דרושה תנועת שחרור – לא מחנה שלום שמרני

ח"כ ניצן הורוביץ מתפאר בחבריו מהתנועה הקיבוצית. בפוסט רגשני מאוד, בימים האחרונים של סבב המלחמה, ביטא ח"כ הורוביץ את אהבתו לקיבוצים והעלה על נס את העזרה ההדדית, שהפגינה התנועה הקיבוצית במהלך המלחמה, כאשר קיבוצים בכל חלקי הארץ קלטו ואירחו תושבי קיבוצים בסמוך לרצועת עזה, שהיו נתונים להפגזות. בתנועה הקיבוצית הוא רואה ביטוי לערכים נעלים, או כדבריו: "גם בקיבוץ הכי מופרט, הכי 'מתחדש', יש רשת ביטחון ויש ערבות הדדית וצדק חברתי יותר מכל צורת ישוב אחרת". את דברי ההתפעלות סיים באמירה פוליטית-כלכלית:

"לכן בפעם הבאה כשמדברים על הסדרי קרקעות וכספים שחונקים את הקיבוצים ולא נותנים להם לחיות ולהתפתח – תחשבו גם על זה, על כמה לא היינו רוצים לראות את ישראל בלי קיבוצים וכמה אנחנו גאים בקיבוצים שלנו."

אין אהבת חינם מסתבר. ח"כ ניצן הורוביץ מבקש לנצל את אהדת הציבור לקיבוצים הסמוכים לגדר עזה בעקבות סבלם במהלך מלחמה, ממש בימים בהם נהרגו בקיבוצים ילד קטן ושני מבוגרים. ההצהרה נועדה לקדם מאבק על זכויות קרקע ובנייה, שאמורות לשמר את מעמד הקיבוצים כמגזר משגשג ומופלה לטובה. (גם יו"ר מפלגת העבודה התגייס לאותו קמפיין). כל משקיף פוליטי מתחיל יכול להבין, מה עשויה להיות התמורה שיקבל ח"כ הורוביץ. במפלגתו מר"צ יש עדיין משקל ניכר לחברי קיבוצים, והורוביץ – פוליטיקאי שהגיע למעמדו הפוליטי מחוץ למסגרות של המפלגה ונשען על קהל תמיכה שונה – מבקש לרכוש אהדה בקרב חברי הקיבוצים במפלגתו.

אבל הפוסט הזה אינו רק עוד אקט של השתפכות אינטרסנטית. יש בו משהו אחר, הרבה יותר אותנטי מסתם ניצול כלכלי ופוליטי של רגעי מצוקה. זהו טקסט שמבטא גם תפיסה עמוקה, שמחברת בין תפיסות מדיניות וחברתיות בקרב מה שמכונה "מחנה השלום הציוני". זהו מחנה, אשר מבקש שלום ונאבק למען הסכם שלום, ועלינו להניח שהוא עושה זאת בכנות. לראיה – חברי המחנה הזה חוטפים לא מעט ביקורת והתקפות בשל תמיכתם במו"מ מדיני ובהקמת מדינה פלסטינית בשטחים הכבושים. לכן אני מבקש להתייחס כאן, בביקורת שלי עליהם, במלוא הרצינות לשאיפות השלום ולתפיסות הצדק החברתי של המחנה, שלו שותפים אנשי מר"צ ואחרים, קיבוצניקים או עירונים.

