אני יוסי, בן 25 ממרכז הארץ, אני חרדי עובד והיום אצביע בעזרת השם לרשימה המשותפת. אתם מניחים בוודאי שאני שומר את הבחירה הזו בסוד. ואכן, רק בודדים מחברי יודעים על כך, ומכל אחד מהם קיבלתי אותן תגובות, באותו סדר: בילבול - תדהמה - חוסר אמון - קשיי קליטה - איתחול - שאגות עד לב השמיים - אבל מה רע במר"צ?! - טוב אז שתדע לך שביום שהם ישלטו פה, הם יהרגו אותך ואת החברים שלך ראשונים!
אני מודה שהתמיהה שלהם במקום: בכל זאת, יהודי אשכנזי חרדי שמצביע לרשימה הערבית המשותפת. כפי שאמר לי אחד מאותם יחידי הסגולה שנחשפו לסוד: "אני עדיין מתקשה להבין איך יש דבר כזה חרדי שהוא שמאלני, אבל אם כבר – יש לך עוד יותר שמאלה ממר"צ?!" אז קודם כל, חבריקו, ברור שיש. אפשר להחנות את כל המכוניות שלא מצאו חניה בתל אביב בתוך ה"יש-לך-עוד" הזה.
בכל הנוגע לקושי שלך להבין את המציאות שלי, הנה קצת היסטוריה משפחתית.
המשפחה שלי הגיעה לארץ בתחילת המאה ה-18 מעיירה ברוסיה. הרקע למעשה לא ברור, האם הגיעו מרצון או מכורח אסון, וגם העבר שלהם בארצות הניכר עמום ולא מתועד. אבל אני בטוח, שכיהודים מאמינים הם ואבות אבותיהם התפללו לאלוקים בבקשה לשיבת ציון, ושכשהם עמדו לראשונה על אדמת הארץ הזאת, הם הרגישו שהם חווים גאולה.
אבל האומנם? תישארו איתי. התחנה הראשונה של המשפחה היתה בעזה. מתברר שבעת העתיקה היתה שם קהילה יהודית תוססת ושרידים ממנה נשארו במקום. נכון שעזה לא היתה אז בית הכלא הרווחי ביותר של מדינת הציונים, אבל סביר להניח שגם אז היה שם רוב מוסלמי. הוא הדין בתחנות הבאות של אבות אבותי: שכם, חברון, ירושלים.
יותר מ-200 שנה של מגורים בערים עם רוב מוסלמי/פלסטיני מובהק, וראו זה פלא: בכל מקום ועיר, הקהילה היהודית הסתדרה וחיה לא רע בכלל בלי לבנות חומות ומגדלים. הסייגים ביניהם לבין הרוב המוסלמי היו ברורים: לכל קהילה חוקי כשרות משלה, בתי התפילה והמדרשיות, כל קהילה והחיים הרוחניים וחיי היום-יום שלה. למרות ההבדלים, הם מצאו דרך לחיות ולעבוד יחד בשלום ושלווה. "שלום". מכירים את החלום הזה? את המילה הגסה הזו? מאז שהפכה לחלום ולקללה המילה הזאת עברה כל כך הרבה השפלות, כל כך הרבה אנשים הוכו ונהרגו בגללה, שהיא פשוט החליטה לשמור על פרופיל נמוך, ולנו יש בעיקר תיאור לא ברור שלה. אבל בעבר, לאותם סבים וסבתות שלי ושל פלסטינים רבים, המילה הזו היתה מציאות החיים במשך כמעט 230 שנה. אני מאמין בזה ויודע את זה מעדויות שונות, בין היתר מסיפור משפחתי, שלפיו אחד הסבים שלי, שהיה אז בן 5 או 6, בצוותא עם ילד מוסלמי מהשכונה, היו יושבים אחרי בית ספר באחד הרחובות ומלמדים ילדים יהודים ומוסלמים מהשכונה מילים בערבית ועברית תמורת שווה פרוטה.
במשך 200 השנים האלה הסבים שלי עשו הכל כדי לשמור על המסורת שלהם. הם הרגישו "יהודים ארץ-ישראלים" אמיתיים, למרות שלא היה להם צבא או סמרטוט לנופף בו.
