חזרה ל-1948

הפירסום. עד היום לא הובהר, כיצד קרה שהמסמך הודלף במלואו. לאמיתו של דבר, הפירסום בעל המשמר, עיתונה של מפ"ם, לא היה הפעם הראשונה שמיזכר קניג הגיע לעתונות. כמה שבועות קודם לכן כבר פירסם אליהו עמיקם בידיעות אחרונות מאמר בשם "היד שמאחורי יום האדמה" (23.7.1976), שלא עורר הדים. המאמר התיימר להסתמך על "ערבים ויהודים יודעי-דבר" ועל "דיווחים פנימיים שהוגשו למוסדות המוסמכים", אבל לאמיתו של דבר היה מבוסס על מסמך קניג – כנראה בתוספת שיחות תידרוך עם מחברו. כדי לטשטש קצת את העקבות צוטט מסמך קניג שוב ושוב, אבל פעם הוא כונה "דו"ח פנימי על פעולות רק"ח שנשלח למוסדות מוסמכים" ופעם צוטט כאילו מדובר במסמך אחר, "תזכיר שהוגש למוסד ממשלתי". המטרה העיקרית של מאמרו של עמיקם היתה המפלגה הקומוניסטית, שהוצגה בו כיורשת חאג' אמין אל-חוסייני המזינה ומקצינה את ה"לאומנות הערבית". אחד מחשובי מנהיגיה, ראש עיריית נצרת תאופיק זיאד, סומן כמטרה מרכזית.

תרחישי אימה. בעוד שפירסום מסמך קניג כלשונו גרר סערה, מאמרו של עמיקם לא גרר כל הדים מיוחדים. הוא נתפס כמאמר מבין רבים העוסקים בפלסטינים אזרחי ישראל המבוססים על הדלפות מכוונות של "גורמי ביטחון למיניהם". אבל עיקר חשיבותו של המאמר הוא שהפנטסיות של מחבריו – פנטסיות המגיעות מלב המימסד – מצאו בו ביטוי ברור בחסות האנונימיות הנה-הנה, מנבא קניג דרך עמיקם, ויום-האדמה יהפוך לת'אורה, כלומר ל"מאורעות"; ואז "צבא שחרור פלשתיני" שמחכה כבר, "לא יעמוד מנגד מעבר לגבול". ואז יבואו הרשעים – נניח נשיא ארה"ב – וידרשו כינוס מועצת הביטחון, ואז יוחלט על עריכת מישאל-עם בגליל! כל התרחיש נועד להוביל, כמו תמיד, לסכנה הדמוגרפית. מקורם של הנתונים בדבר הריבוי הטבעי שצוטטו במאמר היה במשרד הפנים, וכך הוליכו העקבות למי שעמד בראש מחוז הצפון שלו, קניג עצמו. שם ספרו והמשיכו לספור בקפדנות יהודים וערבים גם בשנים הבאות. תרחישי אימה, שהופכים תינוקות ערבים, חקלאים המעבדים את אדמתם, הפגנות וביטויי מחאה לגיטימיים לאיום קיומי ובטחוני, הם תמיד הכנה לאיום ממשי הרבה יותר. דוברי השלטונות מציירים שדים ערבים על הקיר, רק כדי שבתגובה אפשר יהיה לחזור לשפת האיומים: "ההמון הערבי, כמו ההמון הישראלי, כמו כל המון, אינו חושב לטווח ארוך. הוא אינו רואה לאן יובילו אותו השלבים" של המאבק, מצטט עמיקם. אבל יש ערבים – ערבים טובים, חכמים, "המבינים זאת בדיוק", כי הם "קשרו את גורלם בגורל ישראל". מה מבינים ערבים כאלה? שהציבור הערבי עלול להפסיד "הפסד רב מאוד". כאן מפסיקים לרמוז ואומרים בבירור: "הנתיב החדש", כלומר דרך המחאה והמאבק, "עלול להחזיר את הארץ ל-1948, ומי יודע למי זה רצוי".

אליהו עמיקם לא היה היחיד שפיזר איומים על "חזרה ל-1948" בשנות השבעים המאוחרות. משה דיין, שכיהן כשר חוץ בממשלת בגין הראשונה, גם הוא איים על אזרחי ישראל הערבים, ש"אם ייסחפו בזרם של איסלאם פנאטי, עליהם לדעת שהם ישלמו ביוקר רב מאוד, כפי ששילמו בשנת 1948" ("דיין מזהיר את ערביי ישראל מפני 'היסחפות בזרם האיסלם הפאנאטי', ידיעות אחרונות, 24.1.1979). וכך, שנים לפני שניסו לאסור את זכר הנכבה, נפנפו בו דוברי השלטונות פעם אחר פעם במילת הצופן "1948" כדי להרתיע אותם מלהיאבק על זכויותיהם.

על מי אפשר לסמוך שיידע לטפל בערבים?

את פירסום המסמך יש לראות כנראה במסגרת מאבקים בין חוגים שונים במימסד, שהתחרו ביניהם על הסמכות לפקח ולשלוט באזרחי ישראל הערבים. הגזענות האנטי-ערבית מתגלה כאן במלוא עומקה – כנשק המופעל בתוככי הממסד במסגרת מאבקים בתוכו. קניג תופס עצמו במסמך כמי שמציע מדיניות מדעית ורציונלית במקום יריביו ה"ערביסטים", המומחים לענייני ערבים. יריביו הם אותם אנשים שמונו לשלוט בערבים אבל היו קצת יותר מדי ערבים בעצמם – וכוונתו ככל הנראה לאותם יהודים מזרחים, בעיקר המקורבים למפלגת העבודה לגלגוליה השונים, ששימשו מאז שנות החמשים במישרות בכירות במסגרת מנגנון הפיקוח והשליטה – במנגנוני המודיעין, במימשל הצבאי, ב"וועדה המרכזית לביטחון", הגוף העליון שעסק בהתוויית מדיניות המימסד כלפי הערבים, וכיועצי ראש-הממשלה לענייני ערבים. מתחריו הישירים של קניג בתקופה זו, כך נראה, היו דמויות כשמואל טולדנו ורענן כהן, מבחירי ה"מומחים לענייני ערבים" של מפא"י ומפלגת העבודה.

לפני קום המדינה היה קניג חבר בלח"י, שם עסק לדבריו ב"איסוף ידיעות". ב-1967 בתפקיד הממונה על מחוז הצפון את אברם כלפון הספרדי, איש טבריה. כבר אז הציג זאת אחד הדיווחים בעיתונות כ"חילופי תקופה" בגלל הבדלי "המוצא, הרקע התרבותי והפוליטי" בין השניים: קניג, ילדי פולין, נחשב למקורב למפד"ל; כבר שנה לפני כן, כאשר מונה קניג לממלא-מקום בפועל של ראש הוועדה הקרואה בעיריית נצרת, בניגוד גמור לדעתו כלפון, היו שמועות שהמינוי נועד לסלול את דרכו של קניג לממונה על מחוז הצפון – וכך היה.

העוסקים בערבים מטעם השלטון, כותב קניג בהקדמה, היו קרובים מדי בעצמם ל"מנטליות הערבית". לא תמיד היו להם "כושר חשיבה ועושר ביצוע" ברמה שעולה על האוכלוסיה המטופלת. הם התקשו לחשוב "חשיבה אובייקטיבית", לשמור על "חשיבה עצמית כושר ניתוח", כאשר מדובר בחברה הערבית שהיא "חברה לבנטינית". וכך, אומר קניג, המזרחים לא הצליחו לקחת בחשבון את "האופי הערבי הלבנטיני והשטחי שאינו מעמיק, ופעולת הדמיון בו מרובה על הרציונאלי", שכן המזרחים דומים מדי לערבים. הוא עצמו, קניג, ידגים במסמך את יכולת הניתוח שלו ואת ה"חשיבה האובייקטיבית".

תוכנית קניג

הקדמה

1. עד לפני זמן קצר ביותר מקובל היה על הגורמים המטפלים בחלק זה של אוכלוסיית ישראל, כי השלמתו עם תקומת מדינת ישראל היא מלאה וחלק הארי באוכלוסיה זו נמצא בשלבי הזדהות מתקדמים עם המדינה והשתלבות במערכותיה השונות. כך, לפחות הובהר על-ידי ה"מטפלים" והקרובים למוקדים החברתיים של הערבים תושבי ואזרחי המדינה.

2. לאחרונה אירעו כמה תופעות אשר ערערו הנחות אלה, העמידו בסימן שאלה חמור נאמנות חלק ניכר מהם למדינה ולעצם קיומה.

אמנם פקפוקים על דרך החשיבה והטיפול בערביי ישראל הושמעו כבר לפני שנים מנימוקים שיובאו להלן, אולם אלה היו מנוגדים לקונצפציה המקובלת על ה"ערביסטים" ונדחו על הסף. נראה לנו, כי עתה אין כבר ויכוח, כי אכן יש מקום לקיום דיון על "מוסכמות" אשר שימשו הנחיות יסוד עד לתקופה האחרונה.

3. עם הקמת המדינה, נותרה שארית האוכלוסייה הערבית בארץ ללא מנהיגות. נוצר מיעוט אשר חייב להסתגל למציאותה של המדינה היהודית, השרויה במלחמה עם הארצות השכנות ומוכיחה את כוחה נגדן.

הממשל הצבאי, שלחסותו נמסרה אוכלוסיה זו, ביסס את שלטון ה"נכבדים" והשתלב ע"י כך במבנה החברה הערבית, הבנויה על חמולות משפחתיות. ביטול הממשל הצבאי גרם לערעור סמכות ה"נכבדים" ואת מי שהם ייצגו. ערעור תלות הפרט בממסד – הממשל הצבאי – אפשר לדור הצעיר להרגיש את העוצמה שנתגלגלה לידיו בחברה דמוקרטית, ובשל מעבר החברה הערבית מחברה חקלאית לחברה תעשייתית על כל הכרוך בכך מבחינה חברתית.

יתרה מזאת, "מרד" הדור הצעיר אילץ את הדור הישן, לעתים קרובות, להצטרף למחנה המורדים וחשף את המדינה כמטרה למאבקם, מאחר שלא הוכנו הכלים שיבטיחו את תלותם בחברה היהודית בצורה נאותה ויעילה. יתר על כן, אנו עודדנו את פריקת העול ע"י הניסיונות לרכוש לצידנו ב"אמצעים" שונים את המתמרדים.

בשנות ה-50 היתה החברה הערבית תלויה מבחינה כלכלית במשק היהודי, אשר עם הזמן נפתח לרווחה בפני הערבים, כתוצאה מבריחת עובדי הכפיים היהודיים ממנו. מצב זה יצר שכבה כלכלית מבוססת, אשר משק המדינה ותקינות פעולתו תלויים, לא במעט, בהם.

4. עם ביטול הממשל הצבאי, מסרה המדינה את הטיפול באוכלוסיה הערבית בידי דוברי ערבית, אשר שלפו את האלמנטים האלימים והכתירום למנהיגים, תוך ביסוס מעמדם על יכולתם להשיג טובות הנאה לעצמם ולמקורביהם. זאת עשו תוך התעלמות מהבעיות החברתיות בתוך הסקטור הערבי מחד – והיעדר תכנון לטווח ארוך בדבר יצירת זהות של אזרח ערבי לויאלי – מאידך.

העוסקים בסקטור הערבי בכל הדרגים: פוליטי, צבאי, משטרה ואזרחי, מבחנם היה דימוי למנטאליות הערבית. לא תמיד אובחנו כושר החשיבה ועושר הביצוע ברמה העולה על האוכלוסייה המטופלת והאינטרסים שלהם[.] במקום לשמור על מידת החשיבה העצמית וכושר ניתוח תופעות מדאיגות מחד, וניסיון לטפל בהם מבחינת חשיבה אובייקטיבית, המבטיחה את האינטרסנטיות היהודית-לאומית לטווח ארוך, מאידך.

5. מחוז הצפון בו מרוכז חלק הארי מן ערביי ישראל, שכנותו ומעורבותו בקרב האוכלוסייה היהודית ממחישות וממקדות באורח בולט את הבעיות שנוצרו כבר עתה והציפיות בעתיד הקרוב והרחוק. אחת התופעות המדאיגות ביותר היא אובדן הסובלנות של היהודי הממוצע כלפי האזרח הערבי, ובמקרים מסויימים אפשר לאבחן איבה, אשר גירוי כל שהוא עשוי לגרום להתפרצות לא מבוקרת משני הצדדים שתוצאותיה עשויות להיות בעלות הדים שליליים בארץ ובעיקר בחו"ל. (ראה החלטת ארגון הסטודנטים הערבים בחיפה לא לבצע שמירה משום אפשרות שניתנה לסטודנטים ערביים לשלם כופר שמירה).

מאיץ בעל עוצמה למשקע אמוציונלי זה בקרב האוכלוסיה היהודית הוא הפרת האיזון הדמוגרפי באזורים אלה, שאותו חש כל פרט והגורם לחרדות בקרבו.

במסגרת תזכיר זה, נצביע על מספר נושאים קריטיים תוך ציון הרקע, ובסיכום – המלצות לפתרון בעיות.

הנושאים שיידונו:

א. הבעיה הדמוגרפית וביטויי הלאומנות הערבית.

ב. המנהיגות הערבית והשלכותיה.

ג. כלכלה ותעסוקה.

ד. חינוך.

ה. אכיפת חוק.