גם אם הגורמים הלוחמים המרכזיים (ממשלת ישראל ותנועת החמאס) לא מתייחסים לכך, סבב המלחמה האחרון העלה מחדש בתודעה את סוגיית הפליטים הפלסטינים, ומשם אולי תגיע גם לשולחן הדיונים המדיני. הרי אי אפשר להפציץ ולהפגיז ולהרוס עשרות אלפי בתים של פליטים וצאצאי פליטים ופליטות ולצפות, שלא יהיה כל דיון על מעמדם כפליטים וזכויותיהם, על פיתרונות למצבם ועל אופן מימוש זכויותיהם במסגרת הסדר מדיני. בכל פעם שישראל מפציצה בית של פליט פלסטיני – בלבנון או בעזה – היא מחדשת ומחזקת בהכרח את התביעה לשיבה. כפי שאמר פעם רפאל איתן, רמטכ"ל ישראל במלחמת לבנון הראשונה: "המלחמה בלבנון היא על ארץ ישראל." הוא צדק. אבל הוא צדק גם במובן אחר, שאותו לא היה אוהב: כל דור של פליטים פלסטינים, הסופג הפגזות והפצצות וכיבוש ישראלי, מחדש את נחישותו ותביעותיו לשוב לארץ. מבחינה זו לא משנה בכלל, שחמאס לא הציב את סוגיית הפליטים ואת זכות השיבה כנושא מדיני; לא משנה גם, שהרשות הפלסטינית בהנהגת אבו מאזן דוחקת את סוגיית הפליטים למקום נמוך מאוד בסדר העדיפויות שלה; לא משנה גם ההתעלמות הישראלית – הפליטים נמצאים שם והם יודעים את זכותם ולא ויתרו עליה ושואפים לממש אותה. לא משנה גם, כמה רחוק יכול להיראות מימוש הזכות. ממילא גם המימוש של זכויות אחרות של הפליטים במקומות הימצאם הוא כל כך רחוק; ממילא חייהם הנוכחיים תחת מצור או כיבוש או כאזרחים סוג ב' וג' אינם מספקים להם כל סיבה לוותר על תביעת השיבה. והם ורק הם יכולים להחליט על ויתור על זכותם או על מימושה.

איך כל זה קשור לח"כ הורוביץ, לקיבוצים ולמחנה השלום הציוני? ובכן, הקיבוצים המדוברים הם אחד המגזרים העיקריים שנהנים מאדמות הפליטים. הם לא היחידים. חלקים גדולים מהחברה בישראל נהנים מאדמות הפליטים ונכסיהם. אבל התנועה הקיבוצית היתה ועודנה אחד הנהנים העיקריים, ומבחינה היסטורית היא היתה גורם פעיל מאוד בסבבים שונים של שוד האדמות הפלסטיניות, של אדמות הפליטים וגם של אדמות העקורים, שנשארו בתוך ישראל, וגם של אדמות שהופקעו מפלסטינים שנשארו בישראל ובבתיהם, ושקרקעותיהם נגזלו בכמה מהלכים בשנות ה-50, ה-60 וה-70. לא במקרה מצעי השלום של "מחנה השלום הציוני" אינם כוללים את זכות השיבה ולא במקרה ערכי הצדק החברתי אינם כוללים חלוקה מחודשת של קרקעות, זכויות תכנון ובנייה, או שינוי הגבולות המוניציפליים המקפחים את עיירות הפיתוח ואת היישובים הערבים לטובת המועצות האיזוריות של המתיישבים סוג א'.

ההגדרה המדויקת יותר שאפשר לתת ל"מחנה השלום הציוני" היא מחנה השלום השמרני. מדובר במגזר פוליטי-חברתי, שעבורו שלום פירושו השלמתם של אחרים עם מעמדו ועם מה שיש לו. שלום מבחינתו פירושו השלמה של הפלסטינים עם העקירה וגזל האדמות. שלום וצדק חברתי מבחינתו פירושם השלמה של היהודים המזרחים, של כלל תושבי העיירות והיישובים העניים של יהודים ושל ערבים, עם הפריבילגיות של הקיבוצים על הקרקעות. הם בהחלט מוכנים ואפילו ישמחו, אם הפלסטינים בעזה ובגדה יהיו בעלי מדינה עצמאית וריבונית ואף ישגשגו כלכלית – רק שהפליטים וצאצאיהם לא יעזו לתבוע שיבה ומשהו מהאדמות והנכסים שנלקחו מהם.

