים המזרחים ברובם של שכונה יהודית, שמאיימים לפנות אותה כדי לאפשר לתושבים מבוססים לתפוס את המקום ולמשקיעים להבטיח את השקעותיהם בנדל"ן; עובדות חברה שמנסות להתאגד; נשים המבקשות לשים קץ לאלימות נגדן; אנשי כפר במשולש שבקירבתו מקימים מאגר אשפה; תושביו הערבים של אזור בתחומי ישראל, שאת אדמותיהם מבקשים לגזול: המאבק הוא שלהם, והמשימה החשובה ביותר שלהם היא לבסס את אחדות המאבק שלהם, לגייס את כל חברות וחברי הקבוצה שהדבר נוגע להם. למשימה הזו כפופה שאלת הבריתות עם קבוצות אחרות. כיבוד הצורך שלהם באחדות, בגיוס כללי של הנפגעים מן העוול, הוא לא עניין טקטי בלבד. בבסיסו עומדת הנחת היסוד, שכל שחרור הוא בראש ובראשונה שחרור עצמי – מאבקם של בני-אדם משועבדים למען שחרורם שלהם-עצמם. עצם השתתפותם הריבונית בתהליך המאבק היא מרכיב חיוני בתהליך השחרור שלהם. אף אחד לא יעשה את זה בשבילם, במקומם. אם השחרור לכאורה יבוא מבחוץ, הוא לא יהיה שחרור אלא שיעבוד מסוג חדש.

לפני שמחפשים בעלי-ברית, לפני שמנסים לעורר אהדה וסולידריות אצל אנשים רחוקים, המשימה הראשונה בכל מאבק היא לגייס את חברות וחברי הקבוצה שהדבר נוגע להם, שסובלים מאותה אפליה, שמנושלים מאותן זכויות, שמבקשים לעצמם אותה זכות – בעצם, להפוך אותם לקולקטיב חברתי.

המאבק הפלסטיני הוא מאבק לאומי לשחרור, הנמשך עשורים רבים. כינון אחדות המאבק הזו היה משימה היסטורית קשה, והיא נמצאת תמיד, במיוחד בזמן הזה בסכנה קשה. מאבק הפלסטינים בתוך ישראל נגד נישול ואפליה, למען שוויון והגדרה עצמית הוא בהתאם לכך גם הוא בראש ובראשונה מאבק פלסטיני: כל קבוצה מדוכאת צריכה להתאחד ולהתלכד מול הדיכוי המשותף. קל למי שאינו שייך לקבוצה המדוכאת לזלזל בקשיים העצומים לבנות אחדות כזו, אבל דפוסי הדיכוי והניצול שזורים זה בזה במציאות החברתית והם מפלגים גם את הקבוצות המדוכאות (כל מאבק לשוויון לאומי חייב להתמודד עם הבדלי צבע עור, מיגדר, מעמד ותרבות בקרב העם המדוכא). כדי לגבש את אחדותה בתנאים של דיכוי זקוקה כל קבוצה מדוכאת לבנות לעצמה מקום משותף; גם זה תנאי מוקדם למאבק משותף – למאבק המשותף של חברות וחברי הקבוצה המדוכאת. ההתאגדות האוטונומית של המדוכאים למאבק קולקטיבי היא חיונית. זוהי נקודת המוצא ההכרחית לדיון במאבק משותף.

אשליות השותפות בתנאים של אי-שוויון

כאן עליי לומר משהו לחלק מחבריי ולחברותיי היהודיים בשמאל, שלעתים – מרוב התלהבות למאבק משותף – מתקשים לקבל את הצורך של פלסטינים ופלסטיניות להתאגד בנפרד להגנת זכויותיהם, לבנות אחדות מאבק רחבה, פנים-פלסטינית. אני לא מתיחס כאן לאלה, שכל התאגדות אוטונומית של קבוצה מדוכאת חשודה או מפחידה בעיניהם, שלא מבינים למשל, למה פלסטינים מתעקשים לתקשר בערבית ולא מסבירים את הכל בעברית ("השפה השלטת בישראל"). אני מדבר דווקא על אותם ישראליות וישראלים, שהתפכחו מהמיתולוגיה הרשמית ומוכנים להיאבק נגד המשטר הקיים. אני מבין את הכמיהה של מי שיצאו אל מחוץ לגדרות המערכת הקיימת לחבור לפלסטינים במאבק משותף, וגם שותף לה.