א. הבעיה הדמוגרפית וביטויי הלאומנות הערבית

1. הגידול הטבעי של האוכלוסייה הערבית בישראל הנו בשיעור של 5.9% לשנה לעומת הגידול הטבעי של האוכלוסייה היהודית ב-1.5% לשנה.

בעיה זו חריפה במיוחד במחוז הצפון, שבו אוכלוסיה ערבית גדולה. במחצית 1975 מנתה האוכלוסיה הערבית במחוז הצפון כ-250,000 נפש בעוד האוכלוסיה היהודית במחוז מנתה 289,000 נפש. בדיקה לפי נפות מוכיחה, כי בגליל המערבית מהווה האוכלוסיה הערבית כ-67% מכלל האוכלוסיה. בנפת יזרעאל, האוכלוסיה הערבית מהווה 48% מכלל האוכלוסיה. בשנת 1974 נוספו לאוכלוסיית מחוז הצפון 759 יהודים בעוד האוכלוסיה הערבית גדלה ב-9,035 נפש.

לפי קצב גידול זה, בשנת 1978 יהוו הערבים למעלה מ-51% באוכלוסיית המחוז.

תחושת הלאומנים היא – וזו גם הערכתי באוכלוסייה הערבית – כי התרבותם בגליל טומנת בחובה סכנה לעצם שליטתנו באיזור, פותחת אפשרויות בפני כוחות צבאיים מהצפון לחדור לישראל, ותלויה בהתגברות התהליך הלאומי בקרב ערביי ישראל, ונכונותם לסייע בכך.

2. האוכלוסייה הערבית הישראלית קיבלה תנופה לאומנית מאז מלחמת ששת-הימים. מדיניות הקשר החופשי עם הגדה והגשרים הפתוחים הביאה לחידוש המגע בין ערביי יהודה ושומרון והפלשתינאים במזרח ירדן וערביי ישראל, והיא גרמה ליצירת תשתית לזקיפות קומה ולסיסמאות מאבק של הלאומנות בישראל. תהליך זה, שהיה בלתי נמנע קיבל משנה תאוצה לאחר תוצאות מלחמת יום הכיפורים, ונתחזק לאחר ההתרחשויות הפוליטיות הבינלאומיות, שביטויין הכרה באש"ף כנושא דגל המאבק לגבי הבעיה הפלשתינאית.

לאחרונה מוזכרת גם החלטת או"ם על גבולות ישראל משנת 1947, לפיה חלקים ניכרים בחבל ארץ זה לא כלולים במדינת ישראל.

הערבי הישראלי אינו סביל עוד ועבר להתבטאות לאומנית, בשלב זה מילולית בלבד, שמצאה ביטויה במספר אירועים שהבולטים בהם הם:

1. הכרזת שביתה כללית של האוכלוסייה הערבית בישראל ליום אחד שתיקרא "שביתת יום האדמה".
2. קריאה לאוכלוסייה הערבית לא להסתפק במחאות פסיביות אלא "למחות במאבק ולסיימו רק בקצה הדרך..."
3. שביתת רעב בפתח בנייני ארגון האו"ם כדוגמת המחאה בעניין אסירי ציון.
4. "הממשלה יושבת בבית של זכוכית ונהיה אנו הראשונים שניידה אבן ונשבור בית זה."
5. התבטאותו של ראש המועצה המקומית מעיליא – מסעד קסיס – הנחשב ל"חיובי" וח"כ לשעבר מטעם רשימה מסופחת למערך: "... מהי זכותה של הממשלה לבצע הפקעות באזור זה, אשר לפי החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל ב-1947, לא נכלל בארץ-ישראל."

תופעה זו הינה חדשה יחסית ומצביעה על רצון חלק מכריע של האוכלוסיה להפגין נגד המימסד והממשל הישראלי אפילו ב"כיס" – עובדה חמורה ביותר מבחינת התנהגותם בעבר.

עידן הניצחונות של הפלשתינאים בעולם וההישגים של הלאומנים בישראל, מצביעים על תהליך של עימות גלוי עם הבעיה הערבית בישראל, אשר יילך ויגבר כל עוד רק"ח תישא את ההתנגדות לממסד באורח בלעדי. (יש לזכור כי "ישראל" לא מופיעה בכותרת המפלגה רק"ח ואין זה מקרי).

3. צפי

(א) ריבוי האוכלוסייה הערבית (מ-150,000 נפש בשנת 1948 למעל 430,000 נפש ב-1975) נותן ללאומנות הערבית תחושת עוצמה ותקווה, כי הזמן פועל לטובתם. הדברים אמורים במיוחד בחבל ארץ כמו צפון הארץ, שם הנוכחות הערבית הפיסית בשטחים רצופים ונרחבים בולמת.

(ב) השתלטות רק"ח על מוסדות "מעין ממשלתיים" כמו רשויות מקומיות, יוצרת תשתית לגאלית לפעילות לאומנית מדינית גלויה ומחתרתית, תוך אימוץ השיטות שהיו נהוגות ביישוב היהודי ב"טרם מדינה", ושיטות קומוניסטיות מקובלות בעולם. למעשה, כיום כבר קיימות מספר רשויות מקומיות בשליטת רק"ח, ולדעתנו לפי החלטה מכוונת, אלה לא מנוצלות בשעה זו למישרות [למטרות?] הנ"ל, משום היעדר קאדרים מספיקים לביצוע והיעדר אפשרות ארגונית מספקת לכך. ואכן, מיספר הסטודנטים בארצות מזרח אירופה מכפרי הצפון הנתמכים על-ידי מתן סטיפנדיות של רק"ח הולך ורב, לדעתנו, לשם הכנת קאדרים כנ"ל.

(ג) קיים חשש רציני, כי תוך העשור הבא תבוצע השתלטות ערבית מבחינה דמוגרפית ופוליטית על עכו ואזור נצרת.

(ד) יש לקחת בחשבון, כי באחד השלבים של פעילות מדינית עוינת תעלה דרישה בצורה כל שהיא על קיום משאל בצפון הארץ, שם מהווה האוכלוסיה הערבית רוב.

פעילות זו תודרך מבחוץ, אולם נושאיה עשויים להיות שמאלנים-לאומנים מקרב אוכלוסיית המדינה.

(ה) ייתכן בשלב מסוים ביצוע פרובוקציה מתוכננת ע"י רק"ח ו/או לאומנים, כדי לגרום להתפרצות אלמנטים יהודים לא-מבוקרים – מצב היכול לגרום להעלאת נושא ערביי ישראל בפורומים בין-לאומיים, ויחד עם זאת, לתמרן את האלמנטים המתונים בקרב ערביי ישראל למצב שיאלצו להזדהות עם צעדים קיצוניים, במדינה ומחוצה לה.

(ו) מסתמנת פעילות מאורגנת של רכישת נכסי דלא ניידי ע"י ערבים במרחבי הצפון. פעילות זו בולטת בנצרת עילית ובעכו ומדאיגה בעמק יזרעאל.

