בוויכוח המתנהל בחודשים האחרונים על אודות גירוש ילדי מהגרי העבודה מישראל מעורבים שני שקרים עיקריים: מימין עומד השקר שהעניין בכל הסוגיה הזאת הוא לאומי (יהדותה של המדינה), משמאל עומד השקר שהסוגיה המרכזית העומדת לפתחנו היא מוסרית או תדמיתית (תמונות הילדים המגורשים), ואילו הכלכלה מתחבאת בוועדות המומחים, או במוספי הכלכלה. נוח לשני הצדדים להתבצר בעמדות המוכנות מראש, להסתיר שניהם יחד את האמת מתוך ההתנגחות ההדדית, ולגרום לנו לחשוב כי הנה סוף-סוף נאבקות זאת בזאת שתי עמדות מובחנות ואידיאולוגיות.

כניסת מהגרי העבודה לישראל היתה קשורה בשני תהליכים: האחד היה הסגרים הארוכים על השטחים בשנות ה-90, שהביאו את כלכלת ישראל, פרטית וממשלתית, לנתק מעצמה את הפועלים הפלסטינים על-ידי החלפתם בעובדים זרים, שצפוי היה שלא יעשו בעיות (ולא יתבעו תביעות טריטוריאליות); והשני היה הצטרפותה של ישראל לכלכלה הבינלאומית הניאו-ליברלית (הגלובליזציה). כניסת מהגרי העבודה אפשרה את הורדת שכר העבודה בישראל ויצירת מעמד עובדי הקבלן, ואלו בתורם אפשרו את הגמישות הניהולית הנכספת בכלכלה קפיטליסטית של הגורמים הכלכליים הגדולים, ובתוכם הממשלה, היכולים ברגע להעסיק וברגע לפטר, להביא עובדים ולגרש (ללא עיסוק בדברים מתועבים כמו ארגוני עובדים, הסכמים קיבוציים, קביעות או פנסיה). בדרך רוסקו התארגנויות העובדים, ונוצר מעמד רחב של עובדים ישראלים עניים.

כניסת מהגרי העבודה אכן חיזקה את כלכלת ישראל, במובן שבו ניצול עבודה זולה מחזק תמיד את עשירי הצד המנצל: נבנו הרבה בתים ונסללו הרבה כבישים ונקטפו הרבה קטיפים וטופלו הרבה קשישים, התרחשה צמיחה גדולה שעליה שילמנו בזול, ובמעט מאוד זיעה ישראלית. כך מתנהל היום רוב העולם הראשון מול העולם השלישי, וכך למעשה הצטרפה ישראל לעולם הראשון, הרבה לפני שהתקבלה רשמית לשורותיו של אירגון OECD וכך אפשר לשבת בבית-קפה בתל-אביב ולהרגיש שאתה בניו-יורק, בעוד ששוטף הכלים מקבל שכר של ניו-דלהי.

נתיבי ההגירה העיקריים כיום

נתיבי ההגירה העיקריים כיום

אבל מה שהימין הכחיש בתהליך הצטרפות ישראל לעולם הראשון ולכלכלה הניאו-ליברלית, היתה העובדה שזאת היא כלכלה בינלאומית, ואפילו פוסט-לאומית. ביחסים שבין העולם הראשון, הקולוניאלים "לשעבר", לבין העולם השלישי, הנכבשים "לשעבר", התחלפו גלי ההגירה מאירופה לקולוניות (ועמם הצפת שווקי הקולוניות במוצרים אירופים) בגלי ההגירה מן העולם השלישי לראשון, המספקים כוח עבודה זול למדינות שמעוניינות לשמור על איזון בין חיי עושר למוצרים ושירותים זולים.

בישראל הוכחש למן הרגע הראשון אלמנט ההגירה בתהליך החדש, ולכן אומץ השם "עובדים זרים" על פני "מהגרי עבודה". הציפייה היתה שאלו ישארו לנצח זרים’ כל עוד הם עובדים, וכשנמצה את עבודתם (כאשר תיגמר העונה, יושלם הבניין, ימות המטופל שבא העובד לסעוד או יחלה העובד עצמו) יישלחו הם בחזרה לארצותיהם. אבל האמת היא, ששום תהליך הגירה אינו יכול להתנהל בהרמטיות כזאת, ולא משנה כמה נחושים שוטרי יחידת עוז או שר הפנים. חלק מהמהגרים מתחתנים במקום החדש, מולידים ילדים, ו"נקלטים" (כפי שיעידו הגירות היהודים על-פני הגלובוס).

חברות כוח אדם מוצצות לנו ת'דם

אבל הימין מדחיק את ההתמודדות עם המציאות בה ימין לאומי אינו תואם לימין כלכלי, ומאמץ מדיניות צבועה של דלת מסתובבת, המגרשת עובדים המצויים בארץ ומביאה חדשים, ומשמנת את החברות המטפלות בכך, שהפכו מזמן לגלמים השולטים ברבים מיוצריהם. ימין זה אינו רוצה לוותר על הפירות הכלכליים שמביאים לו אותם מהגרי עבודה, ואת נאמנותו לכאורה לטוהר הלאום הוא מוכיח בגירוש מתוקשר, שלא ישנה למעשה את השפעותיו ארוכות הטווח של גל ההגירה הנמשך.

מנגד רוב מפלגות השמאל (בשונה מארגוני שמאל חוץ פרלמנטריים, כגון מרכז אדווה, קו לעובד, מוקד הסיוע לעובדים זרים, רופאים למען זכויות אדם, האגודה לזכויות האזרח, תראבוט ועוד), אינן מציעות אלטרנטיבה ממשית למציאות הכלכלית החדשה של העבודה הזרה (בדמות העלאת והשוואת תנאי העבודה של ישראלים ומהגרי עבודה, וביטול הסדרי הכבילה של האחרונים, וביטול הסדר עובדי הקבלן). זהו שמאל שמזמן לא נאבק מאבק כלשהו למען ציבור העובדים הנרמס בישראל, למעט קריאות שבר נוסח "קפיטליזם חזירי", שאינן מגובות במדיניות מעשית או בהצגת אלטרנטיבה, וגם הוא תמך למעשה במהלך שהביא את מהגרי העבודה.

זהו שמאל שאחרי שנטש את ענייו שלו, אזרחי ישראל, ודאי אינו יכול לראות שבשלב זה של הכלכלה הרב-לאומית נוצרת אחריות בינלאומית של ארצות העולם הראשון לניצול העולם השלישי.

כל שנותר לשמאל זה כדי להדחיק את התמודדותו עם הסוגיה הכלכלית הממשית, הוא לצאת בקריאות נרגשות למען ילדי העובדים הזרים, שהמאבק למענם מצייר את השמאל בפנים היפות והליברליות שבהן הוא מעוניין. אף-על-פי שקריאות אלו מוצדקות, הן משמשות מפלט מהתייחסות לסוגיות העומק הכלכליות המובילות למצב זה, ומהצגת אלטרנטיבה כלכלית לרמיסות המקבילות, ההופכת תלויה זו בזו, של עניים "פנימיים" ושל עניי העולם השלישי. שוב יצטייר השמאל כיפה נפש ומוסרי, וכמו בסוגיית הכיבוש יעדיף רוב הציבור את השקר הלאומי על פני השקר המוסרי, בלי לשים לב כיצד האמת הכלכלית מסתתרת גם בכיסו ונוגסת גם בו.


המאמר התפרסם לראשונה בבלוג של אלמוג בהר


קראו עוד: