ביום שבת, ה-14.3.2009, נסענו, כ-15 חברי התחברות-תראבוט, לקלנסווה, בעקבות הזמנה דחופה שקיבלנו כמה ימים קודם לכן מחברים בוועדה העממית ובסניף חד"ש שם. הדחיפות נבעה מביצועו המתוכנן לשבוע הזה של צו הריסה לבית של משפחה בת 9 נפשות. הבית מצוי בשטח המוגדר כחקלאי בתוך שטח השיפוט של קלנסווה.
במועדון חד"ש ביישוב נפגשנו עם פעילי התנועה וגם עם מספר פעילים נוספים של הוועדה העממית המקומית, המשתייכים לזרמים שונים. קיבלנו סקירה מרתקת של המילכוד התכנוני והחוקי שהמדינה בונה סביב קלנסווה – בדומה ליישובים פלסטינים רבים בתוך ישראל – ונסענו לביקור הזדהות בבית עצמו. ג'מאל תאיה, פעיל מרכזי בחזית ובוועדה העממית סיפר על הפעילות הרבה של סניף חד"ש המקומי בבחירות הארציות (חד"ש הגדילה את כוחה בקלנסווה בלמעלה מ-60%), ועל התחושה הטובה יחסית שיש בסניף לגבי המשך הפעילות שלו. בסקירה פוליטית על יחסי הכוחות בתוך הקהילה ומול רשויות המדינה התכנוניות הוא חזר והדגיש, שמבחינתם של פעילי החזית בקלנסווה אין שום אפשרות או רצון להצניע את המחויבות העמוקה לשותפות ערבית-יהודית. מחויבות כזו דורשת מפעילי החזית להתמודד עם חוסר האמון ותחושת הייאוש נוכח ההידרדרות הנמשכת במצב האזרחים הערבים, ונוכח החנק התכנוני והתעסוקתי ממנו הם סובלים. לכן היה צורך להתאמץ כדי להתגבר על אי-האמון ביכולת לממש שותפות יהודית-ערבית; מצד אחר, התחזקותה הניכרת של חד"ש בקרב הבוחרים היהודים מחזקת את התקווה לשותפות בקרב הפעילים הפלסטינים.
פעילי הוועדה העממית, מהנדס המועצה וד"ר ת'אבת אבו-ראס, שאפליה בתחום התכנון היא אחד מתחומי התמחותו כגיאוגרף וכפעיל פוליטי בחד"ש, ניתחו את החנק התכנוני של קלנסווה – הרקע העמוק ל"בנייה בלתי חוקית" וצווי הריסה. לפני 1948 מנו אדמות קלנסוואה יותר מ-18,000 דונם; היום היא מחזיקה בכ-8,400 דונם בלבד. אחרי עשרות שנים של התעלמות תכנונית גמורה, הכינו הרשויות לקלנסווה – בלי התייעצות עם תושבי הכפר ובלי להתחשב בשאיפותיהם ובאורח חייהם – תוכנית מתאר שלא אושרה. התוכנית אינה תוכנית פיתוח; לא די שאינה עונה על הצרכים הנוכחיים של אוכלוסיית קלנסווה, היא מתעלמת מצרכיה העתידיים, מהתפתחותה; יש בה אזור תעשייה זעיר, אך עקרונית היא תופסת את קלנסווה כאוסף בתי מגורים ללא צרכים חברתיים וקהילתיים – מקומות עבודה, בתי ציבור ומוסדות תרבות.
לפי התוכנית, מגודרת קלנסווה כמעט מכל עבריה על ידי כבישים ראשיים מתוכננים, שאמורים להיבנות על אדמותיה והבניה אסורה עשרות מטרים משני צידיהם; לאלה נוספים קו המוביל הארצי וקווי חשמל ראשיים, המונעים בנייה ברצועות משמעותיות, וחלק צפוני שהוכרז כשמורת טבע האסור בשימוש. בשטחים החקלאיים נמצאים בתי מגורים שהוקמו עוד לפני קום המדינה; במקום שקיומם יוכשר, לאור הירידה בפעילות המשקית החקלאית ב-20 השנים האחרונות, נשקפת גם להם סכנה. תוכנית המתאר לא אושרה ומאבק מתנהל סביבה מול "רשויות התכנון" הארציות והמחוזיות, שאין בהן כמעט ייצוג לאזרחי ישראל הפלסטינים. הכפפת היישובים הערבים לוועדות תכנון מרחביות כאלה היא בלתי-דמוקרטית בעליל; הקהילות אינן יכולות לעצב את המרחב הקהילתי לפי צרכיהן אלא בהתאם לתכתיבי ועדות התכנון הנשלטות על-ידי משרד הפנים, ומשמשות זרוע ארוכה למדיניות ייהוד המרחב.