4. הצעות

(א) להרחיב ולהעמיק את ההתיישבות היהודית באיזורים בהם רציפות האוכלוסייה הערבית בולטת ומספרם עולה על יתר על המידה על האוכלוסייה היהודית ובדיקת אפשרות דילול ריכוזי אוכלוסייה ערבית קיימת.

תשומת לב מיוחדת יש להקדיש לאיזורי הגבול בצפון-מערב המדינה ואזור ונצרת. הגישה וקצב הביצוע חייבים לחרוג מהשיגרה שהיתה נקוטה בנושאים אלה עד עתה. במקביל, יש לבצע את חוקי המדינה כדי להגביל את ה"התנחלויות" של הישובים הערביים בחלקי המדינה השונים.

(ב) במקביל, לדאוג למנהיגות יהודית חזקה ויציבה בנצרת עלית ובעכו, שתהיה מסוגלת להתמודד עם ההתפתחויות הקריטיות הצפויות.

(ג) להנהיג מדיניות של שכר ועונש (במסגרת החוק) לגבי מנהיגים ויישובים המתבטאים בכל צורה עוינת למדינה ולציונות.

(ד) כדי ליטול את "בכורת" נשיאת המאבק הלאומי וייצוג ערביי ישראל מידי רק"ח ולתת פורקן ליושבים על "הגדר", יש להקים מפלגה אחות למפלגת העבודה, אשר הדגש בה יהיה על רעיונות השוויון, הומניזם, תרבות ולשון, מאבק סוציאלי והרמת דגל השלום באזור. על המוסדות להיערך כדי לקיים נוכחות סמויה ושליטה במפלגה זו.

(ה) להנהיג תיאום מלא ומוחלט בין משרדי הממשלה, ההסתדרות והרשויות המקומיות, בעיקר בדרג המבצעי בשדה, ולעמוד על ביצוע זה באורח קשוח.

(ו) להשקיע כל מאמץ אפשרי להביא את כל המפלגות הציוניות לידי קונצנזוס לאומי בנושא ערביי ישראל – כדי להוציאם מהמאבקים הפוליטיים הפנימיים.

ב. המנהיגות הערבית והשלכותיה

1. החברה היהודית הדמוקרטית והפתוחה, לתוכה נקלעה האוכלוסייה הערבית שנותרה בארץ לאחר קום המדינה, לא נקלטה הן באורח החשיבה והן מבחינת הנוהגים והפתיחות. היהודים שהופקדו על הטיפול באוכלוסייה זו, שיעדם היה לעשותם ללויאליים לחברת היהודים שקמה במדינתה, לא השכילו לעשות זאת. אדרבא, יש סימנים ברורים, כי בוצעו כל ההליכים לשמור על ייחודה ובידודה מחד, וניסיונות לרכישת תשומת-לב סלקטיבית ויחס אוהד ומועדף, מאידך.

אולם, יחד עם זאת הכריזו השכם והערב על שוויון, שילוב וכו'... ואילו המעשים היו מנוגדים. מדיניות זו לא לקחה בחשבון את האופי הערבי הלבנטיני והשטחי שאינו מעמיק, ופעולת הדמיון בו מרובה על הרציונאלי.

הביטוי הקיצוני והחריף למדיניות דו-ערכית ומנוגדת זו היה "הכתרת" מייצגים ומנהיגים לאוכלוסייה. עד היום אין אף איש ציבור ערבי "חיובי" נבחר מעל דרג מקומי.

החברה הערבית בישראל הנמצאת במכאובי המעבר בין חברה חקלאית וממוסדת מזה דורות, לחברה תעשייתית (פירוק מסגרותיה המשפחתיות, הדתיות והחברתיות, נוסף לה מימד ההתלבטות הלאומית.

התלבטות זו חמורה ומעמידה כל פרט ופרט בפני הכרעות, לעתים גורליות. חברת המעבר, בשלבים אלה, זקוקים למנהיגים שישמשו לה דוגמה אזרחית ויהיו מחוננים בתכונות להשיב למתלבטים הכנים ולהובילם בדרך הנאותה לקראת פתרון סביר, ציבורי ואישי.

אולם, כפי שצוין במבוא, לא זה היה המבחן לקבלת תואר "מנהיג". האלים, פושק השפתיים ולא תמיד ישר הדרך הופכים למייצגים ולנושאי דגל ערביי ישראל.

2. הדור השני שגדל בחברה הישראלית ומנסה לסגל עצמו, ולו באורח שטחי בלבד את הנוהגים הישראליים, לא יכול לקבל מנהיגים אלה. סימנים לכך ניתן היה לאבחן לפני כעשר שנים, ושומה היה על המופקדים על נושאים אלה לבנות דמויות קבילות על דעת הדור השני ויחד עם זאת לויאליות כלפי המדינה. לדעתנו, בין אם מחדל זה בא מחוסר יכולת או במכוון, התוצאות לכך עלולות להיות הרות אסון. אחד המאיצים העיקריים להידרדרות כיום היא הסלידה ממנהיגות זו (ראה הבחירות לעיריית נצרת).

3. צפי

(א) המאבק בין המחזיקים בתארים השונים לבין הדור המתקומם ילך ויחמיר, כאשר הראשונים, עיקר התבססותם יהיה על הממסד הממשלתי, הסתדרותי ומפלגתי.

(ב) התוצאה תהיה כי המאבק על השליטה והתואר יהפך למאבק נגד הממסד והמדינה, כאשר הרוב עובר בהתמדה לתמוך בצד המתקומם.

(ג) הגורמים העוינים את המדינה ינצלו ביתר שאת משבר חברתי זה, ירתמוהו למאבקם וההדים ינוצלו בפורום שונים בארץ ובחו"ל כמאבק סוציאלי ולאומי.

(ד) להערכתנו, אם תימשך ההידרדרות בקצב הנוכחי, עתידה רק"ח לזכות בעשרה מנדטים בבחירות הקרובות לכנסת.

4. הצעות

(א) יש לנהוג בתעוזה ולהחליף את מירב העוסקים במגזר הערבי מקרב המנגנונים הממשלתיים, משטרה ומפלגות, כולל קובעי המדיניות.

(ב) יש להתנער מ"המנהיגות" הערבית הנוכחית שאינה מייצגת את האוכלוסייה הערבית ולהדגיש את אי הזדהות הממסד עימם.

(ג) על אלה שבידם תופקד משימה זו להתחיל מיד בבניית דמויות חדשות, בעלות רמה אינטלקטואלית, יושר אישי, בעלות כריזמה, ולסייע בידן להקים מפלגה ערבית כפי שצוין לעיל.

(ד) למנות צוות מיוחד (שב"כ) שיחקור נוהגים אישיים של מנהיגי רק"ח ואישים שליליים אחרים ולהביא הממצאים לידיעת ציבור בוחריהם.