לא מדובר רק בקיבוצים. גם כלל אנשי מחנה השלום היהודי-אשכנזי, השייכים למעמד הבינוני המשכיל, מעוניינים במדיניות רווחה לצמצום המצוקה החברתית בתוך ישראל. הם אכן מעוניינים בכך – בתנאי: בתנאי שהצדק החברתי לא יפגע בפריבילגיות שלהם, בנכסים שצברו, בעליונות שלהם בתחומי ההשכלה הגבוהה והתרבות המסובסדת. ודאי שלא תעלה על הדעת פגיעה בעליונותה של התרבות המערבית, שאותה הם תופסים כקנה-המידה לתרבות בכלל וכאישור לזכותם לעליונות חברתית ומוסרית.

לכן לא פלא, שקריאות השלום של "מחנה השלום הציוני" לא זוכות לאמון רב מצד מגזרים אחרים בחברה הישראלית. קשה לגייס תמיכה לפרויקט כל כך שקוף של שמירה על עליונות. לכן גם אין פלא, שאין אמון רב בצד הפלסטיני בכנותן של קריאות השלום הציוניות. ודאי לא אחרי אכזבת אוסלו, לאחר שמתנחלי שטחי 1948 סירבו להתעמת באמת עם מתנחלי 1967. בשל ההימנעות הזו חוו  הפלסטינים בשטחים הכבושים בתקופת אוסלו גל נוסף של התרחבות ההתנחלויות וחנק החברה הפלסטינית בשטחים.

הפשרה ההיסטורית בין ישראל לפלסטינים, זו שעליה דובר בשנות התשעים, תבעה אומץ ונחישות ונכונות לשלם מחירים; אז גילה מחנה שלום הציוני, שבעצם הוא לא מוכן להתפשר עם מגזרים אחרים כדי להגיע לאותה פשרה היסטורית עם הפלסטינים. אנשי מחנה השלום הציוני לא היו מוכנים להגיע לפשרות ההכרחיות עם אנשי ש"ס על משאבים, על כיוון ההתפתחות של התרבות והחברה בישראל. הם לא היו מוכנים לחולל לשינוי חברתי משמעותי שייצור זיקה חיובית בין קידום השלום לבין קידום מעמדן של שכבות חברתיות אחרות, מופלות ומודרות. להיפך: הם קשרו את עצמם ואת פרויקט השלום שלהם עם הרפורמות הנאו-ליברליות, אשר רק הגבירו את הפערים הכלכליים-חברתיים.

אז מה, אין מה לצפות ממחנה השלום בישראל? לא. אין מה לצפות ממחנה שלום הציוני. השלום שהוא מבקש הוא בעיקרו השלמה של אחרים עם עליונותן ומעמדן של הקבוצות החברתיות שאותו הוא מייצג. השלמה כזאת עם עליונות אינה שלום בין עמים. אין משמעות אחרת ל"תנועת שלום", שלא מוכנה לערער על המקורות הקולוניאליים של חלוקת המשאבים והשליטה. שלום ללא דה-קולוניזציה לא יהיה שלום. במקרה הטוב מדובר בהסכם מדיני, שמאפשר למאבקים לדה-קולוניזציה, לשיבת הפליטים, לחלוקה מחודשת של אדמות ונכסים, לשינוי בשליטה התרבותית-חברתית, להתנהל בדרכים דמוקרטיות ולא-אלימות. הלוואי שזה יקרה.

אבל כדי שבאמת יהיה שלום, כדי שישראלים ופלסטינים יוכלו להשלים ביניהם, יש צורך בשינוי חברתי עמוק, בתהליך דה-קולוניזציה, בביטול הגזל והנישול, החומרי והתרבותי. לכן אנחנו מנסים לבנות תנועת שחרור לפני שבכלל ניתן יהיה לדבר על תנועת שלום.