מי שמתפלא שהמדוכאים מבקשים לנהל את מאבקיהם גם בנפרד, להתכנס בתוך עצמם כדי לגבש את אחדות המאבק שלהם, מבלבל בין מציאות עתידית של שוויון לבין המציאות הממשית. כדי לבוא למאבק משותף בראש זקוף, ההתארגנות הנפרדת של המדוכאים והמדוכאות היא הכרחית לפעמים. מי ששואל, למה לא מקבלים יהודים לקבוצה פלסטינית הנאבקת נגד דיכוי, שוכח, שיהודים ממשיים בארץ הזאת נהנים מפריבילגיות ומעמד מועדף, גם בשעה שהם מתנגדים להם; כמוהו כגבר, שאינו מבין את הצורך של קבוצת נשים להתכנס, לבנות מרחב בטוח שבו אפשר לדבר על הדיכוי, להפוך אותו מאישי לקולקטיבי.

התביעה לפעולה משותפת בכל מקום, לדבר ביחד – ישראלים ופלסטינים – בכל זמן ובכל הקשר, מתעלמת, ראשית, מהצורך המובן של כל קבוצה מדוכאת לשבת בינה לבין עצמה, לבסס את אחדותה כדי להיאבק מול דיכוי (וגם כאן, אין סימטריה בין מדכאים למדוכאים). שנית, וחשוב עוד יותר, תפיסה פשטנית כזו של מאבק משותף מתעלמת מהאי-שוויון בקרב הנאבקים לשוויון. פעולה משותפת בין בלתי-שווים, המבוססת על התעלמות מההבדלים ביניהם ועל הכחשתם בפועל, עלולה – למרות כל הכוונות הטובות – לשעתק את אי-השוויון הקיים.

ארגונים פוליטיים משותפים חייבים להיות מבוססים על הכרה בכך, שבאופן בלתי-נמנע כמעט, האי-שוויון חודר לתוכם ומעצב אותם. עדיף להכיר בכך, להיאבק בכך, מאשר להכחיש זאת. אין מתכון קסמים שיוצר ארגונים משותפים בעלי אחיזה חברתית ממשית, כאלה שיש בהם ייצוג למדוכאים ולמנוצלים, המקיימים בתוכם שוויון מלא. אין מנוס לארגונים הנאבקים למען שוויון אלא להתמודד כל הזמן עם אי-שוויון הנמצא בתוכם, לבנות מנגנונים כדי לפצות עליו – ולהיות מוכנים גם לוויכוחים ולעימותים פנימיים. אי-שוויון הוא משהו שמתברר באמת לעין רק כשנאבקים עליו, כשמתווכחים עליו.

ההתלהבות מפעולה משותפת יכולה לפעמים להטעות: מצד פעילים ישראלים, היא יכולה לבטא את השאיפה הכנה להשאיר מאחוריהם משטר חיים המבוסס על הפרדה וזכויות יתר, אבל בה בעת גם אי-הכרה במה שבאמת מבדיל ישראלים ופלסטינים אחרי מאה שנה של סכסוך קולוניאלי, התעלמות מהתנסות חייהם השונה של הפלסטינים. גם מצד המדוכאים התלהבות לפעולה משותפת היא לעתים מחווה נדיבה של הכלת חברי הקבוצה השלטת המוכנים לסרב לכלליה, אבל לעתים היא יכולה לקסום דווקא לאלה מבין חברי הקבוצה המדוכאת ששותפות עם חברי הקבוצה השלטת מבטאת את בידודם החברתי ואת תקוותם לישועה חיצונית.

אז למה מאבק משותף?

אם זה כל כך קשה – לשם מה לנסות לעמוד באתגר הקשה של מאבק משותף? כדי להתמודד עם השאלה הזו, אני מבקש שנחשוב רגע לא רק על תנאי השותפות, אלא גם על השאלה, מהו מאבק לשינוי חברתי ופוליטי. ההנחה הפשטנית, שמאבק משותף פירושו גם פעולה משותפת בכל מקום ומקום, מתעלמת גם ממורכבות המאבק עצמו. מאבק אינו רק פעולה משותפת, שביתה או הפגנה. מאבק הוא תהליך מורכב של התמודדות עם מערכת חברתית דכאנית ואי-שוויונית בזירות שונות.

ישנן אינספור זירות מאבק בחיים החברתיים – כל מקום שבו אנשים נאבקים נגד מצוקה, נגד פגיעה בזכויותיהם, כל מקום שבו הם מנסים לקדם את האינטרסים החברתיים שלהם מול ניצול, נישול והדרה. אנשים נאבקים נגד נישול והתנחלות בנגב, נגד צמצום הדיור הציבורי והתעללות במשפחות, נגד פגיעה בחופש ההתאגדות, למען העלאת שכר, כדי להבטיח גישה לחינוך הולם. כל מאבק כזה הוא מאבקם של האנשים הנפגעים עצמם, של האנשים שהדבר נוגע בהם וביקרים להם.

אבל החיים החברתיים מורכבים יותר. יש קשר בין התהליכים וזירות המאבק השונות: בין קיצוץ תקציבים חברתיים בישראל וההפרטה לבין דחיקת אנשים אל ההתנחלויות בשטחים הכבושים,[1] בין פגיעה בזכות ההתאגדות של עובדים לבין הפיכת האזרחים לנתינים צייתנים, בין אפליה בחינוך לבין פערי הכנסה. והקשרים האלה מורכבים עוד יותר: מי שנאבק נגד התנחלויות בשטחים הכבושים, צריך להתמודד עם הנסיון להפנות את המתנחלים לקידום הנישול בתוך הקו הירוק; מי שמנסה לקדם הכרה שוויונית ביצירה תרבותית מזרחית, צריך להתמודד עם האפשרות, שחיבוק ממסדי ינתק אותה משורשיה העממיים ויאפשר לעוסקות ולעוסקים בה התנתקות פרטית מהתמודדות עם דיכוי תרבותי קולקטיבי. החברה היא מערכת, לא אוסף של זירות; הישג בתחום חברתי אחד יכול להיתרגם למכה קשה בתחום אחר. התהליכים שלובים אחד בשני, ולכן מאבק לשינוי חברתי אינו רק מאבק נגד עוול נקודתי, נגד מדיניות אחת; הוא מתבסס על מאבקים ספציפיים כאלה, אבל אינו יכול להצטמצם בהם. הכרה פוליטית פירושה בין היתר להבין, שיש לנו עסק לא רק עם עוולות נקודתיים אלא עם מערכת חברתית שלמה, עם המשטר הקיים.

בכל התמודדות נגד עוול ספציפי, המאבק אינו בהכרח משותף. הוא מאבק של הקבוצה שהעוול נוגע לה, זו שהשאיפה לשינוי המצב בהקשר הספציפי מבטאת את האינטרסים שלה. ההתמודדות עם המשטר בכללו, לעומת זאת, מצריכה מאבק משותף.

המאבק של הפלסטינים בשטחים הכבושים נגד הכיבוש, לדוגמא, אינו כשלעצמו מאבק משותף. אזרחי המדינה הכובשת, ואפילו האזרחים הפלסטינים המופלים שלה, יכולים להזדהות איתו, לתמוך בו ולסייע לו – אך זהו בראש ובראשונה מאבקם של הנשים והגברים החיים תחת כיבוש צבאי. לעומת זאת, המאבק נגד משטר הנישול השליט בארץ – נגד הקולוניאליזם – הוא מאבק משותף, כי הקולוניאליזם מעצב את חיי כולנו ודן אותנו, בני ובנות שני העמים, למלחמה ולסבל; הוא מאבק משותף, גם כאשר הוא מתנהל בזירות שונות ובאופנים שונים, בקרב אוכלוסיות שונות מאוד זו מזו. הצורך במאבק משותף ומורכב עולה, כשאנחנו מכירים באופן פוליטי, בכך שההתמודדות שלנו אינה רק עם עוול זה או אחר אלא עם המשטר הקיים.

מול אויב משותף, למען עתיד משותף

מנקודת המבט הזו, יש שתי סיבות עקרוניות למאבק משותף: ראשית, זהו מאבק נגד אויב משותף, ושנית – זהו מאבק למען עתיד משותף. שני הטיעונים מצריכים הבהרה.