(ה) לנקוט צעדים אישיים נגד כל אישיות שלילית בכל הרמות והמוסדות.

ג. כלכלה ותעסוקה

1. ההתפתחות והרווחה הכלכלית שפקדו את אוכלוסיית המדינה משך שנות קיומה, לא פסחו על האוכלוסייה הערבית. אדרבא, המעבר בולט בקרב אוכלוסייה זו לאור העובדה, כי בעיקר נותרו בני דלת העם בגבולותיה לאחר שוך קרבות 1948–1949. הפער הגדול בין היצע וביקוש לידיים עובדות במשק על כל ענפיו, ובעיקר בענפי בנייה, מוסכים, ועבודת כפיים בכלל, והתלות שנוצרה בענפי משק רבים בידיים עובדות אלה, העניקה תחושת עוצמה לערביי ישראל שנוצלה ע"י הגורמים העוינים המעוניינים בכך.

2. העזרה ההדדית המקובלת עד היום בין בני משפחה והיעדר מודעות להשקעות יצרניות בסדר גדול מעל לבינוני, הותירה עודפי מזומנים גדולים מאוד בידי האוכלוסייה הערבית. הון זה מועלם משלטונות המסים לסוגיהם. יש להדגיש כי בשעה שהאוכלוסייה הערבית בישראל כיום מונה כ-14%, ואין בקרבה "עיקור" כוח עבודה ע"י שירות צבאי ל-3 שנים, סה"כ המסים המשולמים על-ידה מגיעים לכדי 1.5% בלבד. ע"י כך היא מבטיחה במידה מכרעת את עתידה הכלכלי. גם להרכב הגילים (מחציתה אוכלוסיה צעירה ועובדת) משמעות ניכרת והיא: הכנסות גבוהות לכל המשפחה. יש להוסיף לכך את מענקי המדינה (ביטוח לאומי) למשפחות שמספר ילדיהן עולה על שניים (95% מהמשפחות הערביות בישראל).

3. נושא הבולט במיוחד באזור הצפון, משום ריכוז האוכלוסייה הערבית הגדול בו: מפעלים המוקמים בהשקעות עתק מטעם המדינה במטרה להגדיל את האוכלוסייה היהודית, בפועל מועסקים בהם פועלים ערבים בסדר גודל שבין 25% ל-50%.

ביטחון סוציאלי וכלכלי זה, המשוחרר את הפרט והמשפחה מדאגות כלכליות והציפיות ללחצי יום-יום מקנה לה, במודע ובתת-מודע, פנאי למחשבות "חברתיות-לאומניות" המנוצלות ע"י גורמים עוינים לתסיסה ולהתמרמרויות לסוגיהן, תחושת עוצמה ואפשרויות מחאה ציבורית.

4. צפי

(א) ריכוז הון, בעיקר שחור, בידיים בלתי רצויות המוערך במאות מיליונים. בנוסף לנזק הכלכלי הנגרם מכך, עשוי הון זה להוות בסיס להתרמות שתתאפשרנה בעתיד ע"י ארגונים עוינים (כבר אוזכרה התגייסות התשלומים לעיריית נצרת).

(ב) ריבוי פועלים ערבים במפעלים עשוי להאיץ את תהליכי החיכוך בין יהודים לערבים ולהתפתח לתקריות בלתי מבוקרות. כ"כ תיתכן אפשרות של השתלטות רק"ח על ועדי פועלים.

(ג) ע"י שליטה ניכרת בענפי משק מסויימים תיתכן אפשרות של השבתה או אי-שיתוף פעולה וע"י כך גרימת נזקים חמורים למשק המדינה ובעיקר נזק פוליטי בהבלטת משקלם כגורם בכלכלת המדינה.

(ד) קשיים הולכים וגוברים בקליטת עובדים יהודים, בעיקר בצפון, שם יש עניין להגדיל את האוכלוסייה היהודית לסוגיה.

5. הצעות

(א) יש לקבוע הסדרים נאותים עם כל הנהלת מפעל המסומן לפי "חוק השקעות הון" באזורים קריטיים (כפי שצוין לעיל), כי מספר המועסקים הערבים לא יעלה על 20%.

(ב) על שלטונות המס לנקוט בצעדים מיידיים להעמקת הגבייה ולבצעה באורח קשוח וללא כל סטייה.

(ג) להגיע לידי הסדר עם גורמי שיווק מרכזיים של מצרכים לסוגיהם, שינטרל ויקשה על סוכנים ערביים באזורי הצפון בעיקר, כדי למנוע תלות של אוכלוסייה יהודית בסוכנים אלה, בעיקר בעיתות חירום.

(ד) על הממשלה למצוא דרך לנטרל מתן מענקים למשפחות מרובות-ילדים לאוכלוסייה הערבית, אם בדרך של הצמדה למצב כלכלי או הפקעת מענקים אלה מידי הביטוח הלאומי ומסירתם לסוכנות היהודית או ההסתדרות הציונית שתהיה מיועדת ליהודים בלבד.

(ה) לגרום לכך, כי מוסדות מרכזיים ישימו לב להעדיף העסקת מסגרות או בודדים יהודיים במקום ערבים.

ד. חינוך

1. השינוי הבולט והמכריע ביותר במערכת המושגים והתנהגות האוכלוסיה הערבית נובעת כתוצאה מהעמקתה של מערכת החינוך בקירבה והתרחבותה.

השיפור במצב הכלכלי והביטחון הסוציאלי של הפרט והמשפחה דחף אוכלוסייה גדולה של תלמידים לבתי ספר התיכוניים ולמוסדות להשכלה גבוהה. תהליך זה האיץ הנהגת שכר לימוד מדורג (66%) בבתי-הספר התיכוניים. הסיוע הכספי ומדיניות המלגות לתלמידי אוניברסיטאות, יצר עובדה, כי אוכלוסייה בעלת השכלה, ולוּ שטחית ופרובינציאלית, מהווה ה"שאור שבעיסה" לכל תנועה לאומנית ובמיוחד בתנאים הנתונים, כמו של ערביי ישראל, ואכן, כזה המצב (ראה התרחשויות באוניברסיטאות). שומה היה על המטפלים במיגזר זה לצפות אפשרויות אלה, וחובה היא לתכנן מעתה ואילך בקפדנות תיאום המערכות השונות והפעולות שיש לנקוט לגבי אוכלוסיית הבוגרים לסוגיהם.

2. קביעת קריטריונים מועדפים (ציונים נמוכים) לקבלת תלמידים ערבים לבתי הספר העל-תיכוניים לסוגיהם, והמקצועות אליהם כוונו (מדעי הרוח, המדינה והחברה), היעדר דאגה וחוסר אפשרות קליטה מלאה בעבודה לבוגרים, יצרה אוכלוסייה גדולה של "משכילים" מתוסכלים, שצורך נפשי עמוק מאלצם לפורקן. זה מוצא ביטויו נגד הממסד הישראלי והמדינה.