כשהתחילו להגיע שמועות על המשכיל בעל החזונות, הם פטרו את הענין ב"ראינו כבר בעבר משיחי שקר וסילופים של היהדות למטרות רווח! אלוהים לא יצלח בידם!" אבל כשההזיות עמדו להתגשם וקיבלו לא רק מדינה, אלא גם צבא ומימון אין-סוף, הסבים שלי הבינו שהם בצרות.
לרבים מהיהודים הדתיים בארץ זו היתה בשורת גאולה של ממש, וקשה להאשים אותם. הציונים הציעו ליהודים היושבים בארץ יהדות חדשה, סקסית יותר! שרירית וכובשת לבבות! "לא עוד אלוהים מציק ומעפן, שמבקש מאיתכם למלמל מול ספרים ישנים! לא עוד בגדים משונים והסתפקות במועט! לא עוד תרועות שופר וקול לימוד תורה, אלא קול המיית קרב וזעקות ניצחון! לא עוד אלוהי מוסר ורגש - קדימה, אלוהי התחמושת והברזל! לא עוד המתנה לגאולה ולתחיית המתים! לכו אחרינו ובמו ידינו נשלוף ונעיר את ישני הר הזיתים! נגרור את המשיח ואת הגאולה בשלשלאות של ברזל! נמחה את אויבינו ונציב בפני אלוהים את הגאולה כעובדה מוגמרת!"
יהודים חרדים כמו סבא שלי התחלחלו מיהדות כזו. אבל כמו כל מיעוט שנלחם לבד על הישרדותו אל מול כור ההיתוך, המציאות חייבה את המוסדות החרדים לשתף פעולה עם הציונים ויצרה שחיתות אחת גדולה.
אני מאסתי בהעמדת הפנים והבנתי, שלמאבק של מדוכאים יש סיכוי רק כאשר הוא רחב ומרובה משתתפים. אחרי יגיעות רבות ומטלטלות הגעתי לחד"ש ולתראבוט, ושם לראשונה נתקלתי במאבק המשותף של קבוצות מיעוט מכל קצווי הקשת העדתית והדתית. הקו המחבר הראשוני שלהם הוא המפץ הגדול של כל הרוע ושל כל הסבל, שכל אחת מקבוצות המיעוט האלו עברה: אותה ציונות שהכריזה מלחמה על היהדות החרדית שלי ועל הזהות שלי, הכריזה מלחמה על עוד זהויות שלא התאימו לחזון שלה. במפגשים האלה, וכעת גם ברשימה המשותפת, מצאתי קבוצה גדולה של אנשים, יהודים וערבים, שמשלבים ידיים ומשלבים מאבקים, ועושים ככל שיש לאל ידם כדי להשיג לאותן קבוצות תנאים ואפשרויות אחרות. לצד המאבקים החברתיים שתראבוט וחד"ש נוטלות בהן חלק, אם זה דיור ציבורי, כפרים לא-מוכרים או המאבק נגד האפרטהייד בחברון, הן מציעות אלטרנטיבה אחרת לסחרור המלחמות והדמים שסובב את אזורינו ב-60 וקצת השנים האחרונות.
אני לא חושב שהמפלגות צריכות להציע מצע מדיני, אבל כתומך של פיתרון שתי מדינות, המקום היחידי בו יכול להתחיל מהלך כזה הוא מקום בו יהודים וערבים עובדים יד ביד למען השגת שלום ושוויון, בלי מחיצות של יועצים ומתווכים אינטרסנטים, ובלי חבורות של יהודים אשכנזים ושבעים, שמנסים לפתור ל"מסכנים" את הבעיות.
אז אולי הרשימה המשותפת לא תחזיר את בית הספר הדו-לשוני המאולתר של סבא שלי לחיים או תקים מחדש את אותן ערים ואותה שכנות מופלאה, אבל ההצבעה הזאת שלי היא הקוץ הקטן שאני מכניס לחזיר הענק בתחת - בשם סבא שלי, שניסה להוריש לי עולם מסוים ונתקל בדרך במכסחי המיעוטים...