(א) לב המאבק, בעיניי ובעיני שותפותיי ושותפיי לדרך, הוא נגד קולוניאליזם של מתיישבים (settler colonialism), הן כתנועה מאורגנת, כתהליך שנמשך כל הזמן, והן כמשטר פוליטי-חברתי, הפועל בדרכים שונות משני צידי הקו הירוק. בניגוד לשלטון אימפריאלי, בקולוניאליזם של מתיישבים אין מקום של ממש לעם הילידי. גירוש ונישול הם עבורו לא אמצעי דיכוי זמני (גם אימפריות השתמשו בהם לפעמים) אלא מטרות אסטרטגיות. קולוניאליזם של מתיישבים מציע אומנם למתיישבים היהודים זכויות-יתר וטובות הנאה, אבל גם הם עבורו חומר גלם אנושי ולא יותר: אפשר לייבא אותו כשצריך (כדי לקדם למשל את תהליך ההתנחלות בשנות החמשים) ואפשר להשליך אותו או לסגור בפניו את הדלת, כשלא צריכים אותו לקידום מפעל ההתנחלות ("עלייה סלקטיבית" של ה"מתאימים בלבד"); אפשר להשתמש במצוקות שלהם כדי להצדיק מלחמות, אפשר להחריף את המצוקות שלהם כדי לדחוף אותם להשתלב בתהליך הנישול, ואפשר להקריב אותם למצוקותיהם, כשאין בהם צורך. הציונות פוערת פער עמוק, עצום בין ישראלים לפלסטינים; יש הבדל עצום בין השימוש ביהודים כחומר-גלם לפרויקט ההתנחלות לבין הנסיון השיטתי לגרש ולנשל את הפלסטינים. אך היא אויבם המשותף של שני העמים. להישאר מפולגים במאבק נגדו אלה מותרות.

המשטר הקולוניאלי מפלג כל הזמן גם את החברה הפלסטינית באמצעות מדרגים של דיכוי, ולעתים גם באמצעות חלוקת טובות-הנאה. שליטתו בחברה הישראלית מבוססת על דירוגים של אפליה, על חלוקת זכויות-יתר וטובות הנאה, שנועדו לשמר את תלותם של האנשים בשלטון. זה לא מאפיין משני אלא אסטרטגיה בסיסית של הקולוניאליזם. מול אויב משותף צריך לאחד כוחות ולהציב אסטרטגיה נגדית, מורכבת וקשה ככל שתהיה, של מאבק משותף.

(ב) משטר הקולוניאליזם של מתיישבים, שתחתיו אנו חיים, מבוסס על הפרדה שיטתית וטיהור. מול משטר אפרטהייד לא-פורמלי ופורמלי-למחצה האלטרנטיבה שאנחנו יכולים להציב היא חיים משותפים בשוויון.

זו היתה הבחירה האסטרטגית של הקונגרס הלאומי האפריקאי. דרום אפריקה של היום רחוקה מאוד מהשלמת ההתמודדות עם מורשת האפרטהייד; אני רחוק מאלה המבקשים להעתיק אל הארץ הזו מודל מוגמר כלשהו, ובכלל זה את ההכרעות הפוליטיות שקיבל הקונגרס הלאומי האפריקאי לאחר 1994. אבל ההכרעה האסטרטגית שלו – להציב חלופה של חיים משותפים בשוויון למשטר ההתנחלות והנישול הדרום-אפריקאי (שהאפרטהייד המשפטי השיטתי היה רק ביטוי זמני ומוקצן שלו) – נראית בעיניי נכונה גם כיום. המאבק המשותף מסמן בהווה את העתיד המשותף מול משטר ההפרדה והגדרות.

ערבוב חופשי באמת בין בני-אדם, צריך להזכיר, אינו ביטול גבולות. להפך: הוא מבוסס על ההכרה שבין יחידים ובין קולקטיבים, על כיבוד הגבולות וההבדלים – ורק כך יכולים אנשים לחצות את הגבולות באופן חופשי באמת, מרצונם. חיים משותפים של חופש ושוויון לא מבטלים את זכותם של אנשים לחיות כרצונם, אחרת מאחרים. הם פותחים בפניהם אפשרויות, הם ביטוי של חופש – לא של כפייה חדשה.