היקף הבעיה חמור ביותר בהתחשב בעובדה, כי מספר הבוגרים מגיע לכדי 5,700 ומעלה, וכיום לומדים כ-2,500 תלמידים בבתי"ס גבוהים.

3. צפי

(א) משום הקושי האובייקטיבי להכיר בנחיתות המקצועית, יילך ויעמיק רגש התיסכול ובמקביל יגדל מספרם בקצב גובר והולך.

(ב) בהתחשב באופי הלבנטיני ומתוך הדינאמיקה החברתית, תעבור חברה זו מהפנמה לביטויים חיצוניים, ואין להתעלם מאפשרויות של התארגנות ומעבר לאלימות. הניצנים הראשונים כבר קיימים.

(ג) הרמת נס המאבק הסוציאלי והלאומני, והזדהות גלויה עם אש"ף ואף עם ארגונים קיצוניים יותר.

(ד) סיכויים סבירים להצלחות במיספר מנהיגים בהתחשב, כי הם בני החברה המקומית המתקדמת, גדלו מתוכה וללא ספק ימצא בתוכם מחוננים בתכונות מנהיגות.

(ה) אין להתעלם מהקשיים שייגרמו לממשלה בעת הטיפול בהם בזמנים קריטיים בשל רמתם האישית.

4. הצעות

(א) יש לשמור על קריטריונים אחידים לזה של יהודים בקבלת תלמידים לבתי"ס גבוהים וכנ"ל במתן מלגות. הקפדה על כללים אלה תיצור סלקציה טבעית ותקטין באורח משמעותי את מספר התלמידים [הערבים]. כן יקטן מספר הבוגרים בעלי רמה נמוכה, עובדה שתקל על קליטתם בעבודה לאחר סיום לימודיהם.

(ב) לעודד הפניה של תלמידים למקצועות טכניים, מדויקים ומדעי הטבע. לימודים אלה מותירים פחות זמן להתעסקות בלאומנות והנשירה מהם גבוהה.

(ג) להקל על נסיעות לחו"ל לצורך לימודים ולהקשות על חזירתם וסידורם בעבודה – מדיניות זו עשויה לעודד הגירתם.

(ד) לנקוט צעדים קשוחים בכל הרמות נגד מתסיסים לסוגיהם בקרב תלמידי בתי"ס גבוהים.

(ה) להכין מראש אפשרויות קליטה לחלק הארי של הבוגרים בהתאם לכישוריהם. מדיניות זו ניתנה לביצוע לאור השהות (שנים מספר) שבידי המבצעים לתכנן צעדיהם.

ה. אכיפת חוק

1. קיום החוק ואכיפתו ע"י הממשל מבטא את האינטרס הציבורי של החברה והעדפתו על פני עניין הפרט, בנושא הנידון השקידה על הביטחון הפנימי וכל המשתמע מכך, הוא אינטרס לאומי וכלל יהודי עליון.

אכיפת חוקי המדינה בחברה מתהווה כמו זו של ישראל, היא בעיה שבפתרונה יש לנהוג בגמישות, בזהירות ובתבונה רבה. אולם במקביל, על הרשות המבצעת והמטפלת במגזר הערבי להמחיש קיום חוקים ואכיפתם, במטרה למנוע התדרדרות.

כבר הוזכרו לעיל הדרכים בהן טופלה אוכלוסייה זו והדו-ערכיות ששררה בהליכים אלה. בקרב האוכלוסייה הערבית קיימת התודעה, על סמך עובדות, כי ניתן לעקוף את החוק במדינה על-ידי קשרים נאותים עם האנשים המתאימים. בנוסף לנזק הכלל ציבורי שבנוהגים אלה, בעיני ערביי ישראל אלה סימנים ראשונים לחולשת הממשל, שעל ידי המשך לחץ יעשה ויתורים נוספים (הדוגמאות לכך רבות).

2. קשה לקבל הסבר סביר לאחוז הנמוך בגביית מיסים למיניהם מהאוכלוסייה הערבית לפי הנגבה מהאוכלוסייה היהודית. כן המצב בנושא בנייה בלתי חוקית, אשר [כך!] אי-קיום החוק עשוי לגרום נזקים חמורים ביותר לביטחון הפנים של אזורים ניכרים בצפון ובמרכז הארץ.

יש לזכור וללמוד מניסיונות מדינות אחרות בתוכן יושבים מיעוטים לאומיים, כי ליבראליות-יתר, לא מבוקרת, אינה מוליכה למטרה לה מתכוונים יוצריה, אלא להיפוכה, ובמיוחד חל כלל זה לגבי אוכלוסייה כמו זו של המיעוט הערבי בישראל (כפי שפורט לעיל).

3. צפי

(א) בחברה הבנויה על-פי חוק, עקב אי קיומו ובגלוי נוצרת דינאמיקה של הפרתם אשר [כך!] מניעת סחף דורשת מאמצים רבים לאחר מכן.

(ב) יש לתת את הדעת על אפשרות כי במשך הזמן יתמכו יהודים רבים, מתוך מניעים שונים, באוכלוסייה המפִירה חוקים, והממשל יוקע על-ידם כ"מדכא" עם ניסיון לאכפם.

(ג) אין להתעלם מאחוז האוכלוסייה הערבית – 14 – אשר [כך!] הפרת חוקים עשויה לקבל אופי של "מרי".

(ד) גורמים עוינים בפנים המדינה ומחוצה לה, עשויים לנצל אכיפת חוקים שבמשך זמן ממושך נמנעו השלטונות מאכיפתם, בטענות דיכוי לאומי וכו'.

4. הצעות

(א) להבהיר לכל העוסקים במגזר הערבי כי אין להעלים עין מהפרות חוקים ויש לשקוד על ביצועם ככתבם.

(ב) לנקוט בצעדים משפטיים נגד עובדי מדינה ומוסדות אחרים שלא ימלאו תפקידיהם בביצוע הוראות חוקים.

(ג) להגיש תביעות ולבצע מספר פסקי-דין, בעיקר בנושאי מס-הכנסה ובנייה בלתי-חוקית, שירתיעו האוכלוסייה מכל מחשבה על אפשרויות התחמקות מזרועות החוק.

(ד) להגביר נוכחות כוחות המשטרה והביטחון לסוגיהם ברחוב הערבי, במטרה להרתיע חוגים קיצוניים ו"יושבים על הגדר" העשויים להיגרר למעשי מרי והפגנות.

 

1 במרס 1976

 

מסמך עדכון

לאחר הצלחת שביתת יום האדמה, חיבר קניג מסמך קצר נוסף בו הוא מעריך את השביתה, מהלכה ותוצאותיה וקורא לנקיטת צעדים.

לאחר ה-30 במארס

הצעה מס' 2

בהמשך לתזכירי הקודם ולאור התפתחויות ואירועי יום ה-30 במארס ולאחריו, מן הראוי לנתחם, להעריכם, להעלות צפי להתפתחויות אפשריות לזמן הקרוב, ומספר הצעות אשר יישומן בהקדם רצוי.

הצלחתה המלאה של השביתה בסקטור הערבי היא עובדה, שיש ללמדה היטב ולקבלה כנתון וכנקודת מוצא לכל דיון בנושא.

להצלחת השביתה והיקפה היו מספר גורמים שיש לעמוד עליהם:

(א) אין כל אפשרות לבדוק מה האחוז או מספר הערבים שהופיעו לעבודה מחוץ למקומות מגוריהם, אולם בתוך הכפרים ושתי הערים בהם מתרכזת האוכלוסייה הערבית השביתה היתה מוחלטת.

(ב) השתלטות מארגני השביתה על מוסדות החינוך לכל סוגיהם בסקטור הערבי, כולל מוסדות הכנסיות, היתה שלמה.

(ג) מסע השכנוע בנחיצות השביתה החל ע"י גורמים "רשמיים", ראשי רשויות מקומיות ואישי ציבור, שבדרך כלל מזוהים כמתונים ומשתפים פעולה עם הממסד הישראלי. יש לקבוע כי חוגים אלה נכנסו לפעולה לאחר שהיו תחת הרושם, כי גורמים רמי-דרג בפקידות הממשלתית עומדים לצידם, וכי "התערבות" האוכלוסיה הערבית תשכנע את הממשלה להימנע מביצוע ההפקעה. בפעילותם זו התחרו בהתבטאויות קיצוניות מתוך הנחה, כי ההישג ייזקף לזכות המרבה להג.

(ד) בשלב מאוחר מאוד, לאחר שעמדו על טעותם, המנהיגות הערבית – קרי ראשי רשויות מקומיות ואחרים, לא יכלו לחזור בהם – כאשר ההתדרדרות שהם גרמו לה סוחפת גם אותם. הנסיונות היהודיים לעמוד בפרץ לא מנעו את השביתה וגרמו לניכור וקרע עמוק בין האוכלוסייה הערבית לבין נבחריה – ע"י עצם קיומה והמאורעות שנתלוו לה.

(ה) ע"י מארגני השביתה נוהל מסע הפחדה קשוח עד כדי שימוש באלימות נגד מפירי השביתה, וזה פעל. הבטחות הממסד כי תהיה הגנה מלאה לכל מפר שביתה, לא היו אמינות והאוכלוסייה נמנעה מלסמוך עליהן.

2. [הדגשה במקור] למרות העובדה שהשביתה, כל שקדם ונתלווה לה, תוכנן, אורגן, ובוצע ע"י רק"ח, הקפידה המפלגה לא להתבלט בכך מתוך מגמה ליטול לידיה, למעשה, את מנהיגות כלל הלאומנים ויחד עם זאת להיות בעתיד המובילים בכל פעילות לאומית ערבית בקרב ערביי ישראל.

יש לשים לב למהלך זה ולבדוק מניעיו ומרכיביו:

(א) תנועת אש"ף, המהווה תנועת שחרור לאומית של ערביי פלשתין, לא חרתה על דגלה יעדים סוציאליים, פרט לפלג קטן ושולי, חבורתו של ג'ורג' חבש – אין אף פלג המתייחס ברצינות לנושאים אלה או מכריז עליהם.

(ב) שליחת המונים שאינם חברי מפלגה לעימות גלוי ואלים עם כוחות הביטחון ולגרום למספר מכסימלי של נפגעים מבין ההמונים במטרה ליצור רגשי שנאה וזעם בקרב האוכלוסייה ומתח מצד הממשל כלפי האוכלוסיה העוינת.

(ג) מהלך קלאסי המקובל על תנועות שחרור באסיה ובאפריקה הוא כריכת מאבק לאומי בסוציאלי המסייע לגייס המונים לצרכי המאבק ודעת קהל עולמית אוהדת. מובן, כי מדינות ומעצמה בעלות אוריינטציה מסוימת מוצאות עצמן מעורבות, ולו תעמולתית בלבד, בכל מאבק המתנהל תחת סיסמאות אלה. לאור הנ"ל, יש להתיחס ברצינות רבה למהלכים האמורים ולתופעות העשויות לנבוע מיצירת זהות זו בדעת הקהל העולמית ובקרב האוכלוסייה הערבית. ואכן, לדעתי, התמיד רק"ח במהלכים אלה בעיקר תחת מסווה לאומני.

3. [הדגשה במקור] יש לציין מספר הישגים מרשימים ללאומנות הערבית המובלת ע"י רק"ח כתוצאה מיום השביתה, ההתפרעויות שקדמו לו ושאירעו בו ביום:

(א) נוצר, לראשונה מאז קום המדינה, מצב בו כל האוכלוסייה הערבית בישראל הזדהתה במודע ובגלוי, בניגוד לדרישת הממשלה, עם דרישה פוליטית-לאומנית ערבית קיצונית, ונכונות נפשית לפעולות כדי להשיגן. יתר על כן, מרבית חלקי האוכלוסייה הערבית הצדיקה ומצדיקה גם עתה את המתפרעים והתוקפים את כוחות הביטחון, מזדהים עמם בגלוי ואף מכריזים על כך.

(ב) מספר גדול של רשויות מקומיות ומנהיגיהן שימשו אמצעים ומכשירים כדי לפתוח ולנהל את המאבק, ואף אלה מראשי הרשויות המקומיות אשר בשלב האחרון, כתוצאת הלחצים, לא הצטרפו לקיצוניים אלא הכריזו על התנגדותם לשביתה ולא ביקשו לדחותה לזמן-מה, כדי להשתמש באיום לקדמה כאמצעי לחץ על הממשלה להיכנע לתביעותיהם.

(ג) הלאומנים ורק"ח הצליחו להסית ולסבך המונים במאבק אלים עם כוחות הבטחון – התנגשות שהותירה משקעים עמוקים וחמורים לתקופה ממושכת. על התכנון המדוקדק של המבצעים תעיד העובדה, כי למרות ההתרגשויות שאחזו ב"המונים", הצליחו המתכננים להוציא מהמאבק האלים את המארגנים, לשמור על שלומם הפיזי, וכן מפני מעצרים לאחר ההתנגשויות.

(ד) המעשים האלימים הגלויים, עם כל התוצאות העגומות שהביאו על האוכלוסייה, מילאום גאווה וזקיפת קומה. הם גאים על כך כי עמד להם אומץ רוחם להתנגש עם כוחותיה הרשמיים של המדינה. אין לשכוח כי תחושה כזאת אצל אוכלוסייה כמו זו של ערביי ישראל, ובאווירה בהם נתונים, היא בעלת אפשרויות רבות לגבי תעמולנים מקצועיים, שיעדם להחזיר את "זקיפות הקומה הערבית המושפלת" [הדגשה במקור] של ערביי ישראל.

