נגד מכחישי הנכבה וממשיכיה

"אני עבריינית זכרון": משמרת מחאה באוניברסיטת באר-שבע נגד "חוק הנכבה", 16.6.2009

שרי הימין מתחרים זה בזה בהצעות חוק גזעניות. אסור להיזכר, אסור לכאוב, אסור למחות:

הצעת החוק של ח"כ אלכס מילר וחבריו מ"ישראל ביתנו" אומצה על-ידי הממשלה. לפיה ייאסר קיום אירועים או פעילויות ציבוריות המציינות את הנכּבּה. העונש – עד שלוש שנות מאסר.

ח"כ זבולון אורלב הגיש מצידו הצעה טובה עוד יותר: שנת מאסר לכל מי שיפרסם קריאה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אם לפי תוכנו של הפירסום קיימת אפשרות סבירה, שהקריאה או הפרסום יביאו "לעשיית מעשה של שנאה, בוז או אי-נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה שהוקמו כדין".

שימו לב לחלק השני: גם הוא עסוק במה שעל האזרחים לחוש: אסור להם לחוש שנאה או בוז לרשויות השלטון המפלות, המתנחלות והמנשלות. האזרחים מתבקשים להאמין בעיקר אמונה מופרך: שישראל יכולה להיות "יהודית" כמו שמגדיר זאת השלטון – כלומר, נחלתו הבלעדית של עם אחד מעמי הארץ, נחלה המוגנת בזכויות ייתר ודנה את המיעוט לקיום בתנאי הפליה מבנית – ועדיין דמוקרטית לתפארת.

מי שמחוקק חוקים כאלה יחוקק חוקי רדיפה גם כנגד המתנגדים לתפקודה של המדינה כמנגנון המשרת קומץ של בעלי הון

ח"כ דוד רותם, ראש ועדת חוק, חוקה ומשפט, לא נשאר חייב. הוא מבקש לדרוש הצהרת אמונים למדינה כתנאי לקבלת אזרחות. על פי ההצעה, "המבקש אזרחות יחויב בהצהרה לפיה הוא מתחייב להיות נאמן למדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, לסמליה ולערכיה ולשרת את המדינה, ככל שיידרש בשירות צבאי או בשירות חלופי". מרוב התלהבות, נפלטה לו בטעות האמת: הוא מכריז על המדינה כ"ציונית", כלומר כמדינה השייכת לא לאזרחיה ואף לא ליהודים שבה, אלא לתנועה פוליטית והתיישבותית בינלאומית, לזרם אידיאולוגי מסוים.

מטרתן המיידית של הצעות החוק היא הפחדה: ללמד את האזרחים הפלסטינים להרכין ראש, לחשוש לבטא את עצמם, את כאבם, למחות. הצעת האיסור על זכר הנכבה יכולה לעבור בכנסת הנוכחית הימנית; אולי תיפסל על-ידי בג"צ, אולי תיסוג ממנה הממשלה – אך אין סיבה לסמוך או לשמוח על כך. צריך להביס אותה במעשה, ברחוב: בהפרה בטוחה וגאה של דבר חקיקה מפלה וחסר כל לגיטימיות על-ידי אזרחים ערבים ויהודים. את ההצעות למנוע אזרחות ממי שאינו מכיר במדינת ישראל יהודית וציונית צריכים לאתגר אלה שיש בידיהם אזרחות – גם אזרחים יהודים! – שאינם רוצים לחיות במשטר של זכויות יתר, באתנוקרטיה שבטית אלא במדינה דמוקרטית השייכת לשני עמיה ושמבינים, שמי שמחוקק חוקים כאלה יחוקק חוקי רדיפה גם כנגד המתנגדים לתפקודה של המדינה כמנגנון המשרת קומץ של בעלי הון אינטרסנטים. כל מי שיקלקל את השמחות לאליטות יהיה על הכוונת במדינה שבה "מוכרחים להיות שמח!"

מכחישי זכר הנכבה עסוקים עתה בהמשכתה. את המאבק נגד המשכיחים צריך לשלב במאבק נגד הממשיכים – למען בלימת תהליך ההתנחלות והנישול

בשעה ששרי הימין מנסים לכפות את הכחשת הנכבה, להשליט השכחה מאורגנת – ממשיכה שנת 1948 לחיות עמנו – לא רק כזיכרון. הנכבה אינה רק אירוע שנגמר, שצריך להיזכר בו. היא תהליך נמשך. כל עוד ממשיכים הקולוניזציה והנישול, כל עוד ממשיכים מוסדות המדינה והתנועה הציונית להחזיק ברכוש גזול ולהשתמש בו כדי לייהד את המרחב – נמשך התהליך. הנכבה אתנו כאן: היא כאן ביפו. הייהוד השיטתי של יפו הוא אכן השלמה של התהליך החלקי שהוחל בו לפני ששים שנה. הוא מתבסס על החלשתם של תושבי יפו הפלסטינים, שרובם תלויים מאז הנכבה ברצונם הטוב של רשויות הדיור המחזיקות בדירות.