ישראלים ופלסטינים במאבק משותף

מאבק משותף חייב להיות מבוסס על הכרה עמוקה בהבדלים. לא הכרה עקרונית וכללית בלבד, אלא הכרה קונקרטית של התנאים הפוליטיים והחברתיים שבהם פועלים. שיתוף הפעולה הישראלי-פלסטיני האפשרי בתוככי הקו הירוק, למשל, שונה מאוד באפשרויותיו מזה שמתאפשר תחת שלטון הכיבוש. נסיונות להתארגנות משותפת משני עברי הקו הירוק, למשל – עניין מפתה ומושך לפעילות ופעילים נחושים נגד הכיבוש – נתקלים לא רק בהבדלים מכריעים ברמות הדיכוי, המתנאים את אפשרויות הפעולה הפוליטית, אלא גם בהיסטוריות השונות, בהתנסויות שעברו פלסטינים וישראלים משני עברי הקו הירוק במהלך ששים השנים האחרונות. אין פירוש הדבר שאין מקום למאבק משותף ישראלי-פלסטיני משני צידי הקו הירוק – להפך. כמה מהאתגרים החשובים לשלטון הכיבוש צמחו מנסיונותיהם של פעילים משני עברי הקו הירוק לכונן שותפויות במאבק: החל בשותפויות מעשיות בפעולה – הפגנות משותפות (בשנות השמונים ובמהלך האינתיפאדה הראשונה), פריצת הסגר וחיזוק הצומוד הפלסטיני (באינתיפאדה השנייה), המאבק נגד הגדר, ובלימת נסיונות טרנספר (יאנון, דרום הר חברון)[2] – וכלה בשותפויות פוליטיות, בנסיון לנסח חזון פוליטי ולחזק את המאבק נגד הכיבוש בעזרת תיאום והתייעצות, באמצעות מסרים פוליטיים המחזקים את המאבק בהקשריו השונים.[3] אבל משמעותו של מאבק משותף בתנאים אלה שונה מאוד מזה של מאבק משותף בתחומי הקו הירוק. בקיצור, גם צורות המאבק וגם דפוסי השיתוף תלויים בהבדלים ועדיף לכבד אותם מאשר להתעלם מהם – ולשעתק אותם בבלי דעת.

 

מה יכולים ישראלים להביא למאבק פלסטיני-ישראלי משותף? ראשית, לבוא אליו בצניעות ובהקשבה ככל אדם אחר. שנית, במקום להתכחש לזכויות היתר שמקנה להם המשטר, הם יכולים ונדרשים לעשות בהן שימוש במאבק עצמו, להשתמש בהן כדי לבטל אותן.

קל להגיד זאת, קשה לעשות זאת. את הפריבילגיות מתחילים להכיר באמת, להרגיש בהן, רק כאשר הן עומדות בסכנה, רק בתוך התהליך הקונקרטי של המאבק. במובן זה המאבק המשותף הוא גם מקום בו מתרחש תהליך חינוך עצמי, תהליך התפכחות. לא פשוט גם להשתמש בפריבילגיות כדי לחתור תחת משטר של פריבילגיות. יש הבדל בין שימוש בפריבילגיות – גם למטרה טובה – שימוש המקשה לעתים להיפרד מהן, לבין העמדת זכויות-היתר לרשות המדוכאים. הפריבילגיות הן גם מקור לאשליות. קל למשל לישראלים ליפול באשליית החסינות היחסית שלהם, להניח שהודות למעמדם המועדף הם גם יכולים להושיע, לתקן, להתמודד יותר טוב, להבין יותר טוב... זכויות יתר אינן מעניקות שום הבנה טובה יותר של המציאות.

התרומה השנייה הייחודית שיכולים פעילות ופעילים יהודים ישראלים להביא למאבק המשותף נוגעת לסתירות ולמתחים שבתוך החברה היהודית-ישראלית. זוהי אומנם חברת מתיישבים, שנוצרה כתוצאה מתהליכי קולוניזציה, ולמתיישבים היהודים יש בה זכויות-יתר – אבל היא גם חברה קפיטליסטית, שיש בה סתירות ומתחים פנימיים. החברה הישראלית אינה מיקשה אחת. היא חברה קפיטליסטית, מרובדת, המייצרת עושר למעטים ועוני גם בחברה היהודית. טעות לראות בה חברה שאינה אלא תוצר של אידיאולוגיה שלטת, של הציונות: היא נוצרה כתוצאה מתהליכים חברתיים וכלכליים, שיצרו חברה קפיטליסטית הסובלת מאי-שוויון קיצוני ומסתירות חברתיות פנימיות. חישבו על הסתירה בין הצורך לגייס את ההמונים היהודים לפרויקט התפשטות וכיבוש, לאחד אותם "אחדות לאומית" סביב סמלי הציונות והמדינה – לבין הרס השירותים החברתיים והפקרתם של מאות אלפים ל"שוק החופשי" בעידן הקפיטליזם הנאו-ליברלי.