(ה) הובלט הכוח הפוליטי שבידי הלאומנות הערבית אשר, למעשה, מובלט ע"י רק"ח לצרכיה ולצורך מאבקיה הפוליטיים העתידיים כפי שצוין לעיל.

(ו) קיום השביתה ומעשי האלימות דחו לשוליים אותו חלק של הממסד הערבי הרשמי (הנבחרים) וראשי רשויות מקומיות, שלא הצטרפו לשביתה או הציעו לדחותה, כי זו קוימה ובוצעה במלואה בניגוד להחלטתם בכנס שפרעם. ע"י כך, למעשה הוסגר הציבור הערבי הפעיל, ובעיקר הצעירים שבהם, לידי רק"ח ונספחיה הלאומניים.

כאן אולי המקום להעלות הרהור, אם היה זה מהתבונה הפוליטית לטווח ארוך ללחוץ על ראשי רשויות מקומיות בכנס שפרעם לנהוג כפי שנהגו. יש בהחלט לדון בנושא ולקבל החלטות מתאימות. הישג היסטורי למארגנים ואת [כך!] מה שהם מייצגים הוא האיחוד המוחלט של האוכלוסיה הערבית שהושג בביצוע "יום האדמה" והקרע העמוק שהצליחו ליצור כתוצאה מכך בין האוכלוסיה היהודית לבין האוכלוסיה הערבית. קרע זה קיבל ויקבל בעתיד ביטויים בוטים באוכלוסייה היהודית והערבית כאחד, וללא ספק ינוצל היטב ע"י גורם עוין.

(ז) רושם לא מבוטל הותירה השביתה בקרב המפעלים ומוסדות שירותיים ע"י הוכחת התלות לניהול תקין של המשק בידיים העובדות הערביות, ובמקביל הוכח לאוכלוסייה הערבית חיוניותה למשק המנוהל בידי יהודים. גם נתון זה נוצל וינוצל בעתיד למטרת החדרת "זקיפות הקומה הערבית" שערביי ישראל חייבים להשתמש בה ולנצלה.

4. צפי

(א) התנאים והנתונים שנתהוו ב"יום האדמה" ולאחריו נותנים בידי רק"ח והלאומנים אפשרויות רבות לחולל מהומות במדינה, יצירת אי-שקט ומתחים בין-עדתיים. נראה כוודאי שתהיה חזרה של שימוש באותה טקטיקה ובאותן סיסמאות לשלהוב המונים והוצאתם לרחוב בכל עת שהגורמים הקובעים יחליטו על כך.

(ב) יועמק ויורחב מסע ההפחדה עד כדי איום ושימוש באלימות לגבי ערבים משתפי פעולה עם השלטון במטרה להשתיק כל התנגדות או השמעת קולות מתונים.

(ג) לאור ההדים ברחוב הערבי לאחר ההתנגשויות האחרונות יוצאו ההמונים לרחובות ליעד ברור: להתנגש עם כוחות הביטחון ולהגדיל במידת האפשר את מספר האזרחים הערבים הנפגעים, במטרה לעורר שאיפות נקם בקרב האוכלוסייה כלפי כוחות הביטחון, ויצירת הדים בעולם על אי-שקט השורר בישראל ודיכוי האוכלוסייה הערבית ע"י השלטון הישראלי הכובש.

(ד) ההתנגשויות האלה תגברנה את רגשות ההזדהות בקרב ערביי ישראל עם הנפגעים וע"י כך ייווצרו אמצעי חדירה לחוגים, אשר מסיבות שונות עדיין מהססים להחליט על הצטרפותם לצד הנאבק.

כללית, פעולות כאלה תגרומנה להקצנת והתדרדרות המצב. יש לציין, כי התיאוריה בחוגים אלה היא, כי המצב הקיים הוא בעוכרי ערביי ישראל ורק במצב של אי-שקט כללי במדינה טמונה האפשרות לשינוי, ובטווח ארוך, אולי הנראה לעין, התפוררותה של ישראל מבפנים ולפלשתיניזציה של המדינה.

(ה) יש לצאת מהנחה ודאית, כי אש"ף או חלק כלשהו ממרכיביו ינתח פעולות הקצנה אלה למרות שההפעלה בשטח תבוצע באמצעות רק"ח – כאשר פעיליה מושכים בחוטים אך עומדים בצל. עיקר עומס הספיגה לפעילות זו יוטל על הלאומנים הערבים בקרב האוכלוסייה בישראל ובעיקר, שכבות אינטליגנציה הכמהים [כך] לפעילות כדי להוכיח את "עקביותם" ונכונותם למאבק בשלטון הישראלי.

(ו) הקרע שהמאורעות האחרונים יצרו בין האוכלוסייה היהודית והערבית ינוצל במלואו וייעשה כל מאמץ להעמקתו והרחבתו. יש לקחת בחשבון כי למען השגת יעד זה יבוצעו פרובוקציות מכל סוג שהוא, כולל שביתות, הפגנות, מעשי אלימות ואף שימוש במעשי חבלה (בשיתוף עם פח"ע). לדעתי, בהתנגשויות ההמוניות הבאות יהיה שימוש נרחב יותר בנשק חם, וזאת כדי ליצור אפקטים חזותיים קריטיים לקרע הנ"ל.

(ז) תיתכן גם אפשרות של יצירת גוף לאומני בעל אוריינטציה "מערבית" וזאת כדי לרכוש אהדת מדינות וחוגים אנטי שמאלניים בארצות חוץ למאבקם.

(ח) תלך ותגבר ההשתלטות והחדירה לרשויות מקומיות כדי להשתמש בהם לצרכי תעמולה, כיסוי מימון ודימוי ייצוגי נרחב ב"יום האדמה". אמצעי זה הוכיח עצמו כיעיל ביותר במילוי היעדים הנ"ל.

3. לאור ההתדרדרות המהירה והצפי שפורטו בתזכירי הקודם ובתזכיר זה אני מציע:

(א) הקמה מיידית של צוות לחימה, אשר יציע לגורמים המחליטים שלוש תוכניות פעולה:

1. לטווח מיידי
2. לטווח בינוני
3. לטווח ארוך.

(ב) יש להקים מיידית ועדת תיאום בין-משרדית בדרג של מנכ"לים שתונחה ע"י שר שיתמנה לצורך זה ע"י הממשלה ולידו יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים.

(ג) לאור העובדה כי משרד הפנים הוא צינור והקשר הרשמי והמעשי המרכזי עם מוסדותיה הרשמיים והנבחרים של האוכלוסייה הערבית, מוצע כי בראשות ועדת התיאום המורכבת ממנכ"לים יעמוד מנכ"ל משרד הפנים.

* צילומים: ריואיצ'י הירוקאווה