/media/upimages/2010/03/31/tent-al-arakib.jpg

אוהל המחאה באל-עראקיב

ב־30 במארס 2010 מלאו 34 שנים לאירועי יום האדמה. עצרות הזיכרון המרכזיות התקיימו השנה בכפר הבדואי ה"לא-מוכר" אל-עראקיב שבנגב ובעיר בסח'נין שבגליל. בעצרות השתתפו גם חברים בהתחברות-תראבוט, ובין הדוברים בעצרת בסח'נין היה גם חברנו גדי אלגזי.


בעצרת יום האדמה שהתקיימה בסח'נין השתתפו כעשרת אלפים איש שצעדו בתהלוכה המסורתית. למרות שלא היתה קריאה כללית לשביתה, חלק ניכר מן החנויות היה סגור: בסח'נין יום האדמה הוא גם יום זכרון מקומי לחללים, וההפגנה מסתיימת באופן מסורתי בעצרת ברחוב הראשי, בו נמצא גם בית הקברות הישן, בו נטמנו גם שניים מהרוגי אוקטובר 2000.

ההפגנה התמקדה לא רק בעוולות העבר אלא גם במסע הנישול הנוכחי, המלווה בחקיקה אינטנסיבית (למשל, חוק הקרקעות וחוק התכנון והבנייה). בעצרת המסיימת נשאו דברים המארח, מאזן גנאים, ראש עיריית סח'נין, ומוחמד זידאן, ראש ועדת המעקב העליונה, שהדגיש, כי האזרחים הערבים בישראל לא ייכנעו לחוקים כגון "חוק הנאמנות", המחייב שבועת נאמנות לישראל כמדינה יהודית.

שני צעירים רעולי-פנים הניפו תמונות של חסן נסראללה ושל בכיר הארגון שנהרג, עימאד מורנייה. משתתפים באירוע הביעו זעם על הנסיון להסיט את תשומת הלב מהתביעות הפוליטיות הבוערות המוסכמות על משתתפי התהלוכה. סדרנים מטעם מארגני התהלוכה חששו, שרעולי הפנים הם פרובוקטורים, ניגשו אליהם, דרשו שיחשפו את פניהם והסירו את הכרזות.

בין הדוברים היה גם חברנו גדי אלגזי, אשר דיבר על חוק הנאמנות ועל הדרכים בהן משתמשים בשאלת הנאמנות למדינה כדי לערער על זכויות האזרח של הערבים בישראל. "בחברה דמוקרטית", אמר גדי, "האזרחים אינם אמורים להשתחוות למדינה, לספק לה כל הזמן הוכחות לנאמנות: המדינה נועדה לשרת את האזרחים, להיות נאמנה להם. מדינת ישראל אינה נאמנה לאזרחיה. היא שודדת אדמות ומעבירה אותם מיד ליד במעשי מירמה (מהפליטים לאפוטרופוס על נכסי נפקדים, ממנו לרשות הפיתוח, ממנה למינהל מקרקעי ישראל וממנו חזרה לקרן הקיימת לישראל – רק לא לבעלים האמיתיים), היא מאפשרת גדרות בלוד וברמלה, בין ג'סר א-זרקא לקיסריה, היא מקימה מחסומים בפתח מוסדות החינוך. מדינה נאמנה לאזרחיה לא משפילה מובטלות ומובטלים ב'תוכנית ויסקונסין' ואינה שוללת מהם את זכויותיהם. יום האדמה הוא לכן יום מאבק למען הדמוקרטיה – למען מדינה נאמנה לכל אזרחיה ולשני עמיה".

בעצרת שהתקיימה בכפר הבדואי אל-עראקיב השתתפו כאלף וחמש מאות איש. אל-עראקיב הוא אחד מכ־40 כפרים שאינם מוכרים על ידי המדינה. אל-עראקיב נמצא בנגב, מעט דרומה לצומת להבים וליישוב היהודי המבוסס להבים, ולעיר הבדואית רהט.

/media/upimages/2010/03/30/al-tori.jpg

השייח אל-טורי, יום האדמה 2010, אל-עראקיב

העצרת התקיימה בסימן ניסיונות המדינה לנשל את תושביו הבדואים של הנגב מאדמותיהם, אשר נעשים השנה ביתר עוז.

את העצרת הנחה יוסוף אבו זייד, תושב אל-עראקיב וחבר הוועדה העממית של הכפר, אשר הודה בדבריו למשתתפים היהודים שהגיעו, וקרא ליצירת שוויון אמתי ואמון הדדי, ולחיים משותפים. בעצרת נשאו דברים דוברים רבים, ביניהם השייח אל-טורי מאל-עראקיב, חברת הכנסת מטעם בל"ד חנין זועבי ומזכ"ל חד"ש איימן עודה.

דובר נוסף היה הפרופסור אורן יפתחאל, גאוגרף באוניברסיטת בן גוריון וחבר פורום ההכרה. יפתחאל סקר את ניסיונות המדינה לגזלת אדמות הבדואים, והסביר כיצד משתמשת המדינה בחוק המוואת1, חוק הקרקעות העות׳מאני משנת 1858, כדי לטעון לבעלותה על הקרקעות השייכות לבדואים. יפתחאל טען כי המאבק המרכזי על זכויות האזרחים הערבים במדינת ישראל הגיע כעת לנגב, וקרא לארגונים החברתיים ולבודדים להצטרף ולסייע לבדואים במאבקם על אדמותיהם.

 

[1] על חוק המוואת וקיפוח הבדואים ניתן לקרוא בנייר העמדה של האגודה לזכויות האזרח שהוגש לוועדה הממשלתית להצעת מדיניות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב (ועדת גולדברג).