הסתירות האלה יכולות לשמש את הפרויקט הקולוניאלי (למשל על-ידי ניצול המצוקה החברתית כדי לדחוף עניים באוכלוסיה היהודית למתנחלים), אבל הן גם יכולות לפורר את האחדות הלאומית השלטת ולסייע בבלימת הקולוניאליזם. תפקידם של פעילות ופעילים ישראלים במאבק המשותף הוא לקדם מאבקים חברתיים כאלה – מעמדיים, עדתיים, תרבותיים – כדי לפתוח אפשרות לקבוצות בחברה היהודית להתנתק מהמשטר הקיים, להחליש את כוחו – ולהשתחרר משליטתו. כדי שהפוטנציאל האנטי-קולוניאלי הטמון בסתירות של המערכת החברתית אכן יתממש, חיוניים התיאום ושיתוף הפעולה בין פעילים במאבקים לבין המאבק הפלסטיני.

 

לא רק ליהודים ישראלים יש משהו ייחודי להביא למאבק המשותף נגד הקולוניאליזם. לערבים הפלסטינים יש תרומה מכרעת, שהם\ן ורק הם\ן יכולים להביא למאבק הזה. מרכיב ראשון ועיקרי של מאבק אנטי-קולוניאלי בארץ הזו הוא עימותי – מאבק פלסטיני מעשי נגד הנישול. במאבק הזה ניצבים בראש וראשונה המדוכאים מול מוסדות התנועה הציונית ("המוסדות המיישבים"), הפועלים בחסות דיכוי צבאי בשטחים הכבושים ומערכות אזרחיות בתחומי הקו הירוק. אין מנוס מכך שמאבק זה יתנהל במידה רבה בהתאם לקווי החלוקה הלאומיים, כיוון שתהליכי הנישול פוגעים ברוב-רובם של הפלסטינים, וכיוון שרוב-רובם של היהודים הישראלים נמצאים – ירצו או לא ירצו – שבויים במחנה הציונות.

אבל ככל מאבק חברתי ופוליטי עמוק, המאבק האנטי-קולוניאלי הוא לא רק נגד מעשים – הפקעות, התנחלויות, גירוש, אפליה – אלא מאבק לשינוי התודעה – בשתי החברות. בחברה הפלסטינית הוא מאבק עצום ונמשך לבניית תודעה של שחרור תחת תנאים של דיכוי – שחרור מהפנמת הדיכוי, משיתוף פעולה גלוי וסמוי, מודע ובלתי-מודע עם מנגנוני הנישול. תהליכים קולוניאליים אינם סתם "כיבוש": הם משנים את הנוף ואת החברה ומטביעים את חותמם בנשלטים וגם בשליטים. המאבק בקולוניאליזם לעולם אינו רק מאבק "חיצוני"; הוא תמיד גם מאבק נגד הנוכחות העמוקה שלו בתוך החברה השלטת.

בחברה היהודית מדובר בשחרור משבי הציונות. באופן עמוק יותר, מדובר על שחרור חברת מתיישבים מתודעה קולוניאלית – גם כאשר התודעה הקולוניאלית אינה מנוסחת בהכרח בשפה הציונית. גם זה מאבק קשה, שאינו רק מאבק נגד רעיונות. את התודעה הקולוניאלית מתחזקים בחברה היהודית בראש ובראשונה מוסדות ופרקטיקות חברתיות: המלחמה המתמדת מתחזקת ומבצרת את הגטו החמוש; משטר הגדרות בונה את התודעה החברתית של ישראלים לא פחות משיעורים בבית-הספר.

השחרור הזה של החברה היהודית מן התודעה הקולוניאלית גם הוא חייב להיות בעיקרו תהליך של שחרור עצמי, אבל גם בו ממלאים הפלסטינים תפקיד עצום.

ראשית, בעצם התנגדותם לתהליכי הנישול הם מעירים את החברה היהודית לעובדת היסוד החשובה ביותר, שמערערת את הפנטסיה הקולוניאלית של נוף ריק המצפה למתיישבים: עובדת קיומו של סובייקט פוליטי, חברתי ותרבותי שלא נעלם ולא ייעלם – העם הפלסטיני. הכחשת הקיום האנושי – סבלם, תרבותם, התנסותם של הנשלטים – היא אחת הקללות האיומות, שהקולוניאליזם מביא על הקבוצה השלטת. ההכחשה כלפי חוץ מחזקת את ההתאכזרות כלפי פנים. ההתנגדות הפלסטינית מערערת את ההכחשה. היא יכולה להביא את החברה השלטת לידי הכרה בקיום הפלסטיני (גם הכרה באויב היא הכרה!), אבל הכרת הפלסטינים כאויב בלבד אינה מספיקה.