בתנאים של חנק קרקעי והעדר תכנון אמיתי, דמוקרטי וקהילתי, חיים מאות מתושבי קלנסווה בבתים שנבנו ללא היתר – כיוון שאי אפשר באמת לקבל היתרים. בהעדר הסדרה, מייצרת המדינה "שטח אפור", שאין בו מותר או אסור ברורים: משתפי-פעולה ובני חסות יכולים לקבל היתר – או עצימת עין, ממש כשם שכל אזרח יכול לגלות אחרי שנים של עצימת עין שביתו נמצא בסכנת הריסה. החיים באי-ודאות תכנונית פותחים פתח לשרירות לב ולמעשי חסד, ובעיקר – לבניית יחסי פטרונות בין השלטונות לבין התושבים: בהעדר זכויות תכנון, יש רק בקשות התחשבות והיתרים זמניים. העדר הוודאות מאפשר למדינה לגבות מהתושבים מעין "דמי חסות" בדמותם של קנסות המגיעים לסכומים של עשרות ומאות אלפי שקלים בשנה – שאינם מקנים כמובן הכרה ולגליזציה אלא חנינה זמנית עד לפעם הבאה. עשרות עסקים הקיימים ביישוב לא מקבלים רישיונות כחוק ונתונים לקנסות וסכנת סגירה. החנק התכנוני והריסות הבתים משקפים היטב את האזרחות המותנית שמבקשות הרשויות לכפות על אזרחיה הפלסטינים. תוכנית המיתאר המוצעת – אותה מבקשים לכפות מלמעלה – אינה פתרון: אם תאושר, יעמדו כמה עשרות בתי מגורים שיושבים אף הם בקרקע חקלאית או בסמיכות לכבישים המתוכננים בסכנת הריסה מיידית.
הירידה בהיקף היצור החקלאי מאז שנות השמונים והעדר מקורות תעסוקה חלופיים ביישוב הרחיבו, כך סיפרו הפעילים, באופן משמעותי את היקף האבטלה, על כל תוצאות הלוואי שלה – הידרדרות ניכרת במצב החברתי. ישנה תחושה ברורה, שהמדינה חונקת את הקהילה מבחינה תכנונית ומעוניינת בהתפוררותה החברתית. למרות שכמו ברוב היישובים הערבים, רוב אדמות קלנסווה לפני 1948 נלקחו כבר מזמן, "נראה כאילו המדינה לא ויתרה על השאיפה לגזול עוד אדמות והיא מנהלת מלחמה נגדנו", ציין אחד הפעילים. פעיל אחר הדגיש את הצורך במאבק נחוש ותקיף, מאבק יהודי-ערבי משותף, משום שמדובר בעצם בחייהם ובעתידם של שני העמים.
הבית העומד בפני הריסה נבנה ממש לא מזמן והתגוררו בו 9 נפשות. פגשנו במקום את האח הבכור (האב נפטר). הוא נמצא תחת איום, שאם לא יהרוס את הבית במו ידיו, על חשבונו – יגלגלו על משפחתו את הוצאות ההריסה מטעם המדינה, כולל תשלום שכרם של מאות השוטרים שיגויסו במיוחד לאבטחת מלאכת ההריסה. הדילמה שבה מציבים את התושבים היא אכזרית ונועדה לשבור אותם כלכלית ונפשית. בתנאים אלה, איננו יודעים מה תעשה בסופו של דבר המשפחה. יחד עם פעילי הוועדה העממית המקומית הבענו את הסולידריות שלנו ונכונותנו לסייע במחאה במידת יכולתנו. דיברנו עם פעילי הוועדה העממית על אפיקי פעילות נגד הריסות הבתים, ובהקשר הרחב קצת יותר של מאבק נגד דיכוי תכנוני. התחייבנו לבוא ולתמוך בפעולות מחאה שעליהן יחליטו ולקיים עוד מפגשים והתייעצויות בנושא.