שער הברזל הנעול בין עומר לעמרה

שער הברזל הנעול חוסם את הדרך שקישרה בעבר בין עומר לבין עמרה, מושבם של תראבין-א-צאנע.

באופן הבוטה ביותר מתרחשת הנכבה היום, עכשיו, בין עומר לעמרה, בין אחד היישובים העשירים ביותר במדינת ישראל לבין אנשי תראבין-א-צאנע. ב-1950 כפתה עליהם מדינת ישראל לעבור לשם, במסגרת העברות האוכלוסין הכפויות הגדולות שכפתה על שארית תושבי הנגב הערבים, שלא הפכו לפליטים. למען הרחבת השכונה החדשה בעומר מבקש ראש המועצה, פיני בדש, בשיתוף פעולה עם רבותיו (בדש הוא איש "צומת" לשעבר ועכשיו מקורב לליברמן), לגרש את אנשי עמרה. תחת לחצים הסכימו רובם כבר להתפנות לסביבות רהט. האחרים נאחזים בקרקע. מערכת הטרדות של משטרת ישראל מופעלת נגדם: מחסומים וחיפושים, מעצרים ובדיקות. תביעתם: להפוך לשכונה בתוך עומר, המוגדרת רשמית כיישוב חקלאי – או לקבל לידיהם את האדמות מהן גורשו ב-1950. שער הברזל הגדול המפריד עכשיו בין עומר לעמרה הוא שער אפרטהייד.

זה לא הכל. ממש בימים אלה נרקמת עיסקת קרקע סיבובית ענקית, במסגרתה מנסה הממשלה במסגרת חוק ההסדרים (חוק ההסתרים) להעביר עשרות אלפי דונמים בנגב מידי מינהל מקרקעי ישראל לקרן הקיימת לישראל (קק"ל). האדמות האלה אינן ריקות – אלה אדמות הבדואים ועשרות כפרים "בלתי מוכרים" נמצאים עליהן. מדינת ישראל מתנערת מזכויותיהם ולאחר שתעביר את האדמות לידי הקרן הקיימת לישראל, תטען כי האדמות הן רכוש קק"ל והתנועה הציונית. לכן אסור למסור אותן לערבים. נציגי מועצת הכפרים הבלתי-מוכרים מחו על כך – וח"כ דב חנין העלה את הנושא על סדר היום הציבורי.

במקביל, אמורה הקרן הקיימת לישראל להעביר לידי המדינה עשרות אלפי דונמים באזור המרכז. עיסקת החליפין הזו הולכת ונרקמת זה שנתיים. עיקר מטרתה למנוע ביטול בפועל של התקנות הגזעניות לפיהן אין קק"ל מחכירה אדמות לערבים.

גם האדמות האלה לא הגיעו משום מקום: יותר ממחצית מאדמות קק"ל – ובפועל הרבה יותר מכך – הן אדמות שנגזלו מן הפליטים הפלסטינים. הן עברו לרשות מדינת ישראל – ומדינת ישראל, בעסקאות ענק שנערכו ב-1949 וב-1953, העבירה אותן לידי הקק"ל כדי לרחוץ בנקיון כפיה נוכח העולם ולטעון שהאדמות הגזולות אינן בידה.

הלבנת הגזל העצומה שהתרחשה במוצאי 1948 נמשכת כעת בעסקת "חילופי הקרקעות" הענקית, שאותה יזמו כבר לפני שנתיים חברי-הכנסת של הימין.

מכחישי זכר הנכבה עסוקים עתה בהמשכתה. את המאבק נגד המשכיחים צריך לשלב במאבק נגד הממשיכים – למען בלימת תהליך ההתנחלות והנישול, למען פיוס היסטורי אמיתי בין עמי הארץ הזו, פיוס שיכול להיות מבוסס רק על השכנת מידה של צדק, על בלימת הקולוניזציה ותיקון עוולותיה:

  • ביטול כל החוקים, התקנות, והמוסדות הממשיכים את התהליך הקולוניאלי בהווה ומפלים על בסיס אתני (תקנות לשעת חירום, חוקי הקרקע, קשרי המדינה עם הקק"ל, הסוכנות היהודית, חוק האזרחות וכו').
  • תיקון במידת האפשר של העוול ההיסטורי שנגרם בתהליך הקולוניאלי: השבת קרקעות, שיבת העקורים, מימוש זכויות הפליטים, על חלוקה מחודשת של משאבים, אפליה מתקנת בתקציבים, קידום התרבות הערבית והיהודית-מזרחית.