התרומה האחרת שפלסטינים ורק הפלסטינים יכולים להביא לתהליך השתחררותם של היהודים הישראלים מכבלי הציונות היא בהושיטם להם יד בנסיונם לצאת מחומות הגטו החמוש במסגרת מאבק משותף. אומר זאת בגלוי: חברת המתיישבים היהודית זקוקה לידם המושטת של הפלסטינים כדי להשתחרר מהקולוניאליזם. המשטר הקיים לא מבסס את שליטתו בתודעתם של רוב הישראלים על הרבה הטפות. האחיזה שלו בנפשות האנשים מבוססת יותר מכל על זוג מלים: "אין ברירה". אין ברירה אלא להמשיך להילחם; אין ברירה אלא להמשיך להתבצר מאחורי החומות. הרצל ראה נכון, שהנצחת הסכסוך חיונית לפרויקט הציוני; שרון וברק ונתניהו מצידם עשו הכל בעשרות השנים האחרונות כדי להוכיח בדם ואש, שאין ברירה. הם הכריזו מלחמה נגד האופציות הפוליטיות הממשיות כדי לשכנע את הציבור היהודי ישראלי, שבאמת אין ברירה, ואם היתה ברירה, אם היה עם מי לדבר – כבר הפציצו אותו... אין ספק שהם הצליחו במידה רבה להגשים את מטרתם.

היחידים שיכולים לסמן באופן ממשי ליהודים הישראלים, השבויים בגטו התודעתי שכוננה עבורם הציונות, שאפשר באמת לחיות מחוץ לחומות – בשוויון, ללא זכויות-יתר, כלומר לחיות באמת – הם הפלסטינים.

יותר מכך: לא רק מבחינת מבנה החברה, גם מבחינת התודעה והתרבות החברה הישראלית אינה מיקשה אחת. פרויקטים של התיישבות קולוניאלית אינם מכוונים רק "החוצה", לשינוי מרחיק-לכת של הנוף האנושי והחברתי, לנישול יושבי המקום – אלא גם "פנימה" – לשינוי הקבוצה השלטת, ליצירת "אדם חדש". הפרויקט הציוני הוא פרויקט של "טיהור" – לא רק טיהור הארץ מיושביה הילידיים, אלא גם טיהור עצמי של החברה היהודית ממסורותיה הקיימות, החיות, לקראת יצירת "יהודי חדש", ובמיוחד טיהור החברה היהודית מכל שמץ של ערביות, מהמזרח שנמצא בתוכה, מהערביות. בכך נכשלה התנועה הציונית. במקום מושבה אירופית "לבנה" בלב המזרח התיכון נוצרה בישראל חברה, שיש בה מיעוט לאומי פלסטיני שלא ייעלם, ורוב ניכר שאינו "אירופי", "לבן", או "מערבי".

דיכוי התרבות המזרחית בתוך החברה היהודית בישראל לא ייפסק כל עוד תשמש ישראל ראש-חץ מערבי, מבצר חמוש מול העולם הערבי, כל זמן שתימשך מלחמתה המתמדת של המדינה בפלסטינים ועמי האזור. שחרור היהודים המזרחים מהגטו שבנתה עבורם הציונות, מהחומות שחוסמות בפנינו את המזרח התיכון, מהדיכוי התרבותי, קשור לכן בשחרור הפלסטיני מהקולוניאליזם. היד הפלסטינית המושטת יכולה לסמן ליהודים המזרחים את הדרך אל מחוץ לחומות, אל המזרח התיכון – לא כאדונים אלא כשותפים להתחדשות החברתית והתרבותית שלו.

בתוך מציאות המבוססת על הפרדה, על שילוב של הפליה וגזענות, מאבק משותף מסמן בתוך ההווה את האפשרות לחיים אחרים – חיים מחוץ למשטר הגדרות והחומות שכוננה הציונות במקום הזה. כאן צריך להיזהר. אינני אומר שהיום, בתוככי המציאות הקולוניאלית שאנו חיים בה, אפשר לכונן שוויון אמיתי. נסיונות אוטופיים לחיות כאן ועכשיו את העתיד – לכונן שוויון לאומי וחברתי בתוככי מציאות של נישול והפליה – עלולים להביא מפח נפש. צפוי שישעתקו את אי-השוויון הקיים, ומשתתפיהם עלולים להסתיר זאת מעצמם בכל כוחם כדי להחזיק בחלומם. לא על זה אני מדבר. לא על כינון איים אוטופיים של שוויון בתוך משטר של נישול ואי-שוויון, אלא על כך שבתוך המאבק, בתוך ההתמודדות המשותפת (והבלתי שווה!) עם המשטר, בתוך השיחה והוויכוח והליבון שהם חלק בלתי-נפרד ממאבק משותף – אפשר לטעום משהו מטעמם של שוויון וחיים משותפים. מאבק משותף ישראלי-פלסטיני נגד המשטר הקיים הוא ההתגלמות החלקית, בהווה, של החיים שהמשטר הקיים אינו מאפשר.

כיצד נשמעים הדברים לחבריי וחברותיי הפלסטינים? האם הוגן לדרוש מפלסטינים – בנוסף להתמודדות המתמדת עם הנישול והאפליה, עם דיכוי וגירוש – גם לקחת חלק בשינוי התודעה בחברה היהודית השלטת? עלינו להיות מפוכחים לגמרי: המעורבות הזו אינה הזמנה לגן של ורדים. תהליך שינוי התודעה רצוף סתירות ואכזבות. תודעה של שחרור אינה נבנית משינון כמה סיסמאות יפות אלא תוך התמודדות מתמדת. קשה וכואב לפעמים עוד יותר להיתקל בביטויים של גזענות והתנשאות בתוך המאבק המשותף עצמו, בקרב בעלי-ברית למאבק היקרים לליבנו, בתוכנו-עצמנו. זה אכן לא הוגן. אך זו המציאות שאנו חיים בה. תהליך ההתיישבות הקולוניאלי נכפה על יושבי הארץ, אבל ההתמודדות עם תוצאותיו אינה מותרות. כדי לשנות את המציאות הקיימת צריך להתמודד איתה.

למען מאבק משותף

מי שמאמין במאבק משותף, צריך להכיר בכך ששותפות דו-לאומית אין פירושה ביטול ההבדלים, שאי-השוויון בין השותפים למאבק נמחק כבמטה קסם; יותר מכך: להכיר בכך שהגבולות בין ישראלים ופלסטינים אינם נעלמים במאבק משותף. הגבולות אינם קיימים רק בתודעה ואינם מתבטלים כתוצאה משינוי בתודעה הסובייקטיבית של הפעילים והפעילות: הם שרירים וקיימים במציאות החברתית. הכרה בהם היא חיונית, כדי שאפשר יהיה לחצות אותם באופן חופשי, כשווים, מרצון. הגבולות העמוקים ביותר הם אומנם אלה שיוצר תהליך הנישול, אבל לא רק הם חשובים: מאבק משותף לא יכול להתעלם מהבדלי הכוח והמשאבים בין ישראלים ופלסטינים, וגם לא מצלקות העבר, לא ממה שההיסטוריה עשתה לאנשים ולא ממה שהם עשו ויצרו מההתנסות החברתית שלהם, כלומר מתרבותם. מאבק משותף לא נועד לייצר זהות חדשה, ואין ניגוד בינו לבין טיפוח זהות, במיוחד לא זו של המדוכאים.

מאבק משותף אין פירושו טשטוש הבדלים והכחשת פערים. הוא גם מבוסס על ההבחנה בין פעולות משותפות, מאבקים ספציפיים בזירות ייחודיות – לבין המאבק במי"ם רבתי, שהוא תהליך מורכב של התמודדות עם המשטר הקיים. יש מקומות שבהם זירות המאבק יכולות להיות נפרדות, וצפוי שיהיו כאלה, כיוון שהן משקפות התנסויות ואינטרסים ייחודיים. התפקיד הבסיסי ביותר של ארגון פוליטי המבקש לקדם שחרור חברתי הוא לחבר, לאפשר לקבוצות מדוכאות לבנות בריתות – לא קואליציות רגעיות – כדי להיאבק לשחרור, לאפשר משא ומתן, ויכוח ושיתוף פעולה בין קבוצות מדוכאות שיש ביניהן הבדלים, פערי כוח והתנסויות שונות. זהו האתגר שהארגון שאליו אני שייך מבקש לתרום להתמודדות איתו. האם כתבתי כבר שהוא קשה?

 


[2] חררדו לייבנר וגדי אלגזי, "תעאיוש בארץ המחסומים," סוגיות ישראליות 6-7 (2002), עמ' 34–45 [ערבית]; נוסח עברי באתר תעאיוש.

 


  • פורסם במקור בערבית בכתב-העת סוגיות ישראליות בהוצאת המרכז הפלסטיני ללימודי ישראל - מדאר, גליון 51, נובמבר 2013; מעברית: חנין נעאמנה.