"העולם הזה" הביא עדות אנונימית של שוטר שהשתתף בדיכוי הפגנות יום האדמה בשנת 1976. אנו מביאים אותה כלשונה ללא קיצורים ושינויים.
"שיחק לי מזלי לרעה (ועל כך תעיד הנפיחות במצחי), ונמניתי עם כוחות המשטרה, שהיו אמורים להרגיע את המהומות שפרצו בקרב ערביי הגליל ביום שכונה על-ידם "יום האדמה".
למקרא הכתבות שנכתבו על-ידי העיתונאים שנכחו בשטח, לא נותר לי אלא לפרוק את עול ההבלגה המחויבת עליי בהיותי שוטר ולהעמיד מספר דברים על דיוקם.
אינני איש השמאל, אך ההיבטים של מחשבתי על שאירע בגליל ב-30 במארס [1976] לבטח יספחוני לגוש השמאל, משום שגוש זה, אליבא דסברתי, הינו למגינת-לבי גוש הראייה האובייקטיבית.
ב-30 במארס בשעה 00:30 נקראה מחלקתי לתדרוך, שהשנאה לערבים אפפה אותו, ובו נשמעו התבטאויות שחייבו אלימות-לשמה נגד מפירי שנתנו, הערבים. כשהגענו לשטח לא קידמונו אבנים, ועל-כן חדרו 'כוחותינו' עם שיריוניות לכפר - אסוציאציה של סיפורי הוריי על המנדט הבריטי).
למראה מורת-רוחם המעשית של אנשי הכפר, החלו הקצינים מהכוח להשיב מלחמה בתת-מקלעים שהיו ברשותם. שביעות רצון אפפה קצינים אלה, כי הרי לא בכל יום אפשר להיות גיבורים על-נקלה. והגדילו לעשות מכולם רס"ר וקצין אפסנאות, שנתנו פורקן למאיסתם במנגנון המשרדי על-ידי יריות בתושבי הכפר המבוהלים (האחרון אף פגע בשניים. אחד מהם, מסתבר, מת עקב פגיעה זו).
לאחר שתושבי הכפר נסו על נפשם, נכנס הכוח לחלק מדירות הכפר והחל מכלה זעמו בכל חפצי הבית. לעיני נתגלה מראה שכזה, בו נותצו כלי זכוכית, הטלויזיה, הפטיפון, תמונות ועוד. מראה שכה לא יכול לא להזכירני את שיריהם של ביאליק וטשרניחובסקי על הפרעות שפרעו ביהודים בסוף המאה הקודמת וראשית המאה הזאת.
הדבר שהחרידני מכל הוא השינאה העצומה המפעפעת בקרבם של רוב חבריי השוטרים כנגד הערבים, שינאה שמצאה לה ב-30 במארס רק פורקן זעיר.
שומה עלינו להתנער משינאתנו את בני-ישמעאל, למען הצדק את זכותנו הלגיטימית לשבת בארץ זו."
(השוטר ביקש לא להזדהות בשמו).
העולם הזה, 7